שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
20.07.19
מוסף כלכליסט
ואולי התרופה לאלצהיימר תבוא ממתופף שחזר בתשובה וחולה על מתמטיקה?
ד"ר שחר ברבש, הבן של אורי ברבש ובעברו מוזיקאי פעיל, הצליח בתוך שנה בלבד לסחוף חתני פרס נובל ואת חברות התרופות הגדולות בעולם - ולשנות את האופן שבו חוקרים מחלות מוח
מוסף שבועי 18.7.19 ד"ר שחר ברבש, צילום: נדב נויהאוז
ציפי שמילוביץ, ניו יורק 08:1320.07.19
כ

שמייקל לוויט, זוכה פרס נובל בכימיה, פגש לפני שנתיים את אשתו החדשה, הוא לא ידע שזו תחילתה של ידידות נפלאה עם מדען ישראלי צעיר. כאשר שחר ברבש, מדען ישראלי צעיר, החליט שיש לו רעיון לסטארט־אפ שיכול לקצר משמעותית את הזמן הנדרש למחקר לגילוי תרופות — הוא לא ידע שהחתונה של לוויט תעזור לו להשיג פגישה עם אדם שכל מדען טירון רוצה לפגוש, ורק מעטים מצליחים. אבל לוויט התחתן עם אשה חדשה שהיא ידידה ותיקה של הוריו של ברבש, והביולוג החישובי החייכן הצליח לא רק לשבת מול הנובליסט, אלא גם להפיל אותו מהכיסא.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

"אחת ההנאות של מדען זקן היא לעודד מדענים צעירים מפתיעים", אומר לוויט, פרופסור מאוניברסיטת סטנפורד שזכה בנובל ב־2013. "הפגישה עם שחר היתה אולי כי אשתי מכירה את המשפחה, אבל זה לא היה מספיק כדי לגרום לי להיכנס לעסק איתו. נכנסתי כי החזון שלו ריגש אותי, אף שחשבתי שהוא יהיה קשה מאוד ליישום".

 

פרופ' לוויט (72) וד"ר ברבש (37) נפגשו בראשונה בשנה שעברה, ולוויט אמר לברבש: "תתחיל לעבוד, נראה מה ייצא". לפני שלושה חודשים הגיע לוויט לניו יורק וברבש הציג בפניו את ההתקדמות שלו. הנובליסט, במילותיו הוא, היה "המום ממש. אני מייעץ להרבה חברות, אבל מה שקורה עם שחר מרגש אותי מאוד. לא רק שיש לו תוכנה מבריקה, גם יש לו לקוחות רציניים מהרגע הראשון. לא ציפיתי לתוצאות כל כך מדהימות בזמן כל כך קצר. כשראיתי שזה עובד זה היה ממש 'וואו'".

 

לא צריך אלגוריתם שחוקר הכל, צריך אלגוריתם מדויק לכל מחקר

 

ה"וואו" הזה לא בא בעקבות מציאת תרופה, אלא לנוכח תוכנה קלת־משקל שאפשר להתקין על הדסקטופ. במשפט אחד, ההמצאה של ברבש מקצרת באופן דרמטי את הזמן שלוקח לנתח צילומי תאים ורקמות, והיא עושה זאת בדרך שמתאימה באופן ייחודי לדרישות ספציפיות של חוקרים. "לצוותי מחקר יש מאגרי מידע גדולים מאוד", מסביר ברבש, "ויש להם שאלה מוגדרת שהמאגר יכול לענות עליה. כדי לקבל תשובה הם משתמשים בתוכנת פענוח גנרית. יש עם זה שתי בעיות: התוכנות האלה מסיביות וקשות להפעלה, והגמישות שלהן מוגבלת מאוד, כך שהן לא יכולות לענות על כל שאלה. הרבה פעמים אנשים משנים את שאלת המחקר שלהם כדי שיוכלו להשיג תשובות עם התוכנות שיש היום".

 

ברבש ואחותו שלי על אביהם, הבמאי אורי ברבש. “האינטגריטי של אבא הוא השראה בשבילי" ברבש ואחותו שלי על אביהם, הבמאי אורי ברבש. “האינטגריטי של אבא הוא השראה בשבילי" צילום: באדיבות המשפחה

 

מה עושה התוכנה שלך?

"אנחנו בונים אלגוריתם שיודע לשלוף מהתמונות את המאפיינים שחשובים למחקר נקודתי. כשאת אומרת לאיש מחשב 'זו המשימה שלך', הוא בוודאי יכתוב אלגוריתם מעולה, אבל כשביולוג חישובי כותב תוכנה שמיועדת לחוקרת ספציפית - ושנינו מדברים את אותה השפה - זה פשוט נראה אחרת. אני בא עם רקע והשכלה של מדעי המוח, וזה עוזר לי להבין איך העין של האדם מסתכלת על תמונות. אני שומע מה החוקרת רואה ומתרגם את זה לאלגוריתם. כל שורה בקוד שלנו אפשר להסביר, ולכן גם אפשר לתקן".

 

תן דוגמה ספציפית.

"יש תאים במוח שיוצרים בידוד שמאפשר הולכה תקינה של אות חשמלי בין תאי עצב. אם התאים האלה לא עובדים, האות של תא העצב יהיה חלש מדי, ובלעדיו אין תהליכים קוגנטיביים. חברות התרופות משקיעות המון בניסיון להבין מדוע התאים האלה נחלשים. אז חוקרת רואה תמונה שיש בה עשרה תאים כאלה ונותנת ציונים לרמת התפקוד שלהם. היא אומרת שתא מסוים מתפקד 10 מ־10, אז אנחנו בונים קוד שמתאים במדויק למה שהיא רואה, וכשהיא אומרת על אחר שהוא 2 מ־10, אנחנו בונים לזה קוד אחר".

 

 

ברבש: "הייתי חילוני שנשוי לדתייה, נגמרת השבת - מורידים את הכיפה. זה היה כך כמה שנים טובות, ובשלב מסוים רציתי שהמוד המנטלי של שבת יימשך בכל השבוע, והשארתי אותה על הראש כל הזמן"

 

איך זה שונה ממה שיש לה עכשיו בשוק?

"המודלים הקיימים יכולים לתת ציונים, אבל לא יכולים להסביר לחוקרת איך הם הגיעו לציונים האלה, זו קופסה שחורה. וכדי להבין את חייבת לעשות ניסויים נוספים. אבל התוכנה שלנו נותנת לך תשובות מדויקות בפעם אחת. הלהיט בברנז'ה כיום הוא machine learning, למידת מכונה, שזה תת־תחום של אינטליגנציה מלאכותית. בלמידת מכונה את יכולה למשל להכניס למודל 2,000 תמונות, 1,000 של רקמות בריאות ו־1,000 של חולות, והמחשב יסווג וילמד אותן. כשתוסיפי תמונה חדשה, הוא יידע להגיד לך אם זה חולה או בריא, אבל הוא לא יכול להסביר איך הוא עשה את הסיווג, מה בתמונות גרם לו להחליט שזה חולה וזה בריא. התוכנה שלנו יודעת להסביר את זה כי היא מקשיבה לחוקרת".

 

זה עדיין נשמע קצת מעורפל, אבל ככל שברבש ממשיך להסביר מתבהרים היתרונות של העבודה מולו, של בניית אלגוריתם ספציפי לצרכים של כל מחקר ספציפי ולשאלות של כל חוקר - אלגוריתם שמאפשר לא רק לעמוד על ההבדלים בין תאים ורקמות אלא גם להסביר אותם. "יש תאים שנקראים תאי מיקרוגליה, תאים חיסוניים ששומרים על המוח. הם אחראים לסילוק חומרים רעילים, כמו הצטברות של חלבון שמכונה פלאק. שאלה מרכזית בתחום מחלות המוח הניווניות היא מדוע תאי המיקרוגליה לא נכנסים לפעולה ומתקנים את הנזקים במקרה של מחלה. הרבה חוקרים בניסויים רבים מנסים ללמוד מה קורה לתאים האלה, אם למשל הם מתנהגים אחרת באזורים שונים של המוח. במסגרת הניסויים מוסיפים לתאים מאות אלפי מולקולות כדי לראות איך הם מגיבים, ואז החוקרת יכולה לזהות את התא ואת הפלאק שפוגע בו, ואנחנו יכולים לכמת את רמת הפעילות שלו. בתוכנות שיש כיום צריך לאמן את המכונה באמצעות הזנה של כמות אדירה של מידע שהחוקרת עברה עליו במשך תקופה ארוכה. החוקרת הראשונה שעבדנו איתה ועשתה ניסוי בתאי מיקרוגליה נזקקה לחצי שנה כדי לנתח את כל המידע, והתוכנה שלנו נתנה לה תשובות בתוך יום. היא יכולה לקצר את זמן המחקר שלה משנים לימים. ההבדל המשמעותי הוא שאנחנו נותנים תשובות ספציפיות לשאלות".

 

ההשוואה למה שיש היום בשוק היא גם זו שהותירה את לוויט המנוסה כל כך מופתע. "הדברים שיש כיום אינם שימושיים יותר מסתם זיכרון", הוא אומר, "הם זוכרים מצוין את כל מה שהכנסת להם, אבל לא לומדים מזה שום דבר. בהמון ניסויים יש אובייקטים שקשה מאוד לזהות — תאים שונים, תאים בתנועה, תאים מתים. פגשתי פעם מדען שהיה צריך להסתכל על אלף ביציות והוא כמעט השתכר מזה, מילולית כמעט השתכר. שחר הבין שבאמצעות מתמטיקה אפשר להקל מאוד על העבודה של זיהוי אובייקטים לא ברורים. נאמר שמחפשים תרופה שמטרתה להרוג תאים מסוימים — את מנסה אותה על פלטה מתחת למיקרוסקופ ורואה איך התאים מגיבים. התוכנה של שחר סורקת את התאים ומאפיינת אותם מהר ובמדויק. זה קיצור זמן משמעותי מאוד".

 

ברבש בהופעה, 2015. החיים השתנו כשמצא ספר לימוד מדעי ו"הבנתי שכל דבר בעולם אפשר גם להסביר וגם לפתור במתמטיקה" ברבש בהופעה, 2015. החיים השתנו כשמצא ספר לימוד מדעי ו"הבנתי שכל דבר בעולם אפשר גם להסביר וגם לפתור במתמטיקה" צילום: תמה ברבש

 

מעבר לאלגוריתם, נראה שיש פה שינוי חד בגישה.

"בדיוק. יותר חשוב לעבוד על בעיות נקודתיות מול לקוחות מלחפש אלגוריתם שיפתור הכל, כי אין דבר כזה. ממציאי התוכנות הגנריות לא יכולים להסביר איך בדיוק התוכנה שלהם הגיעה להחלטה, ושחר יכול. הרבה חברות עובדות שנים בחושך עד שהן מגיעות לאן שהוא הגיע בתוך שנה, אני לא חושב שראיתי התחלה כל כך מהירה של סטארט־אפ קטנטן שמתעסק בבעיות קשות מאוד".

 

רוצה לעשות משהו, כל דבר, שישנה את תמונת המחקר

 

עד כיתה י"א היה נראה שברבש במסלול בטוח להיות אמן, כמו אביו, במאי הקולנוע והטלוויזיה אורי ברבש ("מאחורי הסורגים" שהיה מועמד לאוסקר, "אחד משלנו", "משפט קסטנר" ועוד). הוא למד בתיכון תלמה ילין, ניגן על תופים, עבד עם אבא על סטים של סרטים. אבל יום אחד ברבש הבן פתח ספר של המורה לפיזיקה יורם אשל, וראה שיש דרך פשוטה לחשב מתי ובאיזו עוצמה ייפול כדור שנזרק לאוויר. פתאום כל השאר נראה קטן ולא חשוב. "הבנתי שכל דבר בעולם אפשר גם להסביר וגם לפתור במתמטיקה", נזכר ברבש ברגע שבו החליט שזה מה שהוא יעשה בחיים, ושהוא ישתמש במתמטיקה כדי לטפל במחלות מוח.

 

לא רצית לעשות קולנוע?

“לא. הייתי הרבה על הסט עם אבא ובטח עשיתי כמה תפקידי ניצבים שאני לא זוכר. כש'מאחורי הסורגים' היה מועמד לאוסקר הייתי תינוק, אפילו לא לקחו אותי ללוס אנג'לס. מה שאני מעריץ אצל אבא שלי זה לא רק את הכישרון לספר סיפורים, אלא את האינטגריטי הסוחף שלו. הוא הפסיד הרבה פרויקטים כי לא הסכים להתפשר, והוא השראה בלתי פוסקת בשבילי".

 

ברבש (מימין) במשרדי החברה עם עמיתו ד"ר שלומי דגן, ביולוג חישובי. רק שלושה עובדים, אבל לקוחות מהחברות המובילות בתחום ברבש (מימין) במשרדי החברה עם עמיתו ד"ר שלומי דגן, ביולוג חישובי. רק שלושה עובדים, אבל לקוחות מהחברות המובילות בתחום צילום: נדב נויהאוז

 

במסלול המדעי החדש שלו הגיע ברבש עד דוקטורט בחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית, ולפני ארבע שנים הגיע לניו יורק לפוסט דוקטורט באוניברסיטת רוקפלר היוקרתית, הצמודה לאיסט ריבר. שם היה חלק מפרויקט שהקימה חברת טבע כדי לקצר את הדרך למציאת תרופה למחלות מוח ניווניות. האידאליסט הצעיר חלם, גם אם כמובן לא העז לומר זאת בקול רם, למצוא תרופה לאלצהיימר - מחלה שייסרה את סבא שלו.

 

מצאת תרופה?

"לא. מצאנו עוד קשרים בין רכיבים של המחלה, מצאנו קשרים בין אלצהיימר למחלות אחרות. המילה 'תרופה' היא גדולה מאוד, אנחנו מבינים אותה רק בשני מצבים — עובדת או לא עובדת. אבל בשלוש השנים בפרויקט של טבע למדתי שהתהליך הוא סיזיפי, מלא בכישלונות, דורש נפח עבודה כמעט לא אנושי ולא יכול לקרות באקדמיה, אלא רק בחברות תרופות. באקדמיה אתה מוצא קשר וחוקר אותו שלוש שנים, אבל המחשבה על איך זה הופך לתרופה נמצאת בראש מאחור, לא מלפנים".

 

 

ברבש: "המטרה היא שהתוכנות שלנו יאפשרו לייצר תרופות יעילות יותר בתחום מדעי המוח. לא רק למחלות ניווניות, אלא גם לסכיזופרניה והפרעה דו־קוטבית. המוח הוא האהבה הגדולה שלי"

 

ואתה מאלה שזה נמצא אצלם מלפנים?

"כן, בגלל זה עשיתי את המעבר לתעשייה. בתעשייה המטרה היא למצוא תרופה, באקדמיה המטרה היא פרסום מאמר. אני לא מזלזל בזה, אבל זה לא אני. אני רוצה לעשות משהו, כל דבר, שישנה את התמונה בתחום התרופות למחלות מוחיות, כי הוא נמצא בפיגור עצום לעומת כל התחומים האחרים".

 

תעשיית התרופות היא אחת הציניות שיש. אולי לא שווה לה להשקיע בתרופות למחלות שבדרך כלל פוגעות באנשים מבוגרים.

"אני לא מתווכח עם זה שחברות תרופות עושות דברים איומים בשם הקפיטליזם, אבל בואי לא נשכח שבמקביל הן מצילות הרבה מאוד חיים. אוכלוסיית העולם חיה כיום יותר שנים והשוק, אם כבר מדברים על ציניות, גדל כל הזמן. תוסיפי את המערכות שתומכות בכל חולה, עובדים סיעודיים, ציוד רפואי, אשפוזים - וזה שוק כלכלי אדיר. חברות תרופות יוצאות מגדרן למצוא משהו שאפילו רק ימתן את הסימפטומים של מחלות ניווניות, כי מספר הכשלונות במחקרים סביב מחלות מוח עצום".

 

למה כל כך קשה למצוא תרופה למחלות כאלה?

"אחת הסיבות היא שבתחום הזה נדרשים כלים אפילו עוד יותר מתוחכמים כדי לנתח ניסויים. מחקר רב לפיתוח תרופות למחלות מוח מבוסס על תמונות מיקרוסקופיות. את עושה ניסוי לזיהוי מולקולה שאולי יכולה לשמש בסיס לתרופה, אבל אם את לא יכולה לאתר בכלל את השינוי שקורה בתאים, הרי שגם אם יש מולקולה מתאימה את תדלגי עליה. המיקרוסקופים היום כל כך טובים, שאפשר להטעין לתוכם מערך שלם של תמונות ותקבלי טרהבייט של מידע באיכות מצוינת. עכשיו השאלה היא איך מנתחים כמות עצומה כזאת של מידע. אם לפני כמה שנים צוואר הבקבוק היה בצד של איסוף תמונות, היום הוא עבר לצד של הניתוח שלהן. את הצוואר הזה החברה שלנו מנסה להרחיב".

 

החברה, Quantified Biology, עדיין קטנטנה ויש בה רק שלושה אנשים: ברבש — יו"ר שכותב קודים ועושה קפה — ועוד שניים שבונים איתו אלגוריתמים. אין לה משקיעים גדולים, אבל כבר יש לה לקוחות גדולים. זה קורה בזכות החממה יוצאת הדופן שנמצאת בקמפוס קורנל־טק — המיזם המשותף לאוניברסיטת קורנל ולטכניון בחיפה שהוקם לפני פחות משנתיים ברוזוולט איילנד בניו יורק. ברבש זכה בפיס של יזמי ביוטק כשהתקבל לתוכנית Runway, פרויקט שמעניק הזדמנות למדען צעיר להתמקד ביצירת חברה ועדיין להיות בסביבה אקדמית. כל חברה כזאת זוכה להשקעה של 277 אלף דולר, תמורת בעלות של התוכנית על 6% בלבד. המדען מקבל תמיכה גורפת, משפטית ועסקית, בלי שום התחייבות להצליח כדי להחזיר את ההשקעה.

 

פרופ’ לוויט (משמאל) במעמד קבלת הנובל ב־2013. “אחת ההנאות של מדען זקן היא לעודד מדענים צעירים מפתיעים" פרופ’ לוויט (משמאל) במעמד קבלת הנובל ב־2013. “אחת ההנאות של מדען זקן היא לעודד מדענים צעירים מפתיעים" צילום: רויטרס

 

רק ארבעה מדענים־יזמים זוכים מדי שנה להצטרף לתוכנית, ומושיבים את החברה שלהם במבנה המצוחצח של קורנל־טק, באי קטן ושלו באמצע מנהטן. "עברתי עשרה ראיונות", אומר ברבש, "זה היה מתיש, אבל כל כך שווה. אנחנו חברה שמחפשת רווחים ומקבלת תמיכה מארגון שאין לו מטרות רווח".

 

למה הם עושים את זה?

"ניו יורק רוצה להפוך לסיליקון ואלי בפני עצמה והיא משקיעה בזה הרבה מאוד כסף. כל ההקמה של קורנל־טק היא חלק מהמאמץ הזה".

 

עד כמה האנשים מסביב לברבש מאמינים שיש להם משהו מיוחד ביד תעיד העובדה כי בחבר המנהלים של החברה נמצאים מלבד לוויט גם פרופ' אנטוני ריבס, מהנדס מחשבים ומומחה בניתוח תמונות דיגיטליות מאוניברסיטת קורנל, וד"ר פרננדו גומז־בקווארו, מומחה להנדסה ננו־מטרית שמנהל את כל תוכנית Runway. "שחר הוא דוגמה קלאסית לצורך בדרך חדשה שתסייע למדענים להיות יזמים", אומר גומז־בקווארו, "הוא מדען מבריק שעוד באקדמיה מצא רעיון שיש בו צורך אמיתי, אבל לאוניברסיטה לא היתה דרך לעזור לו".

 

העובדה שהוא ישראלי וקורנל־טק הוא מיזם חצי ישראלי עבדה לטובתו?

"המסלול פתוח לכל דוקטורט עם רעיון בכל מקום בעולם, אבל זה שיש לנו רשת חזקה בישראל בוודאי עוזר למצוא כישרונות ישראליים גדולים".

 

הלקוח הראשון של ברבש הגיע ישר מהטופ - Roche - אחת משתי חברות התרופות הגדולות בעולם (לצד Pfizer). "החוקרת הראשונה שדיברתי איתה היתה מרוש", אומר ברבש, שמקפיד שוב ושוב לדבר על "חוקרות" ולא "חוקרים", "היו לה הרבה תמונות, היתה לה שאלה, והיא לא הצליחה לקבל תשובה. אמרתי 'אבנה תוכנה ואחזור בשבוע הבא', וזה מה שקרה. היא סיפרה לקולגות ונוצרו מוניטין ומומנטום. אז הבנו שיש כאן משהו, ועצרנו כדי לעשות את זה כמו שצריך, לחתום חוזה, לרשום פטנט. כאקדמאי שלא ממש בעניין של עסקים לא חשבתי בכלל על כל זה, רציתי רק לעשות מיד עסקה ולהתחיל לעבוד. טוב שעצרו אותי ועכשיו אני יודע".

 

 

פרופ' לוויט, חתן פרס נובל: "אני מייעץ להרבה חברות, אבל לשחר יש לא רק תוכנה מבריקה אלא גם לקוחות רציניים, מהרגע הראשון. לא ציפיתי לתוצאות כה מדהימות בזמן כה קצר. זה ממש 'וואו'"

 

כמה עולה לקבל ממך תוכנה שתציל את המחקר שלי?

"בין 50 ל־150 אלף דולר לשנה הראשונה, עם אפשרות להארכת רישיון הבעלות ב־20 עד 50 אלף דולר. למזלי הגדול לא הייתי צריך לרדוף אחרי משקיעים, אבל זה לא אומר שלא נצטרך כאלה בעתיד".

 

ומה בסוף, אקזיט?

"לא ולא. אני לא פוסל שחברה תקנה אותנו ונישאר בדיוק אנחנו בתוך קונסטלציה עסקית אחרת, אבל לא אקזיט, הדבר הזה הוא לא רק כסף. זו תפיסה ישראלית מאוד, לחשוב על אסטרטגיית יציאה מהיום הראשון, אבל אין באמת הרבה מקרים של אקזיט כמו בסיפורים".

 

אז אם לא אקזיט, מה המטרה?

"שהתוכנות שלנו יאפשרו לייצר תרופות יעילות יותר בתחום מדעי המוח. לא רק ניוונים, אלא גם סכיזופרניה והפרעה דו־קוטבית. המוח הוא האהבה הגדולה שלי, ואם נוכל להיות חלק משביב אור כלשהו, זה יהיה הגביע הקדוש שלי".

 

המוזיקאי התל־אביבי שגילה את היהדות החדשה של ניו יורק

 

ברבש קומוניקטיבי ותזזיתי, ונדמה כי בכל שנייה מתנהל במוחו מאבק איתנים בין עשרות מחשבות שונות שרק רוצות שהוא יקדיש להן רגע. אבל כשהוא כבר נותן למוח לנוח, משתלטים עליו ארבעה ילדים בני 10 עד שנה וחצי. הוא נשוי לשולמית, חוקרת ומרצה בתחום הגיל הרך, דתייה שאותה הכיר כשעוד היה חילוני. "זו היתה אהבה מממבט ראשון", הוא אומר, "לפחות מצדי, אני לא יכול לדבר בשמה. אני עוד הייתי חילוני לגמרי והניגוד הזה היה מרתק ומעניין ויפה בעיניי. היא באה מבית דתי מאוד, אבל פתוח מאוד. אבא שלה מתמטיקאי ואמא שלה אמנית, החיבור הרגיש לי ממש טבעי".

 

על מה ויתרת בחילוניות?

"האמת היא שלא הרבה. אז לא יוצאים לבלות ביום שישי, לא נורא, וגם ככה לא ממש אכלתי צ'יזבורגר".

 

בתחילת היחסים ביניהם ברבש חבש כיפה רק כשהלכו בשבתות לבית הכנסת. "הייתי חילוני שנשוי לדתייה, נגמרת השבת - מורידים את הכיפה. זה היה כך כמה שנים טובות, ובשלב מסוים רציתי שהמוד המנטלי הזה של שבת יימשך בכל השבוע, והשארתי אותה על הראש כל הזמן".

 

זה שינה את היחס של אנשים אליך?

"באופן קיצוני, לכאן ולכאן. ללכת עם כיפה ובלי כיפה בירושלים זה שני דברים שונים לגמרי. אנשים מסוג מסוים פתאום מדברים אליך עם הרבה כבוד, ואחרים מתרחקים ממך".

 

איך ההורים החילוניים שלך הגיבו?

"אני חושב שבהחלה הם היו קצת בשוק, אבל מהר מאוד עברו לתמיכה מלאה. הם גם הבינו שאני מאוהב וגם הבינו שזכיתי במשהו גדול עם שולמית".

 

הכיפה היא לא רק סממן חיצוני: ברבש מקפיד על המצוות בלי לעגל פינות, אבל במקביל נותר ליברל של ממש והוא אוהב את העובדה שבניו יורק הוא יכול להיות גם מסורתי, גם פרוגרסיבי, גם מדען וגם עסוק ברוח. "אנחנו נהנים מאוד מהגיוון היהודי שיש בניו יורק", הוא אומר, "יצא לנו להתפלל בבתי כנסת חסידיים בברוקלין, ולהיות בכמה שטייטלים ובתי חב"ד בעיר, וגם במגוון בתי כנסת פרוגרסיביים שיוצרים מנהגים חדשים בזמן אמת ומקיימים שוויון מלא בין נשים וגברים. יש אפילו יהודים היפסטרים בעיר הזאת. זה גיוון מעשיר ומעורר השראה, ואני שמח שאנחנו מראים אותו לילדים שלנו. זה שיעור אדיר ביהדות. אנחנו גם אוהבים את הגיוון האתני שיש בעיר, שולחים את הילדים לבית ספר ציבורי שבו הם לומדים עם מהגרים בני עמים שונים ודתות שונות. הילדים יודעים מהי דרכנו וגם לומדים לכבד דרכים אחרות, וגם זה בעיניי שיעור ביהדות".

 

נשמע כאילו אתה מתכוון להישאר כאן.

"זו התייסרות בלתי פוסקת. אשתי מלמדת, הילדים מאושרים ומקבלים חינוך מעולה, הכל ממש טוב. בכל שנה אנחנו מחליטים להישאר עוד שנה ואז לחזור. קשה לנו לעזוב, אבל ישראל זה הבית שלי ופה לא, וממש אין לי ברירה אלא לחזור. הלוואי שזה לא היה ככה, כי כל כך טוב לי כאן, אבל אני כבול בשלשלאות לישראל ולא רוצה לגדל את הילדים כאמריקאים".

 

והמשפחה בארץ רוצה שתחזור?

"כן, לא רק בגלל הנכדים אלא גם ברמה הציונית. אבא אפילו יותר מאמא. אבא שלו היה בפלמ"ח ובמוסד, ואבא שלי עצמו מתעניין מאוד בשואה. אבא מאוד קשור לישראל ולציונות, ואני חושב שזה חלק ממה שכובל גם אותי לארץ".

 

הניגודים שקיימים בברבש מתבטאים גם באהבה שלו למוזיקה. הוא תופף עם יהודית רביץ והבילויים, היה חבר להקת "מורה" שביצעה שירי משוררים והלחין את כל האלבום "אף על פיל" - שירי ילדים מתורגמים מיידיש, שהקליטו רונה קינן ואחרים. כיום הוא כבר קצת עסוק מדי בשביל זה. "אני רק מרים גיטרה פה ושם, אבל מניסיון אני יודע שיכול לבוא הרגע שבו איזה כפתור יילחץ ואחזור למוזיקה".

 

אולי תכתוב שירי שואה? זה נראה כמו נושא חזק מאוד אצלכם בבית, כולל כמה יצירות של אביך בנושא.

"כן, אבא מאוד, לא נאמר אובססיבי, אבל כן. אני חושב שהייתי בן 5 או 6 כשראיתי את 'שואה' של קלוד לנצמן".

 

זה מדאיג.

"אולי יימצא לזה הסבר יום אחד בטיפול הפסיכולוגי שלא אלך אליו".

 

למה שלא תלך? תפתח את המגירות.

"לא, המצאתי תוכנה שסגרה אותן הרמטית".

 

* * *

השותף הנובליסט

 

מייקל לוויט: מצה"ל, דרך ברנינג מן ועד הנובל

 

בחודש שעבר הוזמן פרופ' מייקל לוויט לקבל תואר כבוד באוניברסיטת קיימברידג'. זה היה רגע משמעותי גם למי שיש לו בארון פרס נובל. "זו האוניברסיטה שלי, שם עשיתי את הדוקטורט, התרגשתי מאוד", הוא אומר בעברית כמעט שוטפת, "היה טקס כל כך פומפוזי, הסתובבתי לבוש כמו מישהו מימי הביניים. זה היה הזוי לגמרי, אבל זו אחת החוויות של נובליסט; אתה מוצא את עצמך במקומות נפוחים מאוד וקל להתבלבל ולחשוב שאתה יותר ממה שאתה באמת. אני מקווה שהצלחתי לא להתבלבל".

 

לוויט נולד ב־1947 בדרום אפריקה להורים יהודים, וכשהיה בן 15 עברה המשפחה לאנגליה, שם החל לצבור ציונים מצוינים בפיזיקה, בביולוגיה ובכימיה. ב־1967 ביקר בישראל, שירת שישה שבועות בצה"ל ("אני לא חושב שתרמתי תרומה משמעותית לביטחון המדינה"), התחתן עם רינה הישראלית, שהיתה פסלת, ועזב לקיימברידג'. הוא חזר לישראל ב־1979, השתלב במכון ויצמן וקיבל אזרחות, וב־1986 התמקם באוניברסיטת סטנפורד. הוא מדען עם רוח חופשית, שאחרי שזכה בפרס נובל מיהר למחוק מהפייסבוק תמונות שלו חוגג בפסטיבל ברנינג מן בנבאדה.

 

 

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
 
להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

 

 

בפרס זכה ב־2013, על "פיתוח מודלים רב־שימושיים למערכות כימיות מורכבות", וחלק אותו עם הישראלי־אמריקאי פרופ' אריה ורשל מאוניברסיטת USC ופרופ' מרטין קרפלאס מהרווארד. מאז הוא ממשיך לחקור וללמד. "אני הכי אוהב לעזור למדענים צעירים", הוא אומר, "בכיתות שאני מלמד בסטנפורד, יש תמיד שיעור גבוה מאוד של ישראלים. באופן יחסי לגודל המדינות היו לי יותר תלמידים ישראלים מסינים. יש לי העדפה לישראלים, כי אני מבקר הרבה בישראל והתחלתי את הקריירה שלי שם בגיל צעיר".

 

איך אתה מגדיר את עצמך — ישראלי, אמריקאי, דרום־אפריקאי, בריטי?

"אני ישראלי, אבל לא רק ישראלי. אני לא חסיד גדול של שבטיות, אני חושב שאם אדם אחד אוהד ליברפול והשני אוהד ברצלונה, הם יוכלו להתחלף ולא יקרה כלום".

 

אוי ואבוי, איך אתה אומר דבר כזה?

"כן כן, אני יודע, זה סוף העולם. ֿאני מבין אנשים שהם אוהדי מדינה או דת כמו שהם אוהדים של קבוצת כדורגל, אבל העולם זקוק ליותר הבנה שכל ההבדלים האלה שטחיים".

 

הפרס שינה אותך?

"קצת מאוחר לשנות אותי, אבל אני מניח שהוא הפך אותי למפורסם. ביומיום אני אותו בן אדם. אני עסוק מאוד, יש לי אשה חדשה, חיים משוגעים, והנובל בוודאי עוזר".

 

x