שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
17.08.19
מוסף כלכליסט
שמורה אינדיאנית מחוץ לעיר פניקס, צילום: Edward Burtynsky, courtesy Nicholas Metivier Gallery, Toronto
גלויות מהקצה
בלי האשמה ובלי צדקנות, הצלם הסביבתי אדוארד בורטינסקי מציב כבר 40 שנה בפני העולם מראה של האסונות האקולוגיים שאנחנו יוצרים, ואת ההתפוררות המואצת של כדור הארץ: "אני רוצה לשתף יותר אנשים בדיון על הסביבה, לא להטיף להם"
קרן צוריאל הררי 18:0217.08.19

ד

ליפת הנפט במפרץ מקסיקו ב־2010, שהתרחשה במתקן של ענקית הנפט BP, נחשבת האסון הסביבתי הגדול בהיסטוריה. אלא שמבעד לעדשה של אדוארד בורטינסקי, הצלם הסביבתי החשוב בעולם כיום, הקטסטרופה הפכה לפוטוגנית. ים תכלכל־ירקרק שרק כמה ענני פודרה זעירים באופק מבחינים בינו לבין השמים, ואת לבו חוצה מין פס שחרחר, לא החלטי, שנושא בתוכו חורבן לדורות. בפער הזה, שבין מציאות מחרידה לפוטוגניות שלה, בין אי־הנוחות מפרטי הפרטים של היופי לידיעה שהם גם פרטי הפרטים של האסון, מתפתחת מודעות. וזה האפקט המדהים של הצילומים של בורטינסקי.

 

בארבעת העשורים האחרונים, הצלם הקנדי בן ה־64 הקדיש את חייו המקצועיים לתיעוד המפגש בין האדם לטבע; בין הקידמה הבלתי נמנעת למשאבים שהיא זוללת; בין אורח החיים שלנו למחיר שהטבע משלם. הוא נוהג להשתמש בטכנולוגיות מתקדמות כמו רחפנים, מציאות רבודה והדפסה תלת־ממדית כדי להעניק לצילומים שלו עושר של פרטים. הצילומים המרהיבים הללו הוצגו ביותר מ־50 תערוכות, כונסו ביותר מעשרה ספרים, וכ־60 עבודות נרכשו על ידי המוזיאונים החשובים בעולם.

בורטינסקי אף זכה בפרסים רבים, ומה שאולי מלמד על חשיבותו הוא שאלה כוללים שבעה תוארי דוקטור לשם כבוד.

 

הייחוד של הצילומים של בורטינסקי הוא בהימנעות מהטפה. הוא מבקש ממי שצופה בהם לחשוב ולפעול, אבל לא מנסה לגייס אותו באגרסיביות צדקנית, שמתעלמת מכך שאי אפשר לסגת ולחיות במערות. אנשים צריכים נפט, בטון, זכוכית וחול כדי לחיות. השאלה היא כמה, ואיך.

 

"אנחנו מנסים להיות אלה שחושפים דברים, ולא מאשימים. זו לא גישה מסורתית למחאה ואקטיביזם", אומר בורטינסקי. "אנחנו מנסים לשתף את כולם בדיון הזה. נושא הסביבה נהפך לפוליטי, וזו בעיה רצינית. אנחנו בסירה הזו יחד, ולכן המטרה היא ליצור עבודות שלא פוגעות באנשים אלא מאפשרות לנו להגדיל את המקהלה במקום להטיף לה".

 

"אנשים תמיד לקחו מהטבע, אבל באמצעות הצילומים גיליתי את המהירות ואת קנה המידה של הלקיחה. המכונות הפכו גדולות יותר, ההמרה של הטבע למוצרים הפכה שיטתית יותר. בסוף נשלם את החשבון"
אדוארד בורטינסקי
אדוארד בורטינסקי
צילום: איי פי

 

יש בכלל סיכוי שאנשים ישתמשו פחות במשאבי הסביבה?

"אוכלוסיית העולם גדלה, והפיתוח והקידמה הולכים יחד איתה. אנחנו צריכים יותר בתי חולים, בתים, תשתיות, מכוניות ומטוסים. אז אנחנו די נעולים בסיטואציה שבה אנחנו צריכים יותר משאבים. התקווה היחידה שלנו היא שנוכל למצוא את כל המשאבים שאנחנו צריכים בלי להרוס את הצמחים, בעלי החיים והאוקיינוסים בתהליך. אם ניכשל, ניאלץ להתמודד עם התוצאות. זנים שלמים ייהרסו. האקוסיסטם יתמוטט".

 

מה השתנה בארבעת העשורים שאתה מצלם?

"השינוי הגדול ביותר הוא שיש 3 מיליארד אנשים יותר על כדור הארץ. כשהתחלתי, סביב 1981, הייתה לי תחושה שאנחנו חיים על כוכב סופי; שהמינרלים, הדגים בים והאדמה לחקלאות שבו מוגבלים. היה בלתי נמנע שייווצר לחץ עצום בין הצרכים של האדם לעולם הטבע. אנשים תמיד לקחו מהטבע, אבל באמצעות הטכנולוגיה והצילומים גיליתי את המהירות ואת קנה המידה של הלקיחה הזו. המכונות נהפכו לגדולות יותר. היכולת להמיר את הטבע למוצרים נהפכה לסיסטמטית יותר. בסופו של דבר תגיע ההתחשבנות על זה".

 

איזו השפעה היית רוצה שתהיה לצילומים שלך?

"אני חושב שהם מסוגלים להעלות מודעות ולהרחיב את ההתנסות בתחומים שנדיר שאנחנו מתייחסים אליהם, כמו תעשייה ומיצוי משאבים. אם יעבור המסר על היקף הלחץ שאנחנו יוצרים על המגוון הביולוגי, זו תהיה תוצאה חיובית".

 

ואיך אנשים מגיבים אליהם כשהם תלויים במוזיאון?

"אנשים שונים חווים את העבודות באופן שונה, לפי התנסויות החיים שלהם. צילומים הם כמו מוסיקה, במובן זה שההשלמה שלהם קורית בנפש. אבל באופן כללי, אחרי שאנשים מסתכלים על הצילומים הם מבינים שאנחנו מעצבים מחדש את כדור הארץ, בקנה מידה מדאיג".

 

ולאן אנחנו הולכים? איך זה יסתיים?

"אם לא נשנה את המסלול, אם לא נתרחק במהירות מפליטות פחמן דו־חמצני ופליטות מזיקות נוספות, אם נמשיך להרוס את הטבע, אנחנו בצרות. זה לא ייגמר טוב".

  

מפעל לייצור יציקות בטון לשוברי גלים

דוניינג, סין, 2016

 

בטון הוא החומר שנמצא בשימוש רחב ההיקף ביותר בעולם, אחרי מים: בכל שנה מיוצרים ממנו 4 מיליארד טונות. לשם השוואה, כמות הבטון המיוצרת בשנתיים גדולה מכמות הפלסטיק שיוצרה ב־60 השנים האחרונות. ככזה, בטון הוא אחד החומרים ההרסניים ביותר: הוא אחראי ל־8% מפליטות הפחמן הדו־חמצני, 2.8 מיליארד טונות (יותר מכל חומר, למעט פחם, נפט וגז), ול־10% מהשימוש במים לתעשייה. על פי כמה הערכות, כמות הבטון שיוצרה עד כה גדולה מכמות הפחמן (יסוד הבסיס של חיים) בכל עולם הצומח. בשנים האחרונות העולם השלישי עובר הליך עיור מואץ, והביקוש לבטון עלה בחדות.

 

 צילום: Edward Burtynsky, courtesy Nicholas Metivier Gallery, Toronto

 

שנהב שנתפס במאבק בציד בלתי חוקי

ניירובי, קניה, אפריל 2016

 

במאמץ להילחם בציד בלתי חוקי של פילים אימצו שורת מדינות באפריקה נוהג של השמדת שנהב שנתפס על ידי השלטונות. האירוע הגדול ביותר מסוג זה התרחש באפריל 2016, כשממשלת קניה ריכזה 105 טונות של שנהב שנלקחו מכ־8,000 פילים, ועוד 1.35 טונות של קרני קרנפים. כל הכמות הזו, ששווייה הוערך אז ב־425 מיליון שקל, נאספה ב־11 ערימות שגובהן 3 מטרים, והועלתה באש שהצית נשיא קניה, אוהורו קניאטה. פילים אפריקניים הם מין בסיכון, ובשנים 2007–2016 מספרם צנח בכ־21% ל־415 אלף פרטים. השיעור הזה לא משקף את מלוא הטרגדיה: לשם השוואה, לפני 200 שנה הוערך מספרם ב־27 מיליון, כלומר מאז הוא צנח ביותר מ־98%. 

 

 צילום: Edward Burtynsky, courtesy Nicholas Metivier Gallery, Toronto

 

מצבורי עצים שנכרתו מובלים על גבי הנהר

לגוס, ניגריה, 2016

 

על פי נתוני ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, בשנים 1990–2005 נכרתו כמעט 36% מהיערות בניגריה, בהיקף של פי שלושה משטחה של ישראל. ב־2005 קצב בירוא היערות בניגריה היה הגבוה בעולם: 3.5% בשנה, שמייצגים 3.5–4 מיליון דונם — בערך אלף מגרשי כדורגל בכל יום.

  

 צילום: Edward Burtynsky, courtesy Nicholas Metivier Gallery, Toronto

 

כתם נפט שנסחף עם זרמי הים

מפרץ מקסיקו, ארה"ב, יוני 2010

 

הנפט שנראה כאן הוא חלק זעיר מדליפת הענק באסדת הקידוח דיפווטר הורייזן, אחד האסונות הסביבתיים הקשים בהיסטוריה. הדליפה, שהחלה באפריל 2010, תוקנה סופית רק בספטמבר אותה שנה. כ־780 אלף קוב של נפט דלפו ופגעו במישרין בשטח של כ־175 אלף קמ"ר, אבל הפגיעה הסביבתית הכללית חמורה בהרבה, ותמותת אוכלוסיות חיי הים המקומיות עדיין גבוהה להדאיג. "הדליפה אירעה בדיוק כשעברתי מהעבודה על סדרת הצילומים 'נפט' לעבודה על סדרת 'מים', וזה היה מדכא לראות את המפגש בין שני הנוזלים האלה", כתב בורטינסקי בעמוד הפייסבוק שלו. "אפילו אחרי שהייתי עד לאסון הזה, שכולו מעשה ידי אדם, קשה לי לתפוס אותו, כיוון שהיקפו כה עצום ומתמשך".  

 

 צילום: Edward Burtynsky, courtesy Nicholas Metivier Gallery, Toronto

 

מכרה זהב פתוח

קלגורלי, אוסטרליה, 2007

 

המכרה שבתמונה הוא השני בגודלו בעולם - אורכו 3.5 ק"מ, רוחבו 1.5 ק"מ ועומקו 600 מטר, פי 2.5 ממגדל עזריאלי שרונה, המבנה הגבוה בישראל. והוא רק מוסיף וגדל: בכל שנה מסולקים ממנו 15 מיליון טונות של סלע ועפר.

 

 צילום: Edward Burtynsky, courtesy Nicholas Metivier Gallery, Toronto

 

שמורה אינדיאנית מחוץ לעיר פניקס

אריזונה, ארה"ב, 2011

 

שמורת פימה ומריקופה על הנהר סולט ריבר, שמשתרעת על כ־213 אלף דונם, מוקפת כמעט מכל עבריה על ידי העיר פניקס ופרבריה. בורטינסקי צילם את התמונה לספרו "מים", שעוסק בשינוי של אופי השימוש במים בעולם המודרני, ובהתכלות המהירה של המשאב החיוני הזה. מחקר של נאס"א מעלה כי מאגרי מי התהום בעולם הולכים ומתרוקנים, בעוד הביקוש למים רק גדל - על פי האו"ם, בשנים 2000–2050 הוא צפוי לגדול ב־55%. כבר כיום, לאחד מכל תשעה אנשים בעולם אין גישה למים נקיים, והשיעור עולה במהירות עם צמיחת האוכלוסייה. 

 צילום: Edward Burtynsky, courtesy Nicholas Metivier Gallery, Toronto

 

x