שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
23.08.19
מוסף כלכליסט
ראני חאג' יחיא על הגשר. "רוב הזמן אני בתל אביב, וחשוב לי שגם פה יהיה נעים", צילום: עמית שעל
"בעוד חמש שנים המקום הזה ייראה כמו רוטשילד"
ראני חאג' יחיא, אחיו של יו"ר בנק לאומי החדש, חולם על אזור תעשייה משגשג שבו הפועלים יהיו ירדנים, המעסיקים ישראלים, והמרוויחים הגדולים יהיו בכלל משוויץ. השיחה איתו, בין חלומות על WeWork, בתי קפה ובית חולים ל"כפריים הפרימיטיבים" שמעבר לגבול, חושפת את ההיררכיה האמיתית במזרח התיכון
ארי ליבסקר 12:0123.08.19
ב

תלמוד הבבלי היו מי שטענו שעמק בית שאן הוא פתחו של גן עדן, אבל התושבים יודעים שבלא מעט ימים בעונה הזאת מדובר בפתחו של הגיהינום. שמונה בבוקר, וכבר 35 מעלות. בצל. ובכל זאת ראני חאג' יחיא מקבל את פניי בחליפה יוקרתית ומוקפדת, כולל מטפחת שמציצה מהכיס. כשאני מופתע הוא אומר: "אשתי תמיד צוחקת שאם הייתי יכול, הייתי ישן בחליפה". זה כנראה משפחתי אצלם - אחיו הוא ד"ר סאמר חאג' יחיא, היו"ר הטרי של בנק לאומי.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט ע"י הספרייה המרכזית לעיוורים ובעלי לקויות ראיה

 

 

חאג' יחיא פוגש אותי בגשר שער הירדן, ממזרח לקיבוץ טירת צבי. הגשר הזה, שבנייתו הסתיימה זה עתה, הוא חלק מפרויקט רחב ושאפתני הרבה יותר, שנקרא "שער הירדן". זהו אזור סחר חופשי שכולל שני אזורי תעשייה, אחד בצד הירדני ואחד בישראלי, שנהנים ממעבר קל יחסית בין הצדדים ומהקלות מפליגות במסים ומכסים. האזור הירדני למעשה כבר קיים, אפילו 20 שנה, אבל הוא מקרטע למדי - רק עשרה מפעלים פעלו בו במשך השנים (כולל למשל מפעל סוללות של תדיראן), וכיום יש בו רק שלושה; עוד נבין בהמשך את הסיבות לכישלון הזה.

 

פועלות ירדניות במפעל הפילטרים אירביד. כמעט כל העובדים הם נשים, והשכר הממוצע הוא 300 דולר לחודש פועלות ירדניות במפעל הפילטרים אירביד. כמעט כל העובדים הם נשים, והשכר הממוצע הוא 300 דולר לחודש צילום: עמית שעל

 

 

מעבר לגבול ולגשר, האזור הישראלי עוד רחוק מהקמה, אפילו מכרז עוד לא יצא. אבל התוכניות לאזור כולו כבר ידועות, וחאג' יחיא מפרט את החזון: בצד הירדני, שהוא עצמו מנהל, יהיו 25 מפעלים ישראליים (או לפחות בבעלות חלקית, 35% מינימום, של ישראלים) שיעסיקו כעשרת אלפים עובדים ירדנים. בצד הישראלי לא אמורים להיות מפעלים, אלא משרדים ומרכזי לוגיסטיקה של אותם מפעלים, ואולי בית חולים שיספק שירותים של תיירות רפואית לירדנים ותושבי נסיכויות המפרץ. במילים אחרות, צד הצווארון הכחול, זה של הפועלים, וצד הצווארון הלבן, של המנהלים.

 

חאג' יחיא לא רואה את זה כך. הוא מנכ"ל Jordan Gateway, החברה שחכרה את השטח מירדן כדי להקים את החלק המזרחי של אזור התעשייה, ושמנסה לשקם אותו עכשיו, אחרי השנים הקשות. בעבר החזיקה בה משפחת ספרא, אבל כיום היא שייכת למשפחת רפפורט, כלומר ליורשיו של ברוך רפפורט, פילנתרופ ואיש עסקים ישראלי־שוויצרי שעשה את הונו בבנקאות, ספנות ונפט. "אנחנו חברה שוויצרית בינלאומית שבאה להרוויח פה כסף", אומר חאג' יחיא, "ובשורה התחתונה אני מסתכל על הרווחים של משפחת רפפורט ומקווה שיהיה רווח טוב. כשסינים באים לפה להשקיע לא אכפת להם ממערכת היחסים בין ישראל לירדן, למשל, הם באים לעשות כסף. כך גם אנחנו".

 

חאג' יחיא: "האוכלוסייה כאן ענייה, כפרית, צריך להעביר את האנשים הכשרות. אנחנו רוצים גם להקים מגורים, כפרי עובדים ליד המפעלים. הכרתי אנשים נפלאים, גם בצד הישראלי וגם בירדני. בפריפריה יש אנשים חמים, טוב לדעת שיש חיים מחוץ למרכז"

 

נשמע שלחאג' יחיא יש תשוקה אמיתית לפרויקט הזה. הוא לא מפסיק לחלום, גם באתר הבנייה, גם בשיא החום. הוא רוצה, למשל, שבית החולים לתיירות מרפא יהיה בצד הירדני, לא בצד הישראלי. והוא מתכנן מתחם הייטק משגשג. "אפשר להעסיק כאן מתכנתים ירדנים שיעבדו בשליש שכר לעומת הישראלים — זה טוב לירדנים, שיוכלו להישאר במדינה שלהם, ולחברות הישראליות", הוא מסביר, נלהב. "במקום שהן ישלחו את העבודה להודו, אני אקים פה מרכז כמו WeWork. בעוד חמש שנים המקום הזה ייראה כמו רוטשילד, בתי קפה, מסעדות".

 

אלא שהעניין מורכב הרבה יותר, בגלל השאיפה הכללית — ובגלל הפוזיציה הספציפית של חאג' יחיא בתוך כל הסיפור. כי בסופו של דבר אזור התעשייה אמור לאפשר לחברות ישראליות להעסיק עובדים ירדנים בזול, ממש בזול. לא רק מתכנתים, אלא בעיקר פועלים, ולמעשה פועלות. כשחאג' יחיא, ערבי מוסלמי בעל אזרחות ישראלית, תושב טייבה, ממשיך לפרט את החזון הוא מדבר על השכנים שמעבר לגבול כעל חברה כפרית, נחשלת, "פרימיטיבים שלא ראו מפעל מימיהם", ומתייחס אל עצמו כמי שבא "להושיע" אותם — זו בחירת המילים שלו — בעזרת המעסיקים הישראלים. הוא בוחר בנקודת המבט של "כולם ירוויחו" — הירדנים ייגאלו משכר רעב ויזכו בקידמה, המעסיקים הישראלים ישגשגו, השוויצרים יהיו מרוצים משורת הרווח. נראה שיחסי אדון־פועל פחות מטרידים אותו.

 

"פרימיטיבים שלא ראו מפעל מימיהם"
 

הוא בן 42, גדל בטייבה, בוגר בית הספר האורתודוקסי היוקרתי בחיפה, למד משפטים בעמאן, בעזרת מלגה של המלך חוסיין, וכשחזר לישראל עשה תואר שני במינהל עסקים ובמשפטים באוניברסיטת תל אביב. חאג' יחיא עבד שנים כעורך דין במשרד גורניצקי ושות', שמנהל עו"ד פיני רובין ושמייצג את אנשי העסקים החזקים במשק, משרי אריסון ומשפחת עופר עד יצחק תשובה וקובי מימון.

 

העבודה במשרד חשפה אותו לאזור התעשייה הירדני, ואז "משפחת רפפורט רצתה לבדוק את כדאיות הפרויקט וביקשה שאתן חוות דעת אם כדאי לה להמשיך להחזיק בו. ראיתי את הפוטנציאל, ולפני ארבע שנים החלטתי להיכנס בעצמי לתפקיד מנכ”ל החברה, עד שאביא אותה לרווחיות". במקביל, אגב, הוא ממשיך לעבוד בגורניצקי, וגם משמש דירקטור בכמה חברות, למשל חוצה ישראל.

 

אנחנו נפגשים על הגשר החדש; הוא כבר גמור, אבל יופעל רק כשהגדר בכל המתחם תושלם — חאג' יחיא מעריך שמדובר בעניין של חצי שנה. מאחורינו נפרס השטח הישראלי של הפרויקט, שומם לחלוטין על כל 244 הדונמים המיועדים לו; הוא ייצא למכרז רק אחרי שתתקבל סוף סוף החלטת ממשלה בעניין, והיא מתמהמהת שנים. לפנינו משתרע המתחם הירדני, יותר מ־700 דונמים שרק חצי מהם מיועדים לבנייה, והשאר יישארו שטחים פתוחים. Jordan Gateway כבר השקיעה פה 25 מיליון דולר, אבל חאג' יחיא מסביר שכדי להגשים את החזון הגדול נדרשים עוד יותר מ־200 מיליון. הדרך עוד ארוכה.

 

על העיכוב בצד הישראלי של הפרויקט: "המדינה ראתה מישהו עם הרבה כסף והתגלחו עליו, משפחת רפפורט דיממה פה כבר כ־25 מיליון דולר. אבל יש כאן את כל הנתונים להצלחה, עובדים בשכר נמוך, פטור ממסים ומכסים. בסוף זה יצליח"

 

לפחות אנחנו מתחילים אותה במיזוג. "הזמנתי לנו שירות VIP שעולה לי עוד 500 שקל, אבל זה שווה את זה", אומר לי חאג' יחיא במסוף, בנקודת המעבר מהצד הישראלי לצד הירדני. "אנשי עסקים שעוברים את הגבול על בסיס שבועי או פעמיים בשבוע שורפים כאן חצי יום במקרה הטוב, אם אין התרעות ביטחוניות". כמה כאלה נמצאים סביבנו ומאשרים: "מי שעוברים כאן הם בעיקר ערבים, אז הצד הישראלי במעבר מרשה לעצמו את העיכובים האלה. זה סיוט. אם היו עוברים פה יהודים זה לא היה נמשך ככה".

 

בחוץ מחכה לנו רכב, ואנחנו יוצאים לשטח, למתחם הירדני, על שלושת המפעלים שפועלים בו. אחד הוא בכלל אסם לתירס למספוא, לא ממש תעשייה. אחר, בבעלות חברת הפלסטיק תוסף, מייצר עטיפות, למשל למילקי ולפחיות קולה. השלישי הוא אירביד פילטר, מפעל פילטרים של חברת זוקו שילובים (שבין תחומי הפעילות המגוונים שלה היא גם יבואנית הכלים של קאטרפילר).

 

בדרך, הכביש מלא מהמורות. מסביב, פה ושם, חקלאים עם מחרשות רתומות לסוסים. אנחנו חולפים על פני מרכז מסחרי מוזנח, מבנה ללא גימור וצבע. על גגות בתי המגורים בכפרים מכלים שחורים גדולים, אוגרים את המים שמגיעים רק פעם בשבוע. זה האסם של ירדן — כאן גדלים רוב היבולים של המדינה, שחלקים נרחבים ממנה הם מדבר. יש לאזור הזה חשיבות כלכלית אדירה, שלא ניכרת ביומיום של התושבים. 600 אלף בני אדם חיים כאן, רבים מהם בעוני. שיעור האבטלה, לפי חאג' יחיא, הוא כ־40%, לא כולל מאות אלפי פליטים סורים שחיים בערי אוהלים ופחונים ועוד כ־100 אלף מצרים, פועלים חקלאיים שמחזיקים חלק מהאדמות של בעלי קרקעות עשירים שיושבים בעמאן.

 

 

יורם בן טל, מנכ"ל מפעל הפילטרים. חי בווילה בירדן, רק לא "לעבור את הוויה דולורוזה במעבר הגבול" יורם בן טל, מנכ"ל מפעל הפילטרים. חי בווילה בירדן, רק לא "לעבור את הוויה דולורוזה במעבר הגבול" צילום: עמית שעל

 

"זו אוכלוסייה פרימיטיבית שחיה בשכר רעב, אוכלוסייה כפרית, אנשים שלא ראו מפעל בימי חייהם ולכן צריך להעביר אותם הכשרות. וכל העובדים הם נשים. הגברים יושבים בבית", אומר חאג' יחיא. גם בהמשך השיחות שלנו, כשאני שואל אותו על ההיבט המטריד של ישראלים שמעסיקים ירדנים, על החשש ליצירת "עיר עבדים" שכזאת, הוא מדבר שוב ושוב על כך שאזור התעשייה "יושיע" את התושבים באזור. "אנחנו רוצים גם להקים להם כאן מגורים, כפרי עובדים ליד המפעלים".

 

אנחנו עוצרים על גבעה שמשקיפה על הגשר, שחברת מנרב הקימה במימון ישראלי. הוא עלה כ־60 מיליון שקל ואורכו 400 מטר במקום 200 מטר כמתוכנן, בגלל התנגדויות של ארגוני סביבה (פגיעה בנגישות של בעלי חיים לשתייה הנהר) וגורמים נוצריים (חשש מזיהום מי הירדן). חאג' יחיא ממשיך עם הדמיון שלו, מתאר איך על הגבעה הזאת, שבעבר היה בה מוצב ירדני, הוא יקים בית קפה שיצפה על העמק. "בעיקרון אני מבלה את רוב זמני בתל אביב, ברוטשילד, וחשוב לי שגם פה יהיה נעים. בארבע השנים שאני מנהל את החברה הכרתי אנשים נפלאים, גם בצד הישראלי וגם בצד הירדני. בפריפריה יש אנשים חמים מאוד, טוב לדעת שיש עולם מחוץ למרכז".

 

הווילה באירביד, התמונות של המלך, הפועלות בחום הכבד

 

הטמפרטורות עולות, כבר 40 מעלות. לא רק בחוץ, גם במפעל הפילטרים החום כבד מאוד. במבואה מקבלת את פנינו תמונה של המלך חוסיין, המלך עבדאללה ויורש העצר חוסיין בן עבדאללה, שמתנוססת מעל ויטרינות שמציגות את הפילטרים שהמפעל מייצר, ומיועדים לכלי רכב. תמונה דומה אני מוצא גם במשרד של מנכ"ל המפעל, יורם בן טל (60). בעבר הוא ניהל מפעלים שהחזיקה במצרים חברת הטקסטיל דלתא — הוא בעצם איש מקצוע מנוסה בנישה הצרה מאוד של ניהול עובדים ערבים עבור מעסיקים ישראלים.

 

בן טל מגיע לאזור ביום שני ועוזב בחמישי בחזרה לביתו שבכרמיאל. באמצע השבוע הוא לן בווילה שמחזיקים עבורו באירביד, העיר הגדולה הקרובה — 45 דקות נסיעה ויותר ממיליון תושבים. "אני לא מסתובב פה עם דגל ישראל, ואני לא מרגיש סכנה. כבר הייתי בכל מקום באזור, בסעודיה, בסוריה", הוא אומר. ובכל מקרה, המגורים באירביד עדיפים מבחינתו "על לעבור את הוויה דולורוזה של מעבר הגבול". מתברר שלא רק אנשי עסקים ערבים סובלים מהעניין, גם יהודים.

 

הוא דובר ערבית (שלמד בכלל בשירות הצבאי שלו), וחאג' יחיא מוסיף ש"זה לא רק השפה. אלה הגינונים, שפת הגוף. עם חלק מהאנשים שמגיעים מאירביד אפשר לדבר אנגלית וזה יהיה בסדר, אבל מה שחשוב זה הגישה, איך אתה מדבר, איך אתה מתייחס, מחדיר את הנהלים".

 

ומה העניין עם התמונות של המלך?

בן טל: "בכל מפעל או משרד ירדני תמצא תמונות של בית המלוכה. זה לא כתוב בשום מקום, אבל אם אין לך תמונות זה לא בסדר, נותנים לך להבין את זה מהר מאוד".

 

ברצפת הייצור של המפעל יש רק מזגנים ניידים. אפילו יותר חם, ומחניק. כל העובדות — כמעט כל המועסקים כאן הם נשים — לובשות בגדים ארוכים וכיסויי ראש. אני מצליח להחזיק שם עשר דקות לפני שאני נפלט למשרד הממוזג, כדי להצליח לנשום. העובדות שאני משוחח איתן, בעוד המנכ"ל ניצב לידי, אומרות שהן מרוצות. חאג' יחיא מדבר על "מערכת יחסים משפחתית". בן טל מציג לי את חדר האוכל שהקים לעובדים — חלל עם שולחנות, ללא חלונות, שהעובדים מביאים אליו את האוכל מהבית. אבל במקומות אחרים בירדן, מסבירים לי, העובדים אוכלים בחוץ, אין להם מקום בפנים.

 

מבחינת בן טל, עם העובדים — הוא מעסיק כאן 75 בני אדם, והמספר יגדל בעתיד הקרוב ל־100 — הכל טוב; הבעיה היא עם הסחורות. פחות מ־10 ק"מ מצפון לגשר החדש, למרגלות קיבוץ מעוז חיים, כבר פועל גשר שייח' חוסיין המחודש, שמאז הסכם השלום בין ירדן לישראל מאפשר מעבר סחורות בין המדינות. אבל הגשר צפוף ועמוס, לא עומד בביקוש. "5% מהסחורה שלנו יוצאת דרך נמל עקבה, וכל השאר, 95%, דרך חיפה", מסביר בן טל. "בגשר הקיים המסוף לסחורות נסגר ב־16:00, לא מסונכרן עם הנמל בחיפה. הקיבולת של המעבר מצומצמת, יש דברים שאי אפשר להעביר, וצריך לפרוק את המשאיות גב אל גב — משאית ירדנית פורקת, ואז מעמיסים למשאית ישראלית. המשמעות של כל הדברים האלה היא עוד עלויות מבחינתנו. אזור התעשייה החדש והגשר החדש יאפשרו להתגבר על זה —המשאיות הישראליות שעברו בידוק יוכלו להגיע אלינו למפעל, להעמיס ולנסוע לחיפה".

 

אזור התעשייה הירדני, והגשר החדש בפארק שער הירדן, ביולי. חלום שמקרטע מאז הסכם השלום אזור התעשייה הירדני, והגשר החדש בפארק שער הירדן, ביולי. חלום שמקרטע מאז הסכם השלום צילום: יח"צ

 

מפעל הפילטרים פועל כאן כבר כעשר שנים, בן טל מנהל אותו כל השנים האלה, והוא מספק פרספקטיבה טובה על העובדה שהקונספט של "מפעלים ישראליים עם פועלים ירדנים מעבר לגבול" לא שגשג עד כה. לדבריו, ההסבר נעוץ בקשיים במעבר של אנשים וציוד ובהוצאת הסחורות לישראל; בהיעדר סביבה תעשייתית תומכת בירדן (למשל של אנשי מקצוע שיכולים לתקן ציוד); ובעלויות המשתנות — "למפעלי טקסטיל יותר זול להעסיק היום פועלים בבנגלדש ומדינות דומות", הוא מסביר. ואז האורות והמזגנים נכבים. הפסקת חשמל קצרה. גם זו בעיה. חאג' יחיא אומר שהם מתכננים לייצר בפארק חשמל, מגז או אנרגיה סולארית, ואפילו מדבר על עודפי חשמל שיהיה אפשר למכור לירדן או לישראל. ובינתיים, בכל זאת, יש רק שלושה מפעלים, אחד מהם בכלל מחסן. חאג' יחיא מדבר על מפעל של תדיראן שיוקם כאן, על מפעל של רב־בריח, על חברות נוספות שכבר בדרך אבל הוא מעדיף לא לנקוב בשמן. הוא אופטימי, כל הזמן. רק שהגדר תושלם, הגשר ייפתח, בעלי מפעלים יוכלו לבוא לראות. אוטוטו.

 

 

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
 
להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

 

דג'אני, ספרא, רפפורט, הנגבי והבחירות

 

אזור הסחר החופשי הזה נולד עם הסכם השלום, שנחתם ב־1994. מי שנחשב הסנדק שלו הוא גיל דקל, כיום מנכ"ל אפריקה ישראל מגורים ואז אחד מהיועצים לצוות המו"מ עם ירדן. בצד הירדני משפחת דג'אני — ממשפחות ההון והאצולה הפלסטינית של ירושלים ואחר כך ירדן — חכרה את השטח מהממשלה יחד עם משפחת ספרא. העניינים התגלגלו מהר, וב־1999 כבר החלו בהקמת האזור, שכאמור מיועד לחברות שהבעלות בהן היא לפחות 35% ישראלית. כמעט מיותר לציין, אבל אין כל דרישה לבעלות ירדנית כלשהי. כלומר שיתוף הפעולה שהאזור בא לעודד אינו שותפות עסקית שווה, אלא בהגדרה מצב שבו ישראל מספקת את המפעלים וירדן את הפועלים.

 

בצד הישראלי, לעומת זאת, כל הפרויקט הזדחל, וב־2006 גם למשפחת ספרא נמאס והיא מכרה את הזיכיון למשפחת רפפורט. שני הצדדים בעסקה הזאת, אגב, יוצגו בידי משרד גורניצקי, וחאג' יחיא כאמור היה מעורב בעסקה מצדה של משפחת רפפורט, וכך נהפך לאיש אמונה. לדבריו, העובדה שמי שהחזיקו בזיכיון לצד הישראלי היו אנשים עשירים מאוד בסופו של דבר פגעה בו: "המדינה ראתה מישהו עם הרבה כסף והתגלחו עליו, גם אלה שרוצים להגיד שהיחסים בין המדינות לא צולחים וגם אלה שרוצים להגיד שיש פוטנציאל והפרויקט יצליח אבל בפועל לא עושים עשו כלום. ובזמן הזה ההון של משפחת רפפורט נשרף, הם דיממו כבר כ־25 מיליון דולר. אני כעורך דין הייתי מעורב בחתימת העסקה, הבאתי מנכ"ל שניסה לקדם את הפרויקט והוא נכשל. יש כאן את כל הנתונים להצלחה, עובדים בשכר נמוך מאוד, כ־300 דולר לחודש לפועל, ארנונה נוחה, פטור ממכס ומסי חברות, פטור ממכסים לאירופה וארצות הברית. בסוף זה יצליח".

 

הוא שוב מדבר על פתיחת הגשר בתוך חצי שנה, אבל לוחות הזמנים למעשה עמומים למדי. הגשר לא ייפתח עד שהגדר החכמה לא תושלם, וגם כשייפתח הוא לא יחולל פלאים בן רגע. במשרד לשיתוף פעולה אזורי פחות אופטימיים. הם מקווים שהגשר ייפתח בתוך חצי שנה, שלא ייהפך לפיל לבן, אבל בינתיים יודעים לדבר רק על "נייר טיוטה מתקדם" להסכם בין הישראלים לירדנים על הפרוצדורה במעבר, כזאת שתאפשר מעבר קל בתוך אזור הסחר החופשי, ללא דרכון (כשהישראלים לא יורשו לצאת לחלקים אחרים בירדן, ולהפך). מעבר קל של סחורות יתאפשר רק בשלב הבא.

 

לקראת סוף היום שלנו יחד אפילו האופטימיות של חאג' יחיא נסדקת קצת, בגלל שתי המדינות. "אנחנו נמצאים כאן במצב של חוסר נוחות כי מהצד הירדני לא נותנים שום גב. לך לשחק את המשחק, תקים את הפרויקט וקח את הסיכונים, ולא תראה מהם שום תמיכה כלכלית. מנגד הצד הישראלי סובל מעודף רגולציה. מה שמפריע לי הוא לא הסיכונים בפרויקט אלא מידת המחויבות של המדינות, שאומרות לי 'תמשיך להשקיע כאן כסף'".

 

הגשר עצמו, כאמור, הוקם במימון מלא של ישראל, והשר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי מסביר ש"לישראלים חשוב להזניק את מערכת היחסים עם ירדן, ולירדנים אין יכולת לעשות את זה. שאר הפיתוח בצד הישראלי ייעשה בידי משקיעים פרטיים. אנחנו צריכים לשדר שאנחנו מאמינים בפרויקט הזה, אף שתמיד יהיה פה חשש לחדירה מהצד הירדני. לירדנים אין חשש כזה. אני מאמין שגם אם אני לא אהיה השר הממונה בפרויקט הזה, הוא יקרום עור וגידים". אבל בינתיים צריך כביש דו־מסלולי שיחבר את הגשר לכביש הסמוך לטירת צבי, ובשבילו צריך 60 מיליון שקל מהממשלה, וכרגע אין ממשלה. עכשיו בחירות.

x