דעות

פרשנות

בישראל, גם הפרטיות מתה מקורונה

ממעקבי השב"כ, דרך העברת מידע על לא מחוסנים לרשויות המקומיות - ועד לצמידים האלקטרוניים: מתחילת המגפה, המדינה מעדיפה את הפתרונות הקלים שכרוכים בפגיעה בפרטיות האזרחים; את המחיר נשלם כולנו, הרבה אחרי שהקורונה תיכנס לספרי ההיסטוריה

עומר כביר 17:4527.02.21
למניין קרבנות הקורונה בישראל, 5,694, צריך להוסיף עוד קורבן אחד. הוא לא נספר עד עכשיו, למרות שהיה בין הקורבנות הראשונים של המגפה. הוא נפל חלל כבר לפני קרוב לשנה אבל מותו משמעותי לא פחות מזה של אלפי הישראלים שמתו מהנגיף. הפרטיות בישראל, במובנים רבים, מתה באמצע מרץ 2020, כשהחל השימוש בכלי המעקב של השב"כ על מנת לנסות להגביל את התפשטות המגפה (שנה אחרי, אין עוד דמוקרטיה מערבית שעושה שימוש בכלי דומה), ובממשלה אף אחד לא התאבל עליה. אם כבר, רק קברו אותה עמוק יותר.

 

 

 

בשנה האחרונה, בשם המאמצים להתמודד עם המגפה, הוצעו והופעלו פתרונות שונים שזונחים את עיקרון הפרטיות, לעתים במחיר של פגיעה ארוכת טווח באזרחים, בשם הפחד והצורך לבלום את המגפה, כאשר לא פעם התועלות הן זניחות או משניות. הדוגמאות מגוונות. בתחילת המגפה, למשל, פעל שר הביטחון אז נפתלי בנט להפעיל מערכת שמפתחת חברת הריגול NSO שאמורה היתה, בין היתר, להצמיד לאזרחים ציון לפי מידת הסיכון שלהם להידבקות בקורונה.

 

רעיון זה לא יושם, למרבה המזל, אבל אחרים כן, ובראשם האישור בשבוע שחלף של הצעת החוק להעברת מידע על אזרחים שלא התחסנו לרשויות מקומיות ולמשרד החינוך - בלי מנגנוני אבטחת מידע ובאופן שכמעט מבטיח שמידע זה ידלוף או שייעשה בו שימוש לא ראוי. מהלך אחר, שיתוף מידע רפואי של אזרחי ישראל עם חברת פייזר, כדי להבטיח מלאי מספק של חיסונים, בוצע ללא שקיפות ראויה ומבלי שהוברר לגמרי איזה מידע יועבר, איך תבוצע אנונימיזציה שלו, אילו שימושים יהיו לו ולכמה זמן הוא יישמר - צעדים שבמדינה שמתייחסת לפרטיות כזכות יסוד ולא כמחסום מעיק שצריך להזיז הצדה היו זוכים ליחס ענייני.

 

היוזמה האחרונה של משרד הבריאות יוצאת בימים אלו לדרך - שימוש בצמידי מעקב אלקטרוניים כדי לנטר מיקום של חייבים בבידוד שמגיעים מחו"ל. בשלב הראשון מדובר בפיילוט של 100 צמידים, כאשר בתוך ימים הוא יורחב ל-1,000 צמידים שעובדים עם אפליקציית מובייל ולכן כל אחד מהם יחולק גם עם סמארטפון תמורת פיקדון של 1,500 שקל. משרד הבריאות בודק חלופות, אך גם הן לא בדיוק מוטות פרטיות: איכוני טלפונים והיעזרות בשב"כ שעד עתה מנטר רק אזרחים שבאו במגע עם נשאי קורונה, ולא משתמש בטכנולוגיה שלו כדי לאכוף בידודים. 

 

בני ברק בני ברק צילום: עמית שעל

 

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה אמרה ל"כלכליסט" שעל פניו יש כאן פתרון ראוי שמאזן בין שתי זכויות בסיסיות - פגיעה בזכות לפרטיות שנועדה למתן פגיעה בחירות (שנפגעת כתוצאה מבידוד כפוי במלונית). ואולם, כראוי למדינה שבה הפרטיות מאבדת מהרלוונטיות שלה, גם מהלך זה נעשה מבלי להשיב על שאלות מהותיות. "למי יעבור המידע כל העת (למשרד הבריאות? למשטרה?), מי יאבטח את המידע הזה? למי תהיה גישה אל המידע ולאלו שימושים? מה ייעשה במידע לאחר סיום תקופת הבידוד?", שאלה שוורץ אלטשולר.

 

אבל המצב חמור אף יותר, משום שמהלך זה מתעלם מפתרונות אחרים שלא פוגעים בצורה בוטה כל כך בפרטיות. "הפתרון הכי טוב כולל טלפון מהרשויות ומהשטרה פעמיים ביום, ביקורי פתע, פיצוי כספי על כל יום בידוד, לוודא שיש למבודדים הכל וסיוע ברכישת מצרכים ותרופות, הסברה למה הבידוד חשוב, קנסות ענקיים של 50 אלף שקל למי שתופסים אותו מפר בידוד, לדרוש הפקדת ערבות גבוהה שתחולט מיד אם מישהו יימצא מפר בידוד, הגשת כתבי אישום פליליים על עבירת ניסיון להפצת מגיפה - למען יראו וייראו", אמרה שוורץ אלטשולר.

 

הבעיה עם פתרונות אלו? הם מורכבים ליישום, דורשים מאמץ, השקעה ומחויבות מתמשכים מצד הרשויות ומצריכים בניית מערך תפעול אפקטיבי. אלו דברים שנעשים רק במדינות שחשובה להן פרטיות האזרחים, שמוכנות להשקיע כסף ומאמצים כדי להגן עליה. במדינות שבהן הפרטיות מתה? לא חושבים אפילו על פתרונות מורכבים שכאלו, הולכים ישר לפתרון הטכנולוגי הנוצץ שמאפשר לכאורה לתפעל הכל מרחוק באמצעות איסוף מידע על אזרחים, בלי אפילו לפעול בצורה שקופה ולהציג או ליצור את התהליכים שמבטיחים הגנה על מידע שמדינה אחרת לא היתה ממהרת לאסוף בכלל.

 

כשהופעל איכון השב"כ לפני שנה כמעט נאמר שזה צעד חריג, יוצא דופן, כזה שננקט רק בגלל מצב החירום יוצא הדופן שאנחנו נמצאים בו. בפועל, המהלך הזה סימן את הכיוון לשנה הקרובה: העדפה של פתרונות ורעיונות שמתעלמים מסוגיות שוליות כמו פרטיות והגנה על מידע אישי, שמיושמים בהליכי בזק נטולי שקיפות ומבלי שנוצרו מגנוני הגנה מתאימים (ושבמקרה של הצמידים, אף כוללים שימוש בחברה פרטית שמספקת את השירות ללא מכרז ולכן לא מחויבת לתנאים בסיסיים של שקיפות ואבטחת מידע).

 

שנה אחרי, אפשר לזהות הליך מזדחל אך קבוע של הפעלת עוד ועוד מנגנונים ופתרונות שמתעלמים מפרטיות לטובת המהירות (ולא, בהכרח, לטובת יעילות או תועלת גדולות משמעותית). אנחנו עכשיו, אולי אולי אולי, בסוף המגיפה, רואים כבר את האור בקצה המנהרה, עוד מאמץ קטן ואנחנו בחוץ. וכשנהיה בחוץ, נהיה במדינה שונה לחלוטין מבחינת היחס שלה לפרטיות. זה לא שפרטיות היתה בראש סדר העדיפויות קודם לכן: פרשת דליפות פנקס הבוחרים מאפליקציית דרבון הבוחרים אלקטור, למשל, שהסעירה אותנו ערב הקורונה במערכת הבחירות הקודמת, הסתיימה בנו-נו-נו לא מחייב מהרשות להגנת הפרטיות, ועתה שבו הליכוד ומפלגות נוספות להשתמש באפליקציה כאילו לא אירע דבר; ואולם בשנה האחרונה הפרטיות עברה קבורת חמור, ונהפכה לקרבן הראשון שמושלך הצדה בכל פעם שיש בעיה חדשה שמבקשים לפתור.

 

זה לא שינוי שניתן לבטל בלחיצת כפתור. המעמד של הפרטיות כזכות יסוד ספג פגיעה אנושה שתורגש גם אחרי הקורונה; בכל פעם שתהיה בעיה דחופה-למחצה הפרטיות תושלך החוצה ראשונה, בוודאי בשילוב טענה כמו, "כבר עשינו את זה בשביל הקורונה". הנורמה מעכשיו תהיה עוד פתרונות, עוד רעיונות, עוד המצאות שהופכים את המידע שלנו למוצר סחיר, לכלי לפתרון בעיות, לערך שאפשר לייצר ולשווק. את המחיר נשלם כולנו, הרבה אחרי שהקורונה תיכנס לספרי ההיסטוריה.

x