להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

עסק. מדובר בחוות הדגים של חברת אקווה מעוף בכפר Bońki שבפולין, סמוך לעיר פלונסק. חמש חוות דגים מפעילה החברה בעולם, באסיה ובאירופה, ובהן היא מגדלת דגים בבריכות קטנות, בתוך מבנים סגורים. החווה בפולין היא החדשנית מכולן. יש בה 12 בריכות, כל אחת בקוטר 12 מטרים, שמוצבות בשני טורים של שש בריכות, ובסמוך להן שתי בריכות ענקיות (כל אחת באורך 40 מטר ובעומק 8 מטרים) שמשמשת פילטר ביולוגי — בקטריות מנקות את השפכים ומנדפות את הגזים, ואז המים מקבלים תוספת חמצן וחוזרים לבריכות. ובכל בריכה כזאת חיים בממוצע לא פחות מכ־15 אלף דגי סלמון אטלנטי.

הבריכות בחווה. 15 אלף דגים בממוצע בכל בריכה

גלעד שבתאי. אחרי האקזיט מההייטק, היהלומן והקבלן נכנס גם לעולם הדגים

סלמון. הסלמון (אִלְתִּית) הוא מדגי המאכל הפופולריים בעולם. בטבע הסלמון מתחיל את מסע חייו בנהרות קפואים, גדל במים המתוקים, יורד במורד הנהר אל האוקיינוס, שוחה שם אלפי קילומטרים, ובסוף חוזר אל מקום הילוודו כשהוא שוחה נגד הזרם ומזנק מעל מפלים. שם הנקבות משריצות את הדור הבא ומיד מתות, והדגיגונים החדשים מתחילים את המסע שלהם הלוך וחזור. מחידות הניווט הגדולות של עולם הטבע. הנורבגים פחות התעניינו בפלא הזה, ובעשורים האחרונים התמקדו במאמצים לגדל סלמונים בשבי, בבריכות שיושבות בתוך פיורדים. חוות הגידול האלה זכו להצלחה, אבל זיהמו את הים והובילו את הממשלה המקומית להגביל את הגידולים האלה. במקביל, הביקוש לדגי מאכל כל הזמן גדל, ומחייב את החקלאות הימית למצוא פתרונות אחרים, גם לדגי הסלמון. ורצוי שהפתרונות האלה כמובן לא יזהמו, וגם יהיו תלויים בכמה שפחות משתנים חיצוניים כמו מזג האוויר, זיהומים אקראיים וכן הלאה.

שליטה. זה מה שהבריכות הסגורות עושות. כל התנאים שבהם גדלים כאן הדגים נתונים לשליטה מוחלטת, פיקוח קפדני, ניטור, ניתוח. כדי שיהיו אידאליים לגידול כמה שיותר דגים עסיסיים. התאורה מלאכותית ופועלת כל הזמן, אין יום ואין לילה. ממילא הדגים מעדיפים אור, מסבירים לי פה, כמו בימי הקיץ הארוכים בצפון כדור הארץ. טמפרטורת המים כ־15 מעלות. חיישנים שולטים כל הזמן בכמות החמצן המוזרמת לכל בריכה, בקצב, בזרם המים, בחומציות. הנתונים על כמויות האוכל נאספים בדקדקנות. התנהגות הדגים והצבע שלהם נמצאים תחת מעקב תמידי של בני אדם ומכונות — הסלמון צריך להיות אפור־שחור; אם הצבע שלו משתנה, או שהוא מתחיל לשחות לאט יותר — הוא נשלף ומושמד. והחשש התמידי הוא מזיהומים, והוא שמוליד את הסטריליזציה. אנשי אקווה מעוף מספרים איך תעשיית הסלמון בבריכות ברוסיה כמעט חוסלה לפני כחמש שנים בעקבות וירוס, וכיום כל דג שנכנס לבריכות הרוסיות מקבל חיסון.

מהפכה. לפני כמעט 115 שנה, כשהוא בן פחות מ־20, דוד בן־גוריון הסתובב ברחובות העיר הסמוכה פלונסק, חיפש פועלים, חייטים, שוליות, שכנע אותם לשבות ולהצטרף לפועלי ציון. ואז הוא עלה לפלשתינה, להמשיך את המהפכה. ועכשיו, לא רחוק משם, אנשי אקווה מעוף מדברים על החלוציות של העבודה שלהם, על "פריצת דרך מהפכנית שעשויה לשנות את כל הדרך שבה אנחנו צורכים דגים", כדברי מנכ"ל החברה דוד חזות. הוא אומר שזו הפעם הראשונה שבה מגדלים סלמון בבריכות מחוץ לים, ועושים זאת בשיטה הצומחת לגידול דגים בכלל, Ras — Recycling Aqua Culture System (בריכות סגורות שבהן המים ממוחזרים בפילטרים ביולוגיים). לדברי חזות, מתקנים כאלה יאפשרו לגדל כל סוג של דג בכל מקום, בקלות ובכמויות גדולות. אפשר להבין את ההתלהבות: החוות האלה, בזכות הניטור והשליטה והבקרה, עושות לתעשיית גידול הדגים את מה שעשו הלולים והרפתות הממוכנים לענפי העוף, החלב והבשר. הכל מסודר, נשלט, ממוכן, הדגים מועברים ממקום למקום במסילות צרות. אלה מתקנים שכולאים את הטבע בתנאים המינימליים הנדרשים כדי להפיק ממנו את המקסימום האפשרי. התוצאה היא צפיפות איומה לבעלי החיים, והוזלה משמעותית של המזון עבור בני האדם.

צפיפות. כשאני מתבונן לתוך המכלים אני בקושי מבחין בדגים. כל כך צפוף, שנראה לי שהם עומדים במקום. אני שואל, ומתברר שהם באמת עומדים במקום: הם שוחים נגד הזרם שבא מולם, ולמעשה לא מתקדמים בסנטימטר. כמו אוגר בגלגל, מאמץ בלתי פוסק, בתוך המון דגים, בלי לזוז לשום מקום, עד שהם מוכנים להישלח לשוק, כשנה מיום לידתם. גם כמות הדגים ש"יבשילו" בכל מועד מתוכננת מראש, לפני הזמנות מוקדמות מסוחרי דגים גדולים. כ־500 טונות של סלמון גדלים פה כעת, והם מיועדים לשווקים שונים.

אדום. לכל שוק מתאימים את הסלמון הנכון. היפנים והסינים, למשל, אוהבים את הדגים אדומים יותר, עם קווי שומן מודגשים; אז בבריכות המיועדות לשווקים האלה הדגים מקבלים יותר אוכל, לא רק כדי שיגיעו למשקל 7-6 ק"ג אלא גם כדי שהאצות שהם אוכלים (שמגיעות ממפעל האצות של אלגטק בקיבוץ קטורה בערבה) יצבעו אותן חזק יותר. האירופים, לעומת זאת, אוהבים דגים של 5-4 ק"ג, ופחות אוהבים אותם אדומים.

ארי ליבסקר וסלמון בחווה. היפנים והסינים אוהבים אותם שמנים ואדומים, האירופים — רזים ואפורים

גלובליזציה. את אקווה מעוף הקימו האחים ניתאי גולדמן ויואב דגן, בני הקיבוץ הדתי לביא שליד הכנרת. בשנים הראשונות של החברה, בשנות השמונים, היא התמקדה בציוד ובשירותים לגידול דגים בכלובים בים, אבל בעשור האחרון היא מתמקדת במתקנים סגורים. את המתקן הפולני היא קנתה לפני כשש שנים מחברה מקומית שמפעילה רשת סופרמרקטים גדולה, וגידלה כאן פורלים עד שהחליטה שהשוק המקומי לא מעוניין בהם. אנשי אקווה בחרו לנטוש את הפורלים וללכת על הסלמונים. "אנחנו יכולים לגדל סלמונים בעלות נמוכה בכל מקום בעולם", מצהיר המנכ"ל חזות, "אפילו בסעודיה, בלב המדבר. למיקום אין כל משמעות, וזה מבטל את מחיר השינוע. אפשר לגדל את הדגים בבריכות מעל הסופרמרקט".

לצד המתקן הפולני, אקווה מעוף שותפה בחווה של 1,000 טונות לוקוסים במזרח הרחוק, 1,000 טונות שפמנונים בסלובקיה ו־500 טונות פורלים ברוסיה ומגדלת גם דניסים בישראל. אבל העתיד שלה, הם מסבירים לי, הוא בפיתוח של גידול דגי טונה ובעתיד הקרוב יותר — בסלמונים. הם מתכננים יותר מ־10 מתקנים חדשים לגידול כ־50 אלף טונות דגים ברחבי העולם: בדרום אמריקה וביפן, ברוסיה, בנורבגיה, בגרמניה ובצרפת. "עלות ייצור של קילו סלמון היא שלושה דולרים. בארץ קילו נמכר ב־11 דולר — עשה את החישוב ותראה איזה רווח אפשר לעשות כאן, וכמה אפשר להוזיל את מחיר הדג".

דגים באחת הבריכות. כל פרמטר נשלט בבקרה ממוחשבת

טעם לוואי. באופן טבעי, מגדלי דגים מסורתיים, אלה של הבריכות, לא אוהבים את התעשייה החדשה. כשדיברתי איתם, אחת הטענות המרכזיות היתה שלדגים במתקנים החדשים יש טעם לוואי. "זה נכון", מודה חזות, "זו בעיה שאנחנו לא מתעלמים ממנה. טעם הלוואי הוא מחיידקים שאנחנו צריכים במערכת. כדי למנוע אותו, שבועיים לפני השיווק אנחנו מכניסים את הדגים למים מזוקקים, ללא החיידקים האלה. בשבועיים האלה הדגים לא אוכלים, ואז הם מוכנים לשיווק ללא טעם לוואי".

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

הייטק. לפני כחמש שנים הצטרף לאקווה מעוף גלעד שבתאי, יהלומן וקבלן שב־2014 משפחתו הרוויחה כ־500 מיליון דולר מהאקזיט של וייבר, אפליקציית הצ'ט הישראלית שנמכרה לרקוטן היפנית ב־900 מיליון דולר. הוא קנה 40% מחברת הדגים תמורת 10 מיליון דולר. "אני מאמין במיזם, באסטרטגיה, בפיננסים ובניהול נכון של צמיחת החברה הזאת", אומר שבתאי בהתבטאות ראשונה לתקשורת בכל הקריירה שלו. "עשיתי את זה כי אני מאמין באנשים בחברה ובשילוב של יזמות וטכנולוגיה עם שוק צומח שצמא לפתרונות איכותיים". שבתאי, בקיצור, הבין שיש כאן פוטנציאל כלכלי אדיר: בעולם מיוצר מדי שנה סלמון ב־15 מיליארד דולר. הצפת השוק בעוד דגים והוזלה שלהם עשויה להרחיב אותו, ולהפוך את הדגים לעוף של השנים הבאות — החלבון הכי זול וזמין בסביבה. גם המודעות הגוברות לזכויות בעלי חיים יכולה לחזק את המגמה הזאת; עוד ועוד אנשים נמנעים מלאכול עופות בגלל תנאי הגידול שלהם, אבל לדגים בבריכות צפופות אנחנו נוטים בינתיים לדאוג פחות.