הממשלה מאבדת שליטה על תקציב המדינה

בעוד שקיימת מחלוקת האם הממשלה איבדה לחלוטין את השליטה על התפרצות הקורונה, דומה כי אין ספק שהממשלה מאבדת את השליטה על תקציב המדינה.

איבוד השליטה אינו נובע מהגדלת ההוצאות הנובעות מההכרח לפצות נפגעים מהחלטות הממשלה עצמה לסגירת פעילויות במשק, היא גם לא נובעת מהירידה בהכנסות המדינה הנובעת מהמצב הכלכלי החדש של המשק בעקבות הקורונה. איבוד השליטה נובע מטשטוש והעדר אבחנה בין ההכרח להעניק פיצוי לאלו שנפגעו מהמצב, מהצורך בהכשרות מקצועיות למובטלים החדשים, ובתגבור נדרש למערכת הבריאות בהקשר הקורונה, לבין הצורך "להדק את החגורה" בתחומים רבים אחרים במגזר הציבורי כדי לפנות כמה שיותר משאבים למה שבאמת נדרש.

חנות סגורה אחרי משבר הקורונה צילום: אוראל כהן

ההכרזות לסכומי עתק שיידרשו לנושא הקורונה (כמאה מיליארד שקלים) לא לוו באמירה כי אירוע שכזה מחייב דווקא הידוק חגורה בתחומים אחרים ופינוי מקורות לנדרש. כתוצאה מכך הן הציבור והן מקבלי החלטות בתחושה שתחת מעטה הקורונה ניתן הכשר להכביר עוד ועוד הוצאות, וכל המוסיף – הרי זה משובח.

כאשר שר האוצר משתמש בז'רגון עיתונאי נדוש ומצהיר כי "בתקציב הקרוב לא יוטלו גזרות על הציבור", אין להתפלא כי למחרת היום מוגשת לו על ידי סיעות קואליציה רשימת קניות בסכום של 5 מיליארדי שקלים כתנאי לתמיכה בתקציב המדינה בכנסת, לנושאים שבינם לבין פיצוי נפגעי הקורונה אין דבר וחצי דבר, ואיגודים מקצועיים מהמגזר הציבורי מעלים בתקופת חרום זאת דרישות לתוספות שכר.

איש אינו מסביר לציבור כי קופת המדינה, לא רק שהיא ריקה לחלוטין, אלא כבר נמצאת באובר דראפט ענק שעלול להגיע עד סוף השנה קרוב ל-200 מיליארד שקל. (!) ולכשליש מהוצאות הממשלה לא יהיה מקור הכנסה ממסים, דבר שיחייב את הממשלה בגיוס חוב אסטרונומי, שלא ידענו כמותו מאז תקופת האינפלציה (400%) בשנות השמונים. כדי לסבר את האוזן, היקף החוב החדש שהממשלה תיאלץ לגייס השנה שקול לחוב חדש לכל משק בית בישראל בסכום של 80 אלף שקל.

למרבה הפלא יש בציבור הסבורים בטעות כי המדינה מחזיקה רזרבות משנים קודמות, יש הסבורים גם כן בטעות כי עתודות המטח של בנק ישראל הן מקור תקציבי, בשעה שכנגד עתודות אלו חב בנק ישראל חוב שקלי באותו סכום ויותר. יש הסבורים בטעות כי כל שצריך לעשות הוא להפעיל את מכונות הדפוס ולהדפיס כסף. כל אלו הם מקסמי שווא ותו לא. האמת היא שמצבנו בכי רע, במיוחד מאחר שאיננו יודעים כמה זמן יימשך המשבר.

אם השנה הממשלה תצליח בכל זאת לגייס סכום עתק של חוב נוסף מהציבור בארץ ובעולם כדי לכסות הגירעון, מי תוקע כף לידינו שגם בעוד שנה או שנתיים גיוס שכזה יהיה אפשרי כאשר לממשלה גירעונות מרקיעי שחקים שלא ידענו כמותם. ואם כן יצלח גיוס החוב – איזו ריבית תידרש הממשלה לשלם עבור החוב ומי ישלם את הריבית והחזר החוב אם לא כלל הציבור?

אך הציבור מנותק מכל אלו ואין בנמצא ולו גורם אחד (גם לא משרד האוצר או בנק ישראל שהפך עצמו ל"מנזר השתקנים") שמציג בפני הציבור את האמת הערומה כי את 200 מיליארד השקלים שחסרים כיום בקופת המדינה – כולנו נשלם בסופו של דבר, וכך גם את הסכומים העצומים שיחסרו בשנת 2021 שבפתח.

לאור זאת יש להבין כי אנו נמצאים כיום בשלושה מצבי חרום: מצב חרום בריאותי, מצב חרום תעסוקתי, ולא פחות חמור מכך - מצב חרום תקציבי. זה האחרון מחייב צעדים כפי שנדרש בעת חרום: יש לוודא כי כל שקל שיוצא לפיצוי נפגעי הקורונה מוצדק, נדרש והכרחי (חלוקת 500 שח לכל ילד, מענקי החזרה מחל"ת למעסיקים גדולים ובוודאי חלוקת כסף לכל, כפי שהוחלט באחרונה - אינם עומדים בהגדרה זאת).

יש לקדם הפחתת שכר גורפת וכן פנסיות תקציביות מנופחות בסכום של עשרות מיליארדי שקלים במגזר הציבורי. איש מעובדי המגזר הציבורי לא הוצא לחל"ת ואת מחיר המשבר משלמים כיום רק עובדי המגזר העסקי והמעסיקים במגזר זה. יש לבטל הטבות מס בלתי מוצדקות שהלכו ורבו לאורך השנים בסכום של עשרות מיליארדי שקלים, ולבסוף – זו העת לפעול בנחישות לייעול כלל הוצאות הממשלה שבשנים האחרונות רק תפחה ושמנה.

צעדים אלו ואחרים יש בהם כדי לצמצם את הגירעון השנתי של הממשלה במחצית – מ-200 מיליארד שקל ל-100 מיליארד שקל. עדיין סכום דמיוני, אך לפחות נפעל באחריות הנדרשת ונמנע תוצאות הרסניות ממשבר תקציבי חריף.