דעות

הגיע הזמן לשפר את יחסי ישראל-פולין

החברה בישראל צריכה לקדם מגעים עם החברה הפולנית, שמעוניינת לקדם יחסים על בסיס אינטרסים משותפים ורצון להגיע לגרסה מוסכמת של ההיסטוריה המשותפת של העמים יש מספר רב של מהלכים שניתן לעשות כדי לקדם את גישה זו

ד"ר אלי פרידמן 07:5912.07.19
לפעמים קיים פער ביחסים בין מדינות, שמשתקף מדברי פוליטיקאים, לבין היחסים האמיתיים בפועל. זו אולי הסיבה, שאנחנו (ואולי גם הפולנים) חיים בתחושה שיש משבר עמוק ביחסים בין האזרחים, תוך שאנחנו מסתמכים על פוליטיקאים משם ומכאן ש"יונקים" את הפופליזם כדי לזכות בעוד כמה נקודות בקהל בוחרים לאומני על חשבון יחסי ישראל-פולין.

 

 

 

מרכז ש. דניאל אברהם לדיאלוג אסטרטגי באקדמית נתניה, קיים לפני מספר ימים מפגש שולחנות עגולים עם אקדמאים, דיפלומטים ועיתונאים ישראלים ופולנים, כדי לברר כיצד ישראל ופולין - ידידות טובות מאז נפילת הקומוניזם, הגיעו לשפל ביחסיהן בחודשים האחרונים.

 

ראובן ריבלין ונשיא פולין אנדז'יי דודה באושוויץ ב-2018 ראובן ריבלין ונשיא פולין אנדז'יי דודה באושוויץ ב-2018 צילום: אי פי איי

 

אבל מסתבר שהמציאות רחוקה מהתמונה שציירו לנו.

 

לאורך 30 השנים שעברו, היחסים בין ישראל לפולין, שנבנו לאחר נפילת הקומוניזם, היו מצוינים בתחומים רבים. פולין נוהגת לצדד בישראל בפורומים בינלאומיים, היא לא משתתפת בחרם על מוצרים ישראליים, משתפת פעולה עם ישראל מבחינה ביטחונית ומודיעינית, ומהווה שוק משמעותי לייצוא הישראלי. שיעור האירועים האנטישמיים בפולין פחותים ממקרי האנטישמיות בצרפת ובגרמניה. בנוסף, מאז נפילת הקומוניזם, יש לאקדמיה הפולנית רצון לחקור לעומק את ההיסטוריה היהודית המופלאה והנוראה בפולין. צעירים בפולין מעוניינים ללמוד על הקהילות היהודיות שהיו חלק אינטגרלי מעריהם וכפריהם.

 

מצד שני, יש רצון, בעיקר של גורמים ממשלתיים בפולין, לשכתב את ההיסטוריה. הרצון הפולני לנקות את העם הפולני מכל אחריות לזוועות השואה הוא סוג של תגובה לתחושה, שמדינת ישראל והעם היהודי סלחו לגרמנים אך לא לפולנים, כמשתפי פעולה. צעירים ישראלים מבקרים בהמוניהם ב"מחנות השמדה פולניים" – מושג שגוי שנכנס לנאום מפורסם של הנשיא אובמה – אך לא מבקרים בגרמניה כדי ללמוד על התפתחות הנאציזם. האמירה המפורסמת של שר החוץ ישראל כץ, משקפת תחושה בישראל, שהעם הפולני מטבעו אנטישמי, יותר מכל עם ארופאי אחר, מצב שרחוק מהמציאות.

 

אך גם אם היא רחוקה מהמציאות, אותה תחושה מתעצמת כאשר הממשלה הימנית-לאומנית בפולין זקוקה לתמיכה ממיעוט אנטישמי, אנטי-אירופאי, אנטי-ליברלי, ולכן "זורקת להם עצם" כגון "חוק השואה". למרות שהחוק הזה הוא ניסיון לשכתב את ההיסטוריה, עלינו להבין שהחוק נובע ממשבר פנימי בפולין בין לאומנים לליברלים. החוק הזה מיועד להפעיל לחץ על היסטוריונים פולנים שחוקרים את השואה. מדינת ישראל יכולה וצריכה להתנגד לחוק זה, אך לא להסיק מתוך כך שהעם הפולני הוא אנטישמי מטבעו. החברה הפולנית לא פחות משוסעת מהחברה הישראלית. העם הפולני, כמו כל עם, אינו מורכב מקשה אחת: כפי שהיו פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, היו אלפי פולנים שהצילו יהודים ושילמו על כך בחייהם. היום, כפי שיש פולנים שמעוניינים לפתח יחסים עם העם היהודי ועם מדינת ישראל, יש עדיין גם פולנים אנטישמיים.

 

בנוסף, העם הפולני גם עובר תהליך בתוך עצמו, כדי להבין את זהותו ההיסטורית. פולין מתחילה להבין שהיא היתה קורבן עיקרי של הנאציזם: מעבר ל-3 מיליון יהודים-פולנים שנרצחו על ידי הנאצים, גם 3 מיליון פולנים-קתוליים נרצחו על ידי הנאצים. עלינו להבין ולהפנים גם עובדות אלו כאשר אנו בונים נרטיב של השואה.

 

החברה בישראל צריכה לקדם מגעים עם החברה הפולנית, שמעוניינת לקדם יחסים על בסיס אינטרסים משותפים, ערכים משותפים, ורצון להגיע לגרסה מוסכמת של ההיסטוריה המשותפת של העמים. יש מספר רב של מהלכים שניתן לעשות כדי לקדם גישה זו. למשל, נסיעות של צעירים ישראלים למחנות ההשמדה צריכות להיות לא רק למחנות בפולין, כי אם גם למחנות בגרמניה, דוגמת דכאו. בהם ילמדו הצעירים כיצד "הפתרון הסופי" התפתח כרעיון והתפשט בחברה הגרמנית, לפני שהוא יושם במדינות השכנות. בנוסף, יש צורך לקדם מיזמים חינוכיים של צעירים ישראלים ופולנים, במטרה שכל צד ישכיל לקבל גרסה של ההיסטוריה שיש בה סממנים של עבר משותף ופורה לצד לימודי שואה. בנוסף, על גרמניה, פולין, וישראל לקדם שיח משולש בין היסטוריונים ואנשי רוח של המדינות כדי להגיע לגרסה מוסכמת ומקובלת של ההיסטוריה.

 

אין ספק שהיחסים בין העם היהודי לבין העם הפולני מלווים ברגשות עוצמתיים וקשיים רבים. אסור לאפשר לפוליטיקאים "לנגן" על אותם רגשות כדי לקדם את עצמם ועל הדרך, להרוס את היחסים. עלינו לבטא רגשות אלו אחד לשני, מתוך רצון להגיע להבנות מוסכמות ואמיתיות בין עמים עם היסטוריה מפוארת (לצד היסטוריה חשוכה) ועתיד מבטיח.

 

הכותב הוא ד"ר אלי פרידמן, מנהל מרכז ש. דניאל אברהם לדיאלוג אסטרטגי, האקדמית נתניה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x