$
משפט

פרשנות

אצבע בעין של מנדלבליט; נאמנות כל הדרך לבלפור

היועץ המשפטי לממשלה טעה כשסימן מועמד בודד כממלא מקום לפרקליט המדינה, אבל הבחירה הלעומתית של שר המשפטים באורלי בן ארי־גינזברג עלולה לסכן את מינויה בבג"ץ. אם אוחנה יובס שם, הוא יציג זאת כהישג

משה גורלי 06:5118.12.19

1. מקור במשרד המשפטים מספר על צעד מרחיק לכת: בימים האחרונים יש דיבור ואפילו החלפת חומרים בין בכירים במשרד לבין היועץ המשפטי של התנועה לאיכות השלטון על הבג"ץ שיוגש לאחר החלטת השר אמיר אוחנה למנות את אורלי בן ארי־גינזברג לממלאת מקום פרקליט המדינה. ידוע שפוליטיקאים מזמינים עתירות נגד המדינה, אבל שמשרד המשפטים יעשה זאת? עד לחתימת כתבה זו לא נמסרה תגובה. אבל, לפני שנגיע לבג"ץ, משהו על מסלול ההתנגשות שהשר אוחנה והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט טסים בו, זה מול זה.

 

 

 

אתמול, השניים הגיעו כבר למרחק נגיעה, רואים זה לזה את הלבן בעיניים. זה התחיל בהודעה של אוחנה על מינוי בן־ארי גינזברג לממלאת מקום פרקליט המדינה. זה נמשך במכתבו של נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ כי מינויה "עלול לערער את תפקודה התקין של הפרקליטות", מכיוון שהיא "אינה נמנית עם הדרג הבכיר בהיררכיה הארגונית". בהמשך, גם מנדלבליט צירף את קולו ושיגר מכתב לאוחנה שבו טען כי "מינוי בן־ארי חורג קיצונית ממתחם הסבירות, יש מניעה לאשרו".

 

אבל מנדלבליט טעה בגדול כאשר הביע את דעתו, ב־2 בדצמבר, כי בתוך מתחם הסבירות יש אך ורק מועמד אחד ואין בלתו ושמו עו"ד שלמה (מומי) למברגר, המשנה לפרקליט המדינה היוצא שי ניצן. בכך טעה מנדלבליט, ואפילו פעמיים: ראשית, הוא דחק את אוחנה לפינה, כש"הכתיב" לו את מי למנות. שנית, במחי יד (ושם) פסל את כל בכירי הפרקליטות - כל פרקליטי המחוזות ומנהלי המחלקות - מהתאמה לרשת את ניצן.

מימין: שר המשפטים אמיר אוחנה והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. ההמלצה של היועמ"ש היתה הרמה להנחתה של השר מימין: שר המשפטים אמיר אוחנה והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. ההמלצה של היועמ"ש היתה הרמה להנחתה של השר צילומים: יואב דודקביץ, דנה קופל

 

הטעות הראשונה היא פוליטית. אוחנה הוא שר משפטים לעומתי שמחפש לטלטל ולערער את המערכת. הוא מכנה את ציר ניצן־בן ארי - ליאת בן ארי, לשעבר פרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) - כ"פרקליטות בתוך הפרקליטות". הוא מונה בידי ראש הממשלה נתניהו, ויש האומרים בידי בנו יאיר, כדי לכרסם בלגיטימציה של אוכפי החוק, במיוחד בגזרת ראש הממשלה. אכיפה שהשניים - נתניהו ואוחנה - מכנסים תחת ההגדרות "תפירת תיקים והפיכה שלטונית". במצב הזה, כאשר היועץ דחף בכל הכוח לכיסאו המתפנה של ניצן את למברגר, שתמך בהגשת סעיפי שוחד בכל שלושת תיקי נתניהו, הוא באמת האמין שאוחנה ירכין ראש ויקבל עליו את הדין?

 

הטעות השנייה היא מקצועית. טעות מסדר הגודל של היועץ מני מזוז בזמנו, שאמר שהפרקליטות מסמנת מטרות. והפעם, מנדלבליט מסמן מטרות. את כל בכירי הפרקליטות סימן כ"חשודים" מראש בהרכנת ראש והשפלת מבט בפני השר הממנה. במהלך הזה הבקיע היועץ, שידוע כשחקן עבר וחובב כדורגל, גול עצמי כפול. גם מול השר, גם מול צמרת המשרד. וכמו שרטן אחד הבכירים במשרד, "לא הכל רשום בטאבו על שם הלמברגרים".

 

2. אוחנה, כך נדמה, הלך לחפש את ממלא המקום במקום הכי רחוק והכי עוין לניצן ולמורשתו. מזל שהחוק מצמצם את החיפוש רק למרחבי שירות המדינה. והוא אכן כבר לא שיחזר את הטעות, כשניסה למנות את מקורבו עו"ד אופיר כהן למנכ"ל משרד המשפטים במקום אמי פלמור. אם היה יכול, מי יודע, אולי היה ממנה את יורם שפטל או כנרת בראשי. הגבלתו לשירות המדינה אילצה אותו לחפש בפנים. ואכן, הבחירה בבן ארי־גינזברג סיפקה את המבוקש. או את הכי קרוב למבוקש.

 

לפני כשש שנים השתתפה בן ארי בדיון ביטחוני בלשכתו של ניצן. שם, לפי המדווח, העירה הערה שהתפרשה אצל ניצן כזלזול בו. מאז, אומרים מקורביה, היא מחוקה אצלו. במכרז לניהול פרקליטות מחוז מרכז היא ניגשה עם כל הוותק ואפילו המחמאות שפעם הרעיף עליה ניצן, אבל הוא בחר ברחל אבישר, פרקליטה צעירה ממנה. בן ארי לא ידעה, ואולי לא רצתה, להפסיד בכבוד. גידופיה את ניצן הגיעו עד ללשכתו. הוא הגיב ומנע ממנה בהמשך גם את מינויה לראש מח"ש, והעדיף על פניה את עו"ד קרן בן מנחם. הגרסה של ניצן שונה, אבל רק במקצת. נכון, הוא העדיף את אבישר, אבל רק כי חשב שהיא מתאימה יותר. זה קורה בכל מכרז. מכל מקום, אוחנה לא החמיץ את הדם הרע שזרם בין השניים. הדם הרע הזה לא צוין במפורש ברזומה - המרשים יש לומר - של בן ארי שהפיצה לשכתו אתמול. ובכל זאת, הוא בהחלט היה מהפרטים ששכנעו את אוחנה לזכותה בתפקיד.

 

אורלי בן ארי גינזברג אורלי בן ארי גינזברג צילום: באדיבות משרד המשפטים

 

וכאן נכנס לתמונה נציב שירות המדינה. הרשקוביץ אולי לא ממש יודע אם ניצן התנכל לבן ארי או בחר מישהי טובה ממנה. הוא רק מבין את האבסורד שבו מי שלא זכתה במכרז לפרקליטת מחוז תהפוך כעת לממלאת מקום פרקליט המדינה. לא הגיוני, מבחינת ההיררכיה בשירות המדינה, שמי שהפסידה אתמול לאבישר תהיה היום הממונה עליה. הרשקוביץ מבין את משמעויות הרוחב ההרסניות שיש לדילוגים אלה. הדבר דומה לכך ששר הביטחון ימנה תת אלוף לרמטכ"ל. וזה יפתח את הפתח לכך שהשר לביטחון הפנים ימנה את השוטר אזולאי למפכ"ל הקבוע של משטרת ישראל. שערי המדרון החלקלק נפתחים ברגעים אלה ממש למתקפות של 'אי סבירות'.

 

3. השאלה הגדולה היא מדוע אוחנה לא בחר בעו"ד דן אלדד, מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה. נגד המינוי הזה, אפילו למנדלבליט היה קשה להתנגד בטענת אי־סבירות. ב־2 בדצמבר הציג אוחנה רשימה של חמישה מועמדים לתפקיד ממלא המקום. היו בה למברגר, אלדד, בן ארי, ושניים שהסירו את מועמדותם: המשנה ליועץ המשפטי רז נזרי שהודיע לאוחנה חצי שנה לפני שאינו רואה עצמו מועמד, ופרקליטת מחוז תל אביב אושרה גז־איזנשטיין, שלזכותה נזקפת החזרה מהאישום בתיק הבר־נוער, שהודיעה לאוחנה לפני כשבועיים על הסרת מועמדותה. השניים בחרו להתיישר עם מנדלבליט ועם המערכת, ולא לצאת בגלוי נגדם ב"שיתוף פעולה" עם המהלך של אוחנה. אלדד ובן ארי נשארו בתמונה. לא בהכרח כדי לרצות את השר, אולי גם, אבל גם כדי להתקומם נגד הכתם שטבע בהם מנדלבליט - כחברים במסדר החשודים בשיתוף פעולה עם השר והלא ראויים לפיכך למינוי הזמני.

 

ביום שבו פירסם אוחנה את רשימת מועמדיו, מנדלבליט מיהר להגיב ולמלכד את השר לכיוונו של למברגר. הוא ציין את דרך המלך לבחירת פרקליט מדינה, שבימים כתיקונם עוברת דרך ועדת איתור בראשותו. אוחנה, אגב, פנה למנדלבליט בבקשה לבחון הקמת ועדת איתור וסורב בגלל שבתקופות של בחירות וממשלות מעבר לא ניתן להקים את הוועדה.

 

מנדלבליט מנה את הקריטריונים. למשל, המועמד צריך להיות כשיר להתמנות לבית המשפט העליון. פרקליטי מדינה מונו בעבר ישירות לעליון, למשל גבי בך ודורית ביניש. ושוב, במסגרות הפורמליות, תישאל השאלה אם מי שלא צלחה מכרז לפרקליטת מחוז כשירה לכהונה בבית המשפט העליון.

 

ונחזור לשאלה המסקרנת - אז למה בן ארי ולא אלדד. אוחנה סירב להשיב לשאלה הזו.

 

ואלה הסיבות המשוערות: מינוי אלדד נתפס רק כחצי אצבע בעין של היועץ והפרקליטות. בן ארי היא כל האצבע. אם גישת השר היא יאללה בלאגן, אז למה שלא יילך על הגרסה המלאה. סיבה אחרת היא שככל שהמינוי של בן־ארי רחוק יותר מ"מתחם הסבירות" כך היא תהיה מחויבת יותר לשר הממנה, כאשר ההתחייבות הזו משתרשרת אוטומטית עד לביתו של הנאשם מבלפור.

 

גם בבחירת אלדד היה היגיון לעומתי מבחינת השר. הוא מנהל את המחלקה המתחרה לזו שמנהלת בן ארי (ליאת), שמקבלת את התיקים היוקרתיים יותר: מנוחי דנקנר, דרך אהוד אולמרט־הולילנד ועד שלושת תיקי נתניהו, בואכה תיק הצוללות. המחלקה של אלדד לא היתה חלק מהמעגלים שטיפלו בתיקים האלה. אפילו שסגנו במחלקה הכלכלית ד"ר מאור אבן־חן כתב ספר אקדמי עב כרס על עבירת השוחד ויכול היה לתרום לדיונים, במיוחד התקדימיים, בסוגיה. מבחינה זו גם בחירת אלדד היא סוג של הצהרה מתריסה אל מול ציר ניצן־ליאת בן ארי. אבל אוחנה בחר במקל הארוך יותר, אפילו במחיר חשיפתו לתקיפת האי־סבירות הבג"צית, שנהנית גם מהרוח הגבית התומכת של נציב שירות המדינה. כדי לתקוע אצבע ארוכה יותר בעין של הפרקליטות, אוחנה מהמר על המועמד הפחות סביר מבין השניים ומסכן את המינוי.

 

4. בתגובתו של מנדלבליט לרשימת מועמדי אוחנה הוא כתב את המלים המפורשות: "הרגישות הנודעת בשגרה למינויו של פרקליט המדינה, מקבלת בימים אלו משנה תוקף, נוכח היותו מופקד אף על עבודת הפרקליטות בכל הנוגע לתיקי ראש הממשלה, וכן בכל הנוגע לתיקים אחרים הנוגעים לנבחרי ציבור בשלטון המרכזי". בתגובה זו הוא ממש לא מותיר ברירה לאוחנה אלא להפיל את מועמדות למברגר, שאוחז בקו המחמיר יותר נגד נתניהו. בנוסף, תיקי ראש הממשלה הם בסמכות היועץ עצמו, שהאציל את הטיפול לבן־ארי (ליאת). ונניח שיגיעו עכשיו בקשות שונות שנוגעות לתיקים אלה - חסינות, חנינה, הסדר טיעון. וגם בקשות מקדמיות שונות לבית המשפט, אם וכאשר יתייצבו הצדדים בבית המשפט המחוזי בירושלים. ההחלטות הן בסמכותו הבלעדית של היועץ. האם הן יאותגרו בידי ממלאת המקום בן ארי? למנדלבליט, כך נראה, עדיף פרקליט מדינה תואם־ניצן כלמברגר, כדי למצב עצמו בצד המקל, המאזן, הקשוב. עכשיו הוא עשוי להיחשף לעמדות מקלות יותר אם ממלאת המקום החדשה אכן "תתחייב" לאוחנה ובאמצעותו לנאשם מבלפור. וצריך, למען ההגינות, לאתגר גם את ההנחה הזו. בעבר ראינו לא מעט מינויים בכירים לשירות הציבורי שלא מצייתים אוטומטית לפוליטיקאי שמינה אותם. רוני אלשיך ומנדלביט עצמו הם רק חלק מהדוגמאות.

 

על שולחנו של פרקליט המדינה תיקי אישי ציבור נוספים שממתינים להכרעה, כל אחד בשלב הטיפול שבו הוא נמצא: חיים כץ, אריה דרעי, יעקב ליצמן, אפי נוה, הצוללות. דווקא הנחישות של אוחנה למינוי נגד הזרם משדר את הציפיות שלו מבן ארי לשנות את הדנ"א הארגוני, את האתוס המקצועי, ציפיה שנשענת בעיקרה על התיעוב שהיא רוחשת לשי ניצן על בסיס חשבונות עבר, מוצדקים יותר או פחות. לא בטוח שזה יספיק, לא בטוח שזה יעבוד בבג"ץ, וזה עוד לפני שבן ארי מוצאת עצמה מתמודדת עם הלחצים הפנימיים בפרקליטות להסיר את מועמדותה, לחצים שילכו ויתגברו ומי יודע, אפילו יגיעו להתנכרות וחוסר שיתוף פעולה. וזה מזכיר פרק דומה בהיסטוריה המשפטית שלנו. כשיוסף חריש מונה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש להסתייע בפרקליטות בניסוח תגובות לבג"ץ הוא נענה: "אתה רוצה נייר כתיבה? אתה רוצה שידפיסו לך? בבקשה. עזרה משפטית לא תקבל מאיתנו'".

 

5. הסיפור הזה הוא פרק נוסף במאבק שבין המערכת הפוליטית למשפטית. בעיקר, זה מאבק נגד האקטיביזם המשפטי־תביעתי שניצן היה מזוהה עמו, שנמצא תחת מתקפה משולבת שהכריזה עליו הברית שבין מהרסי המערכת מטעם בלפור לבין מבקשי תיקונה שמציינים בכל מקום את חטאי הפריצות לניידים ולחצי הפשפשים־המדובבים על ניר חפץ. אוחנה הוא האיש שהגורל, ונתניהו, זימנו למרכז העניינים במשרד המשפטים ועתה הזדמן לו לתת עבודה ולהשפיע. לא בהדחת מנכ"לית אלא בדבר עצמו - ממלא מקום פרקליט מדינה. מישהו חשב שיחמיץ את ההזדמנות לבלאגן? ממש לא, וחבל רק שמנדלבליט בשגיאותיו הרים לו להנחתה.

 

6. אם השר אוחנה ניחן בהומור, ואפילו הומור שחור לצורך העניין, הוא בוודאי פנה לפרקליטים ואמר להם: "רציתם בן־ארי, קיבלתם בן־ארי". רציתם את ליאת, קיבלתם את אורלי. אז נכון שליאת מזמן כבר לא בתמונה, אבל גם אורלי היא סוג של הפתעה, אפילו כשמדובר באוחנה.

x