דעות

דעה

המסיכות - הקרבה קטנה למען מטרה נעלה?

אלו המצדדים בחובה לעטות מסיכות טוענים כי מדובר באמצעי יעיל להפחתת תחלואה ותמותה, שמידת פגיעתו מינימלית. לא מובן, לדידם, מדוע אנשים מסרבים לבצע הקרבה כה קטנה שתועלתה כה מרובה. מהעבר השני חשים רבים זעם, תסכול והתנגדות עזה לאמצעי זה, וחווים אותו כפגיעה קשה, דיכוי והשפלה של ממש. כדאי לנסות ולהבין מדוע

ד"ר דותן רוסו 08:2628.03.21

לעתים נדמה שמגפת הקורונה פיצלה את החברה לשני מחנות (אף אם לא לחלקים שווים): אלו שבעד האמצעים הדרקוניים הננקטים בגינה ואלו הסבורים שמדובר באיבוד עשתונות שתוצאתו במכירה סיטונאית וחסרת תקדים של חירויות יסוד.

 

נוכח מהות ומושא הדיון שעניינו במגיפה אפידמית, המחלוקת בין שני המחנות מלווה לא פעם באמוציות וטונים גבוהים. מבין הסוגיות הרבות המונחות על "שולחן המנתחים" למיניהם (משני הצדדים), נדמה שאחת תופסת מקום של כבוד: סוגיית החובה לעטות מסכות.

 

מעבר לדיון בשאלת יעילות המסכות (כשלכל צד "המדע" התומך שלו), אפשר שראוי לעמוד מעט בהרחבה על המשמעות של עטיית מסכות עבור רבים מהנכפים לעשות כן. זאת, לאו דווקא כדי לשכנע שאין לחייב בעטיית מסיכות, אלא כאמצעי להבנה טובה יותר של מהות המחלוקת והסיבה להיותה לעתים כה אמוציונאלית.

 

בתמצית, נראה שניתן להציג את עמדות הצדדים באופן הבא: אלו המצדדים בחובה זו, טוענים כי מדובר באמצעי יעיל להפחתת תחלואה ותמותה שמידת פגיעתו מינימלית, הגם אם כרוך במידה מועטה של שינוי הרגלים וחוסר נוחות זמני. ככזה, כך לעמדת המצדדים, אין זה מובן מדוע אנשים מסרבים להקרבה כה קטנה שתועלתה כה מרובה – הצלת חיים.

 

מהעבר השני, שבו אבקש להתמקד, יש רבים המתנגדים לחובה זו ואף חווים אותה כפגיעה קשה, דיכוי ואפילו השפלה.

 

צופים בקולנוע בווהאן, סין צופים בקולנוע בווהאן, סין צילום: גטי אימג'ס

 

אז מה יש במסיכה שגורר תגובות מעין אלו?

 

המסיכה כשמה כן היא: מכסה. היא מכסה חלקים מהזהות, האישיות, היכולת של אדם לבטא עצמו, להיות נוכח באמת. בשל כך, החובה לעטות מסכה נחווית עבור רבים כדיכוי ושלילת זהות.

 

בהעדר אפשרות להיחשף למבע, הבעות פנים, חיוך, קמיצת שפתיים, נגדעים באחת מאגרי אינפורמציה חיוניים בתקשורת שבין אדם לזולתו. עבור רבים, כפיית מסכות פירושה המעשי פגיעה קשה באחד מהצרכים הבסיסיים ביותר המעניקים משמעות לחייהם: התקשורת הבין-אישית.

 

היכולת שלנו "לקרוא פנים", להבין את האדם שעומד מולנו: את מניעיו, כוונותיו ותחושותיו נפגעת קשות כאשר האדם שמולנו עוטה מסכה. כיוון שכך, היכולת שלנו "להתמצא" במרחב, לקבל החלטות מושכלות, לשכלל את תחושות הבטן שלנו בהחלטות שונות ויום-יומיות נפגעת. במילים אחרות, ה – GPS האינטואיטיבי שלנו מאבד קליטה. אנו חשים כמי שנדרשים לנווט, אך ללא מפה.

 

המסיכה מכסה את הפנים כמובן, אך בעיקר את הפה והאף. אלו הם שני איברים המשמשים לנשימה – מקור החיים. עבור רבים, עצם העובדה שגורם חיצוני מחייב בהטלת מחסום על איברים אלו נחווה כחסם אוויר, לא רק במשמעותו הפיסית, אלא בעיקר במשמעותו הפסיכולוגית והנפשית. מבחינה זו, החובה לעטות מסכות נוגע בצורך ובחירות הבסיסית ביותר של האדם: לנשום!

 

זאת ועוד, הטלת חובת עטיית מסכה על ילדים נוגעת בעצב רגיש במיוחד. עצם ההתערבות של גורם חיצוני זר ומנוכר הכופה על ילדנו כיסוי פנים משך שעות רבות בכל יום, גורר אצל רבים תגובה רגשית קשה. כאילו היה הדבר בבחינת חדירה לקודש הקודשים שלנו: סמכותנו וחובתנו לגונן על ילדנו מפני פגיעה או דיכוי של חירותם הבסיסית. ואל יקל הדבר בעיניכם. שהרי הבעות פנים הם לעתים אמצעי הדברור העיקרי של ילדים לבטא את תחושותיהם, רצונם, שמחתם, כאבם ומצוקתם. בהעדר אמצעי תקשורת זה, ילדים רבים נאלמים ונעלמים.

 

דווקא בימים אלו, כשהשפעת החיסונים נותנת אותותיה, ראוי שנדרש שוב לשאלת האיזון הראוי שבין התועלת שבחובה לעטות מסכה לבין המשמעויות השליליות שלה. ובעודנו עושים כן, הבה לפחות נכיר באמת פשוטה: זה לא "רק מסיכה...".

 

דותן רוסו הוא ד"ר למשפטים, מרצה למשפט ופילוסופיה. כתובת לתגובות: dotanrousso@yahoo.com

בטל שלח
    לכל התגובות
    x