משפט

איך הכשיר העליון את המועמדות של אבתיסאם מראענה לכנסת

ביהמ"ש העליון הכשיר את מועמדותה של מספר שבע בעבודה, בפסק דין שהציג מנעד רחב של גישות. השופט מינץ התקשה לתת “כרטיס כניסה לבית הנבחרים”, השופטת ברון זיהתה ביטוי ל”מצוקה אישית”, והנשיאה חיות לא מצאה עילת פסילה למרות “תחושת הקבס”

משה גורלי 08:2102.03.21
1. עקיצה לבן גביר

הנשיאה אסתר חיות מזכירה את הכשרת המועמד של עוצמה יהודית

בית המשפט העליון הפך את פסילתה של ועדת הבחירות והכשיר את מועמדותה לכנסת של אבטיסאם מראענה, מספר שבע בעבודה. המספר שבע הוא אופטימי כרגע מבחינת ממשיכי דרכם של בן־גוריון ורבין, אבל לפי הסקרים הוא גם לא במרחק גדול מדי.

 

ביום שעוצמה יהודית הצליחה לפסול את מראענה הערכתי שבית המשפט יכשיר פה אחד את מועמדותה. טעיתי. מול שמונה שופטי הרוב נמצא שופט אחד בדעת יחיד, דוד מינץ. "שוב מוצא אני את עצמי כקול קורא במדבר. נותר בגפי", פתח מינץ את פסק דינו. ואף שהמדבר אמר את דברו, יש סיכוי טוב שבסיבובים הבאים מינץ כבר לא יהיה מיעוט.

איתמר בן גביר. “בעבר נמנע בית משפט זה מלפסול מועמד” איתמר בן גביר. “בעבר נמנע בית משפט זה מלפסול מועמד” צילום: יואב דודקביץ

 

עילת הפסילה המרכזית היא ציטוט של מראענה בריאיון מתאריך 18 בספטמבר 2008 למקומון “מגזין המושבות” שבו אמרה: "הייתי משמידה את זיכרון יעקב... שתחזרו לארצות הברית או לפולניה". מראענה גדלה בכפר הערבי פורדיס, שלמרגלות זכרון יעקב המעטירה והמשגשגת. בראיון היא מגלגלת את התסכול שלה ושל כפר הולדתה לעומת היישוב היהודי הפורח. והתסכול הזה הוא היסטורי, פוליטי, חברתי ובעיקר מעמדי־תעסוקתי כמו שנלמד מהטקסט המלא של הריאיון.

"הייתי משמידה את זכרון יעקב", היא מצוטטת, וממשיכה: "תדגיש, בלי להרוג. שתחזרו לארה”ב או לפולניה. רק אז לפורדיס יהיה אולי צ'אנס. אחרת היחסים ימשיכו להיות כמו החיה הזאת שמנקה את החיה האחרת. איך קוראים לזה? (סימביוזה) אנחנו תמיד נמשיך להיות החיה שמנקה את החיה האחרת. מנקה לכם את הבית. אנחנו צריכים אתכם כמו שאתם צריכים אותנו, אבל אנחנו אלה שמנקים".

 

נשיאת העליון אסתר חיות, שכתבה את פסק הדין המרכזי, ציינה ש"תחושת קבס לחוד ועילות הפסילה הסטטוטוריות לחוד", וכי אמירתה של מראענה "מעוררת כעס ושאט נפש". אבל במבחני הפסיקה אין לפסול אותה. ראשית, כי מדובר באמירה מ־2008; שנית, לא הצטברה "מסה קריטית" של אמירות שמגבשות נגדה עילת פסילה כיום; שלישית, המועמדת התנצלה והתחרטה. גם את אמירתה בדבר אי עמידה בצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל כינתה "סטטוס ישן מאוד ועלוב"; רביעית, גם באמירות הקשות האלה לא ניתן לראות תמיכה באלימות או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור, כנדרש לפסילת מועמד.

 

וחיות מוסיפה לנימוקיה סוג של עקיצה כלפי מבקש הפסילה איתמר בן גביר מעוצמה יהודית. "בעבר", מזכירה חיות את פסק הדין שהכשיר את מועמדותו של בן גביר, "נמנע בית משפט זה מלפסול מועמד – יותר מפעם אחת – וזאת אף כאשר התברר שאותו מועמד אינו עומד בהבטחתו לשנות מדרכיו ואף שהוטל ספק בכנות התנצלותו".

 

 

2. מצוקה אותנטית

השופטת ענת ברון ראתה בציטוט ביטוי למצוקת תושבי פורדיס

לפני שנגיע למינץ, כדאי להתעכב על פסקי הדין של השופטות דפנה ברק־ארז וענת ברון, שסיפקו למראענה תמיכה מזוויות רחבות יותר מאשר הכלה בחירוק שן של אמירות קשות רק מפני שלא הגיעו לרף המחמיר של הפסילה.

 

"אנו חיים בעידן שבו 'הזכות להישכח' כמעט ואינה קיימת. האינטרנט זוכר הכל", כתבה ברק־ארז, "אולם הדרך למועמדות לכנסת אינה אמורה לעבור בכור המצרף של 'בדיקת ניקיון' ביחס לכל פרסום מן העבר שכבר אינו מייצג את פועלו הציבורי של אדם". והיא הוסיפה: "דווקא ה'חיפוש' אחר התבטאויות נשכחות של המועמדת הוא שהוביל להדהודן, לאחר שהמועמדת עצמה התנערה מהן".

 

אין ספק שהזיכרון האינטרנטי יכול לפתוח לכל אחד, במיוחד לדמויות ציבוריות, תיבות שרצים אינסופיות. לכן חשוב לראות את המועמד כמו שהוא היום ולא בהקשר של דברים שנאמרו לפני 13 שנה.

 

פרופסור דפנה ברק ארז פרופסור דפנה ברק ארז צילום: עמית שעל

 

וברק־ארז הלכה צעד נוסף קדימה: "מועמדות בבחירות אינה 'פרס' הניתן רק לאזרחים למופת או רק לכאלה שדעותיהם רצויות לאחרים".

ואת הצעד הנוסף הזה הרחיבה בגדול ובאומץ רב השופטת ברון. מראענה מבחינתה אינה אוחזת רק בדעות שאינן רצויות לאחרים, היא גם ערבייה שביטאה מצוקה אותנטית. "ואוסיף עוד זאת", כותבת ברון, "למקרא הכתבה בכללותה ניכר ממנה שהמשיבה (מראענה – מ.ג.) מבטאת בה יותר מכל את המצוקה האישית שחוותה כילדה וכאישה ערבייה ואת מצוקתם של תושבי הכפר פורדיס, החיים בעוני אל מול רווחתם של תושבי זכרון יעקב שממול". הנה, המועמדת הערבייה יוצאת מבית המשפט לא רק עם תעודת כשרות חמוצה, אלא גם עם קורט של אמפתיה לזהותה, להיסטוריה שלה, לציבור שאותו היא מייצגת.

 

3. נגמרה האמפתיה

השופט דוד מינץ מוכן לבסס את ההכרעה על ראיה אחת בלבד

האמפתיה הזו נמחקת לגמרי כשמגיעים לעמדתו של השופט מינץ. מינץ מהדהד בפסיקתו את הרדיפות שחווה העם היהודי, שמחייבות אותו כשופט לבלום צוררים שקמים עליו גם היום, כמו אבטיסאם מראענה. "משחר ההיסטוריה העם היהודי נרדף על ידי אויביו הקמים עליו להורגו. בימים ההם בזמן הזה", הוא כותב. "חובתה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, להגן על עצמה מפני אלו המבקשים להשמיד ולאבד את היהודים החיים בה; קשה בעיניי לקבל מצבו שבו יינתן כרטיס כניסה לבית הנבחרים למי שמייחל לגירושם של היהודים ‘לארצות הברית או לפולניה’".

 

מינץ לא מתרשם, ולא מקבל את התנצלותה של מראענה. הוא גם לא מקבל את הכלל המשפטי של "מסה ראייתית קריטית" שנחוצה לפסול מועמד לכנסת. "בית המשפט יכול ורשאי להשתכנע ולבסס את הכרעתו בהתבסס על ראיה אחת ויחידה", הוא כותב. והקריאה להחזרתם של תושבי זכרון יעקב לארצות הברית ולפולניה היא לשיטתו גם מספיקה וגם חמורה דיה כדי לפסול את המועמדת. ואת הסיפור ההתיישבותי הזה של פורדיס מול זכרון יעקב קשה לנתק ממקום מגוריו של כבוד השופט מינץ - ההתנחלות דולב, שלושה ק”מ צפונית מערבית לרמאללה.

 

המגורים בשטחים אינם רק בחירה נדל"נית, אלא גם הצהרה פוליטית ואידיאולוגית שהשטחים הם ארץ ישראל השלמה. את שכנותו האישית לתושבים הפלסטינים שמסביבו רואה השופט מינץ מן הסתם כמקבילה לשכנותם של תושבי פורדיס לתושבי זכרון יעקב. ולכן הוא נרעש כל כך מקריאתה של מראענה מ־2008 לתושבי זכרון יעקב. הוא מזהה בה ככל הנראה לא רק את גירושם של הזכרונים חזרה לארצות הברית ולפולניה, אלא גם את גירושו שלו חזרה לתחומי הקו הירוק, ואולי גם חזרה לאנגליה, מקום הולדתו. 

x