שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
דעות

דעה

מיהו חיוני: השאלה שפגעה אנושות ביחסי העבודה

בישראל נוצרו בחודשים האחרונים שני מעמדות של עובדים: "חיוני" ו"לא חיוני". כשנחזור למקום העבודה שלנו הוא יהיה שונה מאוד מזה שהשארנו מאחורינו בחודש פברואר האחרון - הוא יהיה עכור יותר, נקמני יותר, וסולידרי פחות. אפשר היה גם אחרת: אילו הממשלה היתה מעבירה למעסיקים את הסכומים שהיא מעבירה כיום כדמי אבטלה לעובדים בחל"ת

אייל וינטר 15:2413.04.20

בעיצומו של משבר הקורונה כשכולנו מעלים על נס את ערכה של הערבות ההדדית מצאה עצמה החברה הישראלית קורעת לגזרים ממש את אותו הערך. אלפי מנהלי כוח אדם בחברות וארגונים ישבו עם רשימות עובדיהם וסימנו ב-v וב-x מי מביניהם "חיוני" ומי לא. העובדים הבלתי-חיוניים נשלחו לבתיהם אחר כבוד ל"חופשה" ללא תשלום. החיוניים, גם הם נשלחו לבתיהם להמשך עבודה מהבית בשכר מלא. כשהכל יסתיים והקורונה האחרונה תיפח את נשמתה, כשכולנו (או יותר נכון חלקינו) נחזור לעבודה, מקום העבודה הישראלי יהיה שונה מאוד מזה שהשארנו מאחורינו בחודש פברואר האחרון. הוא יהיה עכור יותר, נקמני יותר, וסולידרי פחות.

 

מי שחושב שהמילה חיוני טבועה ב-DNA של הגדרת התפקיד בחוזה ההעסקה שלנו, מי שחושב שהסימנים x ו-v נקבעו תמיד על טהרת השיקולים המקצועיים וטובת הארגון, שחיכוכים אישיים, קינאה, חשש מתחרות, או פייבורטיזם לא תפסו מקום של כבוד בהחלטות מנהלים בנושא זה - אינו מכיר את מקום העבודה בישראל או בכל מקום אחר בעולם. חרב החל"ת ומיתוגה במילה חיוני הטילה על מיליוני עובדים במדינה לא רק את אובדן ההכנסה, כואבת יותר היא התחושה השקרית שהם אינם חיוניים, שאדם אחר שיושב במשרד ממש לידם חיוני יותר.

 

תחושת מרמור מדבקת לא פחות מהקורונה

רבים מהם מאמינים, ויתכן בצדק, שדווקא הם חיוניים בימים אלו יותר מאותו אדם שהזדרז להודיע להם, שהחברה החליטה לתת להם את כל הזמן שבעולם לעשות כל מה שהם רק רוצים בתוך ביתם-מבצרם בחודשי הקורונה. תחושת מירמור במקום העבודה היא מדבקת לא פחות מהקורונה. ההידבקות לא גובה חיי אדם, אך היא תיגבה מהחברות מחיר כבד במוטיבציה של העובדים ויכולת שיתוף הפעולה ביניהם כשישובו לעבודה. בחלק מהחברות תהיה עלות זו גבוהה מהעלות שנחסכה בגין החל"ת.

 

עבודה מהבית. ניתן היה לעצב פתרון אחר - צודק יותר, כלכלי יותר ופשוט יותר עבודה מהבית. ניתן היה לעצב פתרון אחר - צודק יותר, כלכלי יותר ופשוט יותר צילום: שאטרסטוק

ידידי טרומן בוולי מאוניברסיטת ייל, אחד החוקרים המובילים בתחום תורת המשחקים, החליט בערוב הקריירה האקדמית שלו לנטוש את המודלים המתמטיים לטובת הבנת שוק העבודה. הוא יצא למסע ארוך מקונטיקט עד לוס אנג'לס וביקר ב-300 חברות בארה"ב כשבכל אחת מהן ראיין ארוכות את מנכ"ל החברה (בעצמו! ללא סיוע של עוזרי מחקר). את מסעו זה חתם בכתיבת ספר חשוב שכותרתו "מדוע השכר אינו יורד בעיתות מיתון".

 

התופעה של "שכר דביק" שאינו מתעדכן במהירות בהתאם למצב השוק, סותרת את המודל הכלכלי הפשטני שלפיו שכר מתנהג כמו מחיר של מוצר, ולכן בזמן מיתון כשנוצר עודף ביקוש לעבודה הוא אמור לרדת. טרומן מצא שבתקופת מיתון מוותרים רוב המעסיקים המסוגלים לשרוד את המיתון, על כוח השוק שלהם ונמנעים מהורדת שכר. גם עובדים חדשים המצטרפים לחברה נהנים משכר דומה לשכר עמיתיהם שגויסו לפני המיתון, והוא גבוה משכר השוק העכשווי. הסיבה לכך אינה נחמדותם של המנכ"לים אלא שיקול כלכלי טהור: החיסכון לחברה בגין הקטנת השכר לעובדים החדשים נמוך מהנזק הנגרם לה בגין הפגיעה ביחסי העבודה וירידת המוטיבציה בשל יצירת שני מעמדות עובדים בתוך הארגון.

 

פתרון פשוט שיושם במדינות סקנדינביה

בישראל נוצרו בחודשים האחרונים שני מעמדות של עובדים. נכון למרבית החברות לא היתה אפשרות לשמר את כל העובדים בשכר מלא, אך ניתן היה לעצב פתרון אחר, צודק יותר, כלכלי יותר ופשוט יותר. בלי רשימות שחורות, בלי חלוקת תפקידים חדשה בארגון, ובלי יועצים משפטיים. בפתרון כזה היתה הממשלה מעבירה למעסיקים את אותם סכומים שהיא מעבירה כיום כדמי אבטלה לעובדים בחל"ת, בתנאי שיצליחו להגיע עם עובדיהם להסכם על שכר מופחת לתקופת הקורונה שיאפשר לשמר את כל העובדים.

 

פתרון פשוט זה שיושם בהצלחה במדינות סקנדינביה היה מטיב במקרה הרע עם רובינו ובמקרה הטוב עם כולנו, ובכלל זה גם עם ברי המזל שעובדים היום מהבית בשכר מלא. אלו שלא זכו לכך סופגים בנוסף לשתי האבדות - אובדן השכר ואובדן תחושת החיוניות - גם אבידה שלישית: הזכות לשגרה. בעיתות משבר של חרדה ואי-ודאות המזור היעיל ביותר לנפש הוא שמירה מקסימלית של שיגרת החיים שלפני המשבר. העבודה מהבית היא פיסת השגרה היחידה שעוד נותרה לנו, אך היא ניתנה רק לשליש מהעובדים. על שני השלישים הנותרים נכפתה שגרה חדשה, לרבים מהם ריקה ומדכאת של עשרות שעות נטפליקס בשבוע. אני מאמין שרוב עובדי השליש ששפר גורלו היו שמחים לוותר על חלק משכרם כדי לאפשר לעמיתיהם לעבוד גם כן, אם לא מתוך תחושת צדק וסולידריות אז לפחות למען איכות הקשר הבין-אישי במקום העבודה שאליו יחזרו בתום המשבר.

 

שירות התעסוקה. אפשר היה למנוע את אובדן השכר, אובדן תחושת החיוניות ואובדן הזכות לשגרה שירות התעסוקה. אפשר היה למנוע את אובדן השכר, אובדן תחושת החיוניות ואובדן הזכות לשגרה צילום: באדיבות שירות התעסוקה

כיצד יתכן שחשבון כה פשוט אפילו לא עמד לדיון בין הממשלה למעסיקים? התשובה אינה נמצאת במתמטיקה אלא באפוקליפטיקה. ממשלה ששכנעה את עצמה ואת הציבור בחזון אפוקליפטי של עשרות אלפי מתים וקריסת הכלכלה לדורות אינה מסוגלת לחשוב על השלכות מדיניותה העכשווית על היום שאחרי. צרות האופק בתכנון המדיניות התעסוקתית והשרירותיות שבה ומתחדדת כששמים לב למספרים המיתולוגיים של שליש חיוניים ושני שליש שאינם חיוניים. מספרים אלו נקבעו על ידי הממשלה כשהתחילו ההגבלות הראשונות על ההגעה למקום העבודה. הם נקבעו משיקולים אפידמיולוגים טהורים של חמ"ל הקורונה, לא מתוך שיקול כלכלי.

 

מדוע לא שונה היחס של שליש ושני-שליש? 

כלל שרירותי זה איפשר למעסיקים להזדרז ולקבוע כלל מקביל משלהם מי שמגיע לעבודה ממשיך לקבל את שכרו ומי שנשאר בבית נמצא בחל"ת או משלם על כך בחופשה השנתית שלו. זהו כלל שנשמע לכאורה הגיוני ומונע מחאת עובדים, אלא שמהר מאוד נשלחו כל העובדים הביתה. השליש "החיוני" המשיך לעבוד מהבית ושני השלישים ה"לא חיוניים" המשיכו להיות מובטלים. מדוע אם כן התקבעו הערכים שליש ושני שליש? הרי כשכולם בבית אין משמעות לשיקול האפידמיולוגי. ומתבקש היה לקבוע הסדר אחר צודק יותר ושוויוני יותר. מעט מאוד חברות וארגונים עשו זאת.

 

בפעם הבאה כשעל מסך הטלוויזיה יופיע מי ממצביאי המלחמה בקורונה על רקע שני דגלי ישראל ויורה לנו בטון סמכותי לנהוג בסולידריות, נשאל אותו ואת עצמנו שוב: איפה היית אתה כשהזכות לפיסת שגרה חולקה באופן כל כך לא סולידרי.

 

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים

 

x