דעות

דעה

סגר בראש השנה? אמון הציבור יכריע

ההתמודדות עם המשבר תלויה רבות במידת האמון של בין האזרחים להנהגה ובינם לבין עצמם; יש להשכיל לבנות כעת את האמון שיחזק אותנו כחברה גם בימי שגרה, וישרת אותנו גם בהתנהלות במגפה

איילה וול טיסר 07:4311.09.20

השאלה המעסיקה בימים אלה את העומדים בראשות המפקדה למאבק בקורונה – פרופ׳ רוני גמזו ותא״ל ניסן דוידי – היא האם להחיל או לא להחיל סגר על אזרחי ישראל בראש השנה. ובאופן לא שגרתי, השאלה המעשית הזאת נבחנת הפעם פחות בהיבטים פרקטיים ויותר בהיבטים פרוזאיים כמו האם הציבור בכלל יישמע להנחיות.

 

 

החודשים שחלפו מאז שפרץ לחיינו נגיף הקורונה לימדו אותנו שההתמודדות עם משברים שכאלה תלויה לא רק ביכולות של מערכת הבריאות הכלכלית, אלא גם ברמות האמון במדינה: האמון החברתי – בין אנשים ובין קהילות, והאמון הממסדי – בין אנשים לארגונים ולשלטון.

 

סגר בבני ברק סגר בבני ברק צילום: איי אף פי

 

פרופסור אוסלנר, אחד החוקרים המובילים בעולם בחקר אמון, מגדיר אמון כתפיסה שהאחרים אמינים ואפשר לסמוך עליהם. אוסלנר פיתח כלי למדידת אמון באמצעות שאלה פשוטה שבה אנשים מתבקשים לדרג את עמדתם: "האם אתה מאמין שאפשר לסמוך על רוב האנשים, או שאינך יכול להיות זהיר מדי כדי להתמודד עם אנשים?".

 

התפרצות הקורונה והמשבר הכלכלי שבאו בעקבותיה הכניסו לחיינו הרבה ביטויים של אמון וחוסר אמון בחברה ובמדינה; בין אזרחים למנהיגים ובין קבוצות בחברה הישראלית. דוגמאות לחוסר אמון פוליטי בין אזרחים למנהיגים לא חסרות: החל משר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן שאירח מניין בביתו ועד להפרת הנחיות ליל הסדר בידי כמה מנהיגים. הדוגמה הבולטת לחוסר אמון חברתי הייתה כשעמוק לתוך הסגר, כשאזרחי ישראל היו ספונים בבתיהם כדי למנוע "הידבקות חברתית", פורסמו התקהלויות בציבור החרדי.

 

מטבע האדם, התגובה האנושית הבסיסית כאשר החברה כולה נדרשת לעמוד בהנחיות אחידות וכשאנשים תלויים זה בזה כדי להצליח לעמוד במשימה משותפת, היא לבדוק האם אחרים עומדים בהנחיות ומה מעשיהם, כדי לדעת אם אפשר לתת בהם אמון. המשך הפעולה האישית מותנית בפעולות החברתיות של האחרים.

 

דן אריאלי מסביר את ההיגיון שבאמון ובתלות ההדדית בין אנשים על ידי תיאור של ניסוי חברתי: נותנים לחמישה אנשים עשרה דולר לכל אחד, ואומרים להם שעליהם להכניס את כספם לסיר משותף שמכפיל את כספם. ביום הראשון כל האנשים שמים את העשרה דולר שלהם, הסיר מייצר מאה דולר, וכל אחד מקבל בחזרה עשרים דולר.

 

ביום השני אחד האנשים מחליט שלא לשים את העשרים דולר שלו. לאחר שהארבעה האחרים שמים כל אחד את העשרים דולר שלהם, הסיר מייצר 160 דולר, הכסף מתחלק בין כל חמשת המשתתפים, וכל אחד מקבל 32 דולר. הניסוי הזה ממחיש כיצד נוצר אי־שוויון כאשר רק אחד מהמשתתפים מפר את ההסכם החברתי. האמון בין האנשים נסדק וביום השלישי כבר אף אחד מהמשתתפים לא שם את כספו בסיר.

 

אם דן אריאלי הדגים איך נסדק אמון ברגע שאחד מהמשתתפים ב"משחק" אינו תורם את חלקו לערכים ולמטרה המשותפת, חוק אקסלרוד מדגים לחיוב כיצד נבנה אמון כתופעה אקספוננציאלית. חוק אקסלרוד (Axelrod's law) קובע כי ככל שבני אדם מדברים ישירות יותר פעמים ובתדירות גבוהה יותר, כך האמון ביניהם גדל. כך, באופן פרדוקסלי, כדי לעצור מגיפה מלשכפל את עצמה, יש להתרחק מאנשים; אך כדי לחזק אמון, יש לקרב בין אנשים ובין קהילות. ככל שהקשרים ביניהם יהיו חזקים יותר ומבוססי אמון, כך החברה תוכל לפעול טוב יותר כדי לעצור את המגיפה.

 

חשוב שנלמד מכך ונשכיל לבנות אמון בימי שגרה: אמון חברתי בין אנשים, אמון חברתי בין קהילות שונות, ואמון בינינו ובין המוסדות והמנהיגים הנבחרים שלנו. אמון חזק יותר יוביל אותנו להיות חברה חזקה יותר שטוב יותר לחיות בה בימים רגילים, ומצליחה לשגשג ולהתמודד עם אתגרים בימי חירום.

 

 

 

איילה וול טיסר היא מרצה בתוכנית מקב"י במכון שכטר למדעי היהדות, מנחה לבינוי קהילה בחברה למתנ"סים הארצית ורכזת הכשרה מעשית במגמה הקהילתית בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים

בטל שלח
    לכל התגובות
    x