$
קפיטליזם 3.0
קפיטליזם 3.0 גג כתבה

מזבל לזהב: מיזם למיחזור פסולת תעשייתית יחסוך 150 מיליון שקל ב-4 שנים

משרד הכלכלה יצר את הפרויקט השאפתני: “הנורמה של הטמנת פסולת צריכה להתחלף בשימוש חוזר בה”, לדברי ד”ר אריק ריבקין, מנהל תחום כלכלה מעגלית במשרד. בינתיים גם לעודפי מוצרים מוגמרים שמושלכים לפח יש ביקוש עצום, שרק גבר בגלל הקורונה

עומר כביר 08:0817.03.21

במשך רוב ההיסטוריה של הכלכלה המודרנית האמירה “הזבל של אחד הוא האוצר של האחר”, לא היתה יותר ממטבע לשון שחוק. אבל בשנים האחרונות, על רקע התפתחות התפיסה של כלכלה מעגלית, שבמרכזה עומד העיקרון שלפיו אפשר לייצר את כל המוצרים תוך מחזור חומרי גלם, הפכה האמירה לקו מנחה של מיזמים וגופים שמבקשים להפוך פסולת לחומרי גלם מתחדשים ולעתים לאפשר לצדדים המעורבים להרוויח מכך.

 

 

 

"אנחנו רוצים לשנות את התפיסה של התעשייה והשוק", אומר ד"ר אריק ריבקין, מנהל תחום כלכלה מעגלית במשרד הכלכלה. "שיפסיקו להסתכל על הפסולת כמטרד ויתחילו להסתכל עליה כמשאב". המיזם שבמסגרתו מנסה המשרד לשנות את התפיסה הזאת מכונה “סימביוזה תעשייתית”, ובו פסולת של מפעל אחד הופכת לחומר גלם של מפעל אחר. בתקופת הפיילוט הצליח המיזם לחסוך למפעלים השותפים 10 מיליון שקל, ועתה עם המעבר לפעילות רחבה מציב ריבקין יעד שאפתני של עד 150 מיליון שקל חיסכון תוך ארבע שנים.

 

לחבר מפעלים לאשפה

 

החידוש, אומר ריבקין הוא בחיבור המפעל הבודד, שיש לו פסולת ואין לו יכולת להבין מה קורה בשוק, למפעל שיכול להשתמש בה כחומר גלם. את הרעיון הביאו לארץ ב־2017 ד"ר דוד אסף וד"ר שי פליישון ממשרד הכלכלה, ובסוף 2018 החל הפיילוט עם ארבעה זכיינים. "בפיילוט, שנמשך עד אמצע 2020, היו 68 עסקאות ובאמצעותו נמנעה הטמנה של מעל 23 אלף טון פסולת. בינואר השנה התחילה הפעלה רחבה שלו במתכונת שתימשך ארבע שנים, עם שני זכיינים שאחראים על אזורים גיאוגרפיים שונים, והמשרד להגנת הסביבה כגוף מממן.

 

פעילי מיזם שינוע חברתי מעבירים לתרומה ציוד משרדי שנזרק פעילי מיזם שינוע חברתי מעבירים לתרומה ציוד משרדי שנזרק

 

איך זה עובד בפועל?

"הזכיינים מתוגמלים על ידי המדינה במודל שמבוסס על להביא כמה שיותר לקוחות ולייצר ערך כלכלי וסביביתי כמה שיותר גדול. הם עובדים עם רשימות של מפעלים שהם מקבלים מאתנו. אסטרטגיה נוספת זה ללכת פיזית לאזורי תעשייה ולגייס לקוחות וליצור קשר עם גופי־על כמו התאחדות התעשיינים או התאחדות בעלי המלאכה. "כשיש לקוח עושים לו מיפוי: מה הפסולת שיש, מה ההקפים, איך הוא מטפל בה, וכמה זה עולה לו. ומוצאים את הפתרון הנחוץ כדי למצות מזה את מקסימום חומר הגלם.

 

"בשלב הבא הזכיין מציע ליצרנים ולצרכנים את העסקה, והם חותמים על הסכם שהזכיין לא חלק ממנו. היתרון שלנו הוא שאנחנו והמשרד להגנת הסביבה יודעים לדבר עם רגולטורים ולשחרר חסמים. בנוסף הרבה פעמים הפסולת צריכה לעבור תהליך עיבוד שמצריך חדשנות. זה נושא שאנחנו שמים עליו דגש כי שם נמצא הערך הגדול".

 

הפתרונות שנוצרים לא תמיד מובנים מאליהם. "אחת הדוגמאות היפות זו חברה בשם דלתות תייר. הם מייצרים דלתות ומשתמשים באבקת פלסטיק כחומר מילוי מבודד. יש חברה אחרת שמייצרת לוחות פלסטיים דקורטיביים, ונשארת לה המון נסורת פלסטיק שהיתה הולכת להטמנה. עכשיו הם מביאים את הנסורת לדלתות תייר שמשתמשת בה כחומר מילוי בדלתות.

 

"דוגמה אחרת היא סדנאות לתיקון דראמים, חלק ממערכת הבלמים באוטו, שיש להן פחת גדול. אז הן מעבירות את זה לחברה שעושה מכסי ביוב ותקשורת, שתתיך את המתכת ותייצר ממנה מכסים. או יקב שמעביר בוצת ענבים לסטארט־אפ שמייצר ממנה תוספי תזונה”. לדברי ריבקין, עתה עם המעבר להפעלה רחבה צופים במשרד שהפרויקט ייצר תועלת כלכלית של בין 100 ל־150 מיליון שקל ויחסוך הטמנה של מעל 450 אלף טון במשך ארבע שנים. "היעדים מאוד שאפתניים, אנחנו רוצים שהזכיינים יגיעו ל־8,000 לקוחות", הוא אומר. "זה אמור לשנות את כל הדינמיקה בשוק. אנחנו לא רוצים שיהיה דבר כזה שמפעל לא יידע מה זה סימביוזה תעשייית, הנורמה של הטמנת פסולת צריכה להיעלם ולהתחלף בסימביוזה".

 

הפרויקט של משרד הכלכלה סוגר מעגל בצד הייצור. אבל מה קורה בצד של המוצר המוגמר? "יש הרבה עודף וצריכה עודפת בחברה הישראלית, במיוחד בתחום העסקי, ולצד זה חברה שלמה שתמיד בחוסר ובעוני", אומר היזם החברתי תומר שמש, שהקים לפני שלוש שנים את מיזם שינוע חברתי. ”הפתרון שלנו הוא להעביר מאיפה שיש עודף לאיפה שיש חוסר: יש לנו מרכז לוגיסטי, משאיות ועובדים שמעבירים ממקומות שיש בהם עודפי טקסטיל או עודפים של חברה שפשטה רגל לעמותות שמעבירות את זה למי שצריך".

 

לדברי שמש, בשנה האחרונה העבירה העמותה ציוד בשווי של כ־15 מיליון שקל, שאחרת היה נזרק כאשפה”.

 

איך אתם מממנים את הפעילות?

"אנחנו עובדים עם כסף מתרומות, אבל רואים את עצמנו כשהשקעת אימפקט. למשל, עכשיו אנחנו עוזרים לבית לשיקום נשים שעברו פגיעה מינית. אם אותו הוסטל היה פונה לתורם ומבקש מזרונים זה היה עולה לפחות 6,000 שקל. אבל אנחנו מקבלים את המזרונים חינם, והעלות שלנו לשינוע היא אלף דולר. הכסף שהתפנה יכול ללכת לעמותה לדברים אחרים כמו מזון או עובדים".

 

 

מימין: תומר שמש וד"ר אריק ריבקין מימין: תומר שמש וד"ר אריק ריבקין צילומים: אוראל כהן, שלו שלום

 

2020 הציבה למיזם כמה אתגרים והזדמנויות ייחודיים. "אחת מיצרנית תחליפי החלב בשיראל פנתה אלינו ואמרה שיש לה 55 אלף קופסאות פורמולה שהם רוצים לתרום כי לא מצליחים למכור אותן", סיפר שמש. "החברה השיקה מוצר חדש בזמן לא טוב, ואף אחד לא רצה להחליף בזמן הסגרים, וגם היה קושי לפרסם והיא נתקעה עם עודף אדיר. הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות זה לתרום או לזרוק לפח, ולזרוק לפח היה גומר אותה מבחינת יחסי ציבור. אנחנו פתרנו לה את כל השרשרת: מאיתור עמותות שיכולות להיעזר בדבר הזה, בעיקר בפריפריה במגזר הערבי ובקרב מבקשי מקלט בתל אביב, דרך העברת הקופסאות ליעד, ואפילו מתן קבלות על תרומה שמאפשרות החזרי מס".

 

טלוויזיות נגד המגיפה

 

אתגר או הזדמנות אחרים מגיעים מכך שיש משרדים שנסגרו בעקבות הקורונה והמעבר לעבודה מהבית. "עבדנו עם כמעט 20 כאלו השנה. כל הציוד מהמשרד —

רהיטים, מזון, כלי מטבח, מכשירי חשמל — עובר ישירות לארגון שמבקש את זה. העמותות אומרות לנו מה הן צריכות ואנחנו מעבירים את זה. אחרת הציוד היה נזרק, אין פתרון אחר בישראל לעודפים האלו. או למשל, פנימייה רצתה להחליף כיסאות ל־400 ילדים. במקביל, חברת נובל אנרג'י עברה למשרדים חדשים, אז העברנו את הכיסאות לפנימייה וחסכנו לה מאות אלפי שקלים.

 

"בתי מלון גם הבינו שזו הזדמנות לשיפוצים: מלון דן פנורמה בחיפה החליף את הטלוויזיות שלו בטלוויזיות חכמות וביקשו שאקח את הישנות — מאות טלוויזות שטוחות גדולות. במקביל, פנו אלינו מעמידר וסיפרו שבבתי אבות אין טלוויזיות בחדרים. במקור השיקול שלהם היה חברתי, שהדיירים יסתובבו בחוץ וייצרו קשרים אחד עם השני. אבל מה קרה בקורונה? הם סגורים בחדר ולא יכולים לצאת. אנחנו נתנו פתרון מיידי".

 

שמש ציין שהיקף הפעילות של המיזם כיום כבר גדול פי עשרה מהצפי שהיה בהקמתו. "הוואקום אדיר", הוא אומר. "ויש עוד הרבה מוצרים שנזרקים. הכשל בסוף הוא לוגיסטי. אם תפרק את המרכיב הזה, העלויות הן זניחות".

 

x