שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
13.09.19
מוסף כלכליסט
מצלמת בחדר. אלי ליבסקר , צילום: עמית שעל
ולוגרית עם עוקב אחד
כך השתנו חיי מאז שהבת שלי החליטה שהיא מתעדת כל רגע
ארי ליבסקר 21:0513.09.19
"
אבא אתה יכול לצלם אותי לרגע?", ככה זה התחיל. אני, שצילמתי את הלידה שלה, וכנראה מאז אותו יום אין שבוע שבו לא צילמתי אותה, הגבתי באגביות. "בטח אַלִי, אין בעיה", לחצתי על האפליקציה והתכוונתי לצלם. "לא, אבא", היא אמרה, "אני רוצה שתצלם אותי בווידיאו".

 

"אוקיי", שאלתי, "למה וידיאו?"

 

"כי אני מצלמת ולוג על החיים שלי. אל תדאג, אני לא מעלה את זה ליוטיוב".

 

"בסדר", עניתי.

 

היא מיהרה לחדר השני, הביאה אודם וסבון ונתנה לי הוראות בימוי. "שלום, חברים, היום נלמד כיצד להכין מסכה אדומה על כל הפנים".

 

"רגע, מה פתאום מסכה אדומה באמצע הסלון? אמא תהרוג את שנינו", אמרתי לה בלי לכבות את המצלמה, והיא באדישות פנתה אליה והצהירה: "אתם רואים, חברים, ככה הם החיים שלי. אבא לא מרשה לי לעשות דברים כי הוא חושש מאמא".

 

באותו רגע, כך הבנתי בדיעבד, בתי בת התשע וחצי עשתה את צעדיה הראשונים בעולמם של הוולוגרים. וזה אומר, פחות או יותר, שמאז חייה מצולמים ומתווכים באמצעות פרשנות בגוף הסרט. ובמידה רבה גם חיינו.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

לבד, בחושך, מצלמת

 

ולוג, בפשטות, הוא בלוג, אבל בווידיאו (קיצור של Video Blog). יומן אישי, שבמקום להיכתב הוא מצולם ומדוברר. הבת שלי מבחינה בין ולוגרים ליוטיוברים. ולוגרים כמותה, היא מסבירה, משתפים בעיקר תכנים אישיים, לעומת היוטיוברים שנוטים לעיסוק בעניינים טכניים, עצות והדרכה בשלל תחומים, משימוש במדפסות תלת־ממד עד טכניקות איפור.

 

זה כמובן אינו טרנד חדש. ביוטיוב, באינסטגרם ובפייסבוק, ודאי בעידן הסטורי, חיים ופועלים מיליוני ולוגרים. מה שמפתיע מבחינתי הוא הפיכתה לכזאת בגיל כה צעיר, ובעיקר העובדה שהיא מתעדת כל כך הרבה כאשר מפאת גילה אנחנו עדיין אוסרים עליה לשתף את יומניה המצולמים ברשתות החברתיות.

 

גם כשהיא לבדה בבית, ללא חברות, היא יושבת ומקליטה וידיאו לוולוג דמיוני, שבו היא מסבירה כיצד להכין תכשירים לצביעת שיער ועושה קסמים ומיני תחבולות שבהן היא מותחת את אמא שלה ואותי. אם בעבר הניחו שצפייה במסכים תוביל לפסיביות ולניוון, הרי שפתאום קורה משהו שונה. מתברר שהיא נהנית יותר ליצור תכנים מאשר לצרוך אותם.

 

פעם עשינו את זה ביומני נעורים כתובים, שבהם נפרשו סודותינו הכמוסים ביותר, ואז הוחבאו היטב במגירות נעולות ומתחת למזרנים. עכשיו, כשהיא לבדה, אני לפעמים שומע אותה מתוודה מול המצלמה ומספרת חוויות ומחשבות אישיות מאוד.

 

אני מניח שמדובר בשלב ביניים מבחינתה. גם בלי שתעלה את החומרים המצולמים לרשת, היא הפנימה היטב את העוצמה של הפידבק המיידי מהקהל, ובעיקר יודעת שפופולריות היא שם המשחק. מבחינתה, כמות הלייקים שצובר ולוגר היא תו איכות שמבחין בין טוב לרע. מדד של ממש, כמו במדריכי מישלן או גומיו. גם יומה יגיע.

 

אודטה לחברה דמיונית

 

הצילום המתמיד נוכח סביבנו. בקיץ האחרון, למשל, אחת הבעיות המרכזיות שנוצרו היא שנאלצתי להסתובב בביתי עם חולצה ומכנסיים תואמים. "אבא, אני ולוגרית, ואני אסתובב בבית עם מצלמה. מדי פעם רואים אותך נכנס לפריים. לא נעים לי שאתה בתחתונים ובלי חולצה, כי לפעמים אני גם מראה את הצילום לחברים".

 

בפעמים אחרות ביקשה שנעמיד פני משפחה נורמטיבית, לפחות כפי שהיא תופסת אותה. "אבא, אני רוצה שתשב על הכורסה, תשלב רגליים ותשאל אותי לשלומי". אבל לרוב היא עסוקה בענייניה. מלמדת את חברותיה הדמיוניות כיצד לצבוע את השיער באדום, מתי כדאי לשטוף את הבגדים של הברביות, ואיך עושים את זה באופן הנכון. סוג של אודטה לילדים.

 

 

יום אחד היא החליטה להיות מגדת עתידות, לקרוא בקלפי טארוט ובכף היד. השאלה שלי איפה למדה את זה הייתה מיותרת, משום שהתשובה כללה שם של ולוגרית שעליה לא שמעתי וכנראה לא אשמע. הגענו לכיכר דיזנגוף, ושם התמקמה בטבעיות והציעה לעוברים והשבים כי תחזה להם את העתיד. הרוב סירבו, חוץ מזוג פנסיונרים וצעירה בעיצומה של מערכת יחסים מתפרקת, שביקשה לדעת איך העסק יסתיים. האמת היא שהייתי די נבוך מהסיטואציה, שבה אני הבוגר עומד לצדה ומשמש צלם, אבל הטבעיות שבה היא מתייחסת למצלמה משכנעת אותך שככל הנראה כך צריך להיות.

 

התפקיד שלי לא מסתיים רק בצילום אלא גם בסיוע בהפקה. ארוחת בוקר עם חברה שישנה אצלה, למשל, מתחילה בהוראות הפקה מקדימות: היא דורשת שאכין שייק בננה, שיוגש בשתי כוסות גבוהות, לצד צלחות עם פנקייק וביצי עין מקושטות בעלים ירוקים, וסלט ליד. היא מצלמת, כשכל הסרטון מתווך לצופים באמצעות הסברים שלה, שבהם היא מספרת כיצד הן, הברביות, סועדות את ארוחת הבוקר שלהן.

 

מההסברים אני מבין שמדובר במשחק שלהן מאתמול, שבו הן חיו כברביות בעולם מפואר ומלא פינוקים, או משהו מעין זה. אלה למעשה משחקי דמיון מצולמים, מתווכים באמצעות פרשנות, כשהדיבור הוולוגרי הופך את הדמיון לממשי יותר. יש לו תיעוד ונקודת התייחסות, אפשר לראות אותו. הוא קצת הופך למציאות.

 

יצירה של אמנות חשופה

 

גם כשהיא לבד בבית, ללא חברות, היא יושבת ומקליטה וידיאו לוולוג דמיוני, שבו היא מסבירה כיצד להכין תכשירים לשיער. אם בעבר הניחו שהמסכים יובילו לניוון, פתאום קורה משהו שונה

 

בסרט הדוקומנטרי עטור הפרסים "אנה" של הבמאי הרוסי ניקיטה מיכאלקוב עוקב הבמאי אחרי בתו מגיל 6 עד גיל 18. הסרט, שצולם בין 1980 ל־1993, מתעד דור שנולד ברוסיה הסובייטית, אך התבגר לתוך המהפכה של הפרסטרויקה וההתנתקות ממשטר הקומוניזם. מיכאלקוב שואל את בתו שנה אחר שנה את אותן השאלות בדיוק. מה את הכי רוצה ברגע הזה? (התשובות: להתנהג יפה. שלום. תנין. שלא יהיו סכסוכים בבית. את הטבע), מה את הכי שונאת? (בורשט, אנשים רעים. לענות לשאלות), מה הכי מפחיד אותך (באבא יאגה. מכות. מלחמה. מוות של קרובים). התשובות הולכות ומשתנות, תחת השפעת ההתבגרות, שמקבילה לשינוי המשטר והשחרור מהדיכוי. לקראת סוף הסרט, הבת אנה פורצת בבכי ומתקשה לענות לאביה על שאלותיו החודרניות, אך הוא ממשיך לשאול והופך לנגד עינינו לדמות קשוחה, אכזרית כמעט, מכוון לעברה את מצלמתו המאיימת ולא מרפה. הסצנה הזאת חקוקה בזיכרוני, גם משום שהיא מבהירה עד כמה דומיננטית מעורבותו של הבמאי בכל סרט דוקומנטרי. אפילו בסדרות כמו "מחוברים", שבהן המשתתפים מצלמים את עצמם, העורך והבמאי יכולים לשחק בחומרים וליצור נרטיב כמעט כרצונם.

 

לעומת זאת, העשייה הוולוגרית – כסוגה קולנועית – היא לחלוטין יצירה של איש אחד, לרוב ללא יד חיצונית מניפולטיבית. בשלב הזה מדובר בצילומים ילדותיים ודי מטופשים, אבל ייתכן שבעתיד הלא רחוק נצפה בסרטים דוקומנטריים של דור הסלפי הצעיר, שיפרשו בפנינו חיים באופן האותנטי ביותר שאמנות מאפשרת. דמיינו את "המאבק שלי", האפוס האוטוביוגרפי המעוטר של הסופר הנורבגי קרל אובה קנאוסגורד, רק בגרסה מצולמת ביוטיוב.

 

מיינסטרים לוהט

 

אַלִי לא לבד. חברים עם ילדים בגילה בבתי ספר אחרים מעידים שאצלם בבית המצב דומה. לטענתה, רבים בכיתתה מתעדים את חייהם על בסיס יומי, ושני ילדים גם פתחו ולוג ביוטיוב.

 

לעצמי אני תוהה עד איזה גיל תתעד את עצמה. בקיץ, אחרי שחזרנו מנסיעה משפחתית לתאילנד שבה תיעדה כמעט כל רגע והסבירה לקהל הדמיוני שלה איפה אנחנו נמצאים ומה עובר עליה, ביקשה לפתוח ערוץ ביוטיוב. "אני רוצה להיות ולוגרית יותר משאני רוצה להיות שחקנית, זמרת או כל דבר אחר".

 

אלי מצלמת אותי. "זה אבא שלי, והוא לא אוהב להיות במקומות עם הרבה סינים כי הוא גזען - למרות שהוא אומר שלא" אלי מצלמת אותי. "זה אבא שלי, והוא לא אוהב להיות במקומות עם הרבה סינים כי הוא גזען - למרות שהוא אומר שלא" צילום: עמית שעל

 

שאלתי אותה אילו ולוגרים היא מכירה, והיא ירתה במהירות האופיינית לה כ־15 שמות של דמויות שלא הכרתי, בהן היתה בחורה בת 24 ששמה מיכל מצוב, בעלת מראה אחיד של השכנה ממול ועם קושי מסוים להגות צ' ו־ז'. יש לה 292 אלף עוקבים והיא פותחת כל סרטון במשפט שהפך לסלוגן של הערוץ שלה: "היי אנשים, מה המצב?".

 

אם להיתלות באילנות ממש גבוהים, הוולוג מזכיר את יומני פרלוב. בייחוד בקטעים שבהם היא מפנה את המצלמה ממנה והלאה ומסבירה את המתרחש. יש בהם מידה גדלה והולכת של אמת

 

כשהצצתי באחד הסרטונים היא הצטערה על הבלגן בחדר שלה והבטיחה לסדר. היא סיפרה שהיום היא נוסעת לבקר חברה שלה בתל אביב. היא הדגישה שהיא לובשת את המרצ' שלה – חולצת טי ורודה, שעליה איור שלה (יש לינק לרכישה). היא לקחה בושם והתיזה לחלל החדר, ומיד עמדה תחת הענן שיצרה, מנענעת את פלג גופה העליון ומסבירה שזה הטיפ שלה לדרך הטובה ביותר להתבשם.

 

אחת ההתמחויות של מיכל (ושל אינספור ולוגרים אחרים) היא טעימת ממתקים "מוזרים". באחד הסרטונים היא מספרת שהיום תפגוש בתל אביב חברה שגם היא ולוגרית, ויחד יערכו מבחן טעימות חטיפים שחברה שלישית הביאה מבולגריה. הסרטון מסתיים בערימת עטיפות של ממתקים על הרצפה, שאחריה ארוחה במסעדה, שאחריה "שגרת הלילה של מיכל" עם אינספור עצות איפור. בסרטונים נוספים מסבירה מצוב כיצד להכין סליים, לנקות מייק־אפ או למרוח מסקרה. בהרבה סרטונים היא מקדמת מוצרים, וניתן להניח שהיא מתוגמלת על כך. יש לה גם סרטוני הומור בנאליים, שעוסקים בבית הספר ומבוססים על חיקויים של מורים. אותם הבת שלי אוהבת במיוחד.

 

מה שהכי מטריד אותי הוא לא עודף הסוכר שנוזל מהיוטיוב, וגם לא ההומור הסתמי. אחרי צפייה ממושכת, מה שהכי מטריד הוא המיינסטרימיות שנושבת מהמסך. שבלוניות בלתי נסבלת של פעילות "פרועה" מלאכותית לגמרי. המדיום הוא המסר, ובמקרה של יוטיוב החובה להשיג עוקבים גורמת לצעירים בגיל שאמור להיות הנועז ביותר שלהם להתיילד, להתנחמד, לוותר על קוצניות ולהימנע מכל מסר פרובוקטיבי.

 

אבל ייתכן שאינני מבין. אַלִי מציינת באוזניי שם של ולוגר נוסף, יוני טובים החיפאי. הוא בן 23, עם 331 אלף עוקבים בערוץ BrainDamage שהוא מנהל. באחד הסרטונים שלו הוא עורך תחרות עם אמו: הם צופים יחד בסרטוני יוטיוב שבהם נראים פעוטות ומשתדלים לא לצחוק. אבל עם הזמן מתברר לי שטובים הוא גם זמר ובעצם משתף הרבה מהווי חייו. בשנה האחרונה חשף את עובדת היותו הומו, יצא מהארון והתנשק עם בן זוגו.

 

השחקנית האותנטית היחידה

 

באחרונה, כשאַלִי מצלמת, היא פורשת את השקפת עולמה ואת תובנותיה על החיים. באחד הימים בתאילנד פגשנו המון תיירים סינים. היא כיוונה את המצלמה ודקלמה: "אתם רואים כמה סינים יש כאן? ואבא שלי, הוא לא אוהב להיות במקומות עם הרבה סינים כי הוא גזען, למרות שהוא אומר שלא".

 

אני פונה אליה ואומר, "אבל את יודעת שאני לא שונא סינים, אלא רק חושב שהם השתלטו על כל בתי המלון כאן".

 

והיא עונה: "גם את רוב הישראלים אתה שונא".

 

"אני לא שונא אותם", אני מתגונן, "אני פשוט לא אוהב להיות לידם כשאני בחו"ל".

 

 

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
 
להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

 

 

לפעמים התובנות עולות גם מדברים שהיא רואה. כשחזרנו מסיני בפסח היא רצתה לעשות צילומי שיימינג לנהג שסירב להעלות נוסעים שהיו בדרכם ממסוף טאבה לאילת. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה לא להפעיל את האפליקציה. הייתי עייף, לא רציתי להגיע לעימות עם הנהג. אני כבר בגיל שעם כל הצדק, לפעמים אני מעדיף לא להסתבך.

 

יש ימים שבהם אנחנו מרגישים כאילו אנחנו גרים בעולמו של טרומן. הבית שלנו הוא התפאורה ואנחנו הסטטיסטים, במחזה שבתנו היא השחקנית האותנטית היחידה בו. אם להיתלות באילנות גבוהים יותר, אז הוולוג של הבת שלי מזכיר במשהו את היומנים של פרלוב. בייחוד בקטעים שבהם היא לא מצלמת את עצמה, אלא מפנה את המצלמה ממנה והלאה ומסבירה את הדברים שהיא רואה וחווה ברחוב או בטלוויזיה. לא תמיד הם מחמיאים. אבל יש בהם מידה גדלה והולכת של אמת.

x