שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
13.07.19
מוסף כלכליסט
"לא יכול להיות שרשות התחרות אף פעם לא טועה"
עו"ד מתן מרידור סבור שהכוח שבידי רשות התחרות מופרז, מסיבות פוליטיות, ושהביקורת עליה לא מספקת. אז הוא מוביל חלק מהביקורת בעצמו
מרידור. "במחאה החברתית נתניהו הסיט את הכעס מהממשלה לסקטור הפרטי והפך את רשות התחרות למקל", צילום: עמית שעל
משה גורלי 22:0013.07.19

א

רבעה עררים מתנהלים כרגע נגד החלטות של רשות התחרות (לשעבר הרשות להגבלים עסקיים): על האיחוד של רשת וערוץ 10, פסילת המיזוגים בין בנק אגוד ובנק מזרחי ורדימיקס ונשר, וערר נוסף הגישה קוקה־קולה על קנס של 50 מיליון שקל שהוטל עליה. צירוף של ארבעה הליכים כאלה נגד הרשות הוא נדיר ביותר, ולטענת עו"ד מתן מרידור זה לא מקרי, ומצביע על בעיות בהתנהלותה או החלטותיה. הוא עצמו מוביל שניים מהעררים, מטעם בנק אגוד ונשר, כשותף וראש מחלקת תחרות במשרד אגמון ושות' רוזנברג הכהן ושות'. מרידור (45) הוא בנם של שר המשפטים לשעבר דן ובכירת בנק ישראל לשעבר ליאורה ואחיו של ראש אגף התקציבים באוצר שאול. "אף מילה על כחלון, הבוס של אחי", הוא מבהיר בראשית הריאיון, ואז מתפנה לביקורת חריפה על רשות התחרות.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

מה בעצם הבעיה בהתנהלות הרשות?

"רשות התחרות היא רגולטור בעל כוח חסר תקדים ביחס לכל רגולטור אחר בישראל. היא גם החוקרת, וגם בעלת הסמכויות לאכיפה מינהלית, להטלת קנסות, להגשת כתבי אישום פליליים. היא גם הפרשן של החוק וגם מייעצת לממשלה ולכנסת מאחורי הגב של הסקטור הפרטי. והביקורת השיפוטית עליה כמעט שלא קיימת. אין פסקי דין שאומרים לה 'כאן טעית' - בחו"ל יש החלטות כאלה. לא יכול להיות שרשויות הגבלים בעולם טועות ורק שלנו אף פעם לא. זה לא סביר".

 

"נדמה לנו שתורת התחרות וההגבלים היא משהו נקי, ניטרלי, אובייקטיבי. אבל זו בחירה כלכלית פוליטית, בתוך המנעד שבין שוק חופשי לבין התערבות ממשלתית. אחרי מחאת האוהלים הרשות הולכת לכיוון של יתר התערבות, למשל במיזוגים שבעבר לא היתה מתערבת בהם או בהתייחסות להפעלת כוח מונופוליסטי שלא עשתה בעבר"

 

ובכל זאת יש מעט עררים.

"או שקשה מאוד להגיש עררים, כולל הצורך להתפשט מהסודיות העסקית; או שקשה לנהל אותם, הם ארוכים מאוד, זו תקלה בפני עצמה; או שרף ההתערבות של בתי המשפט גבוה מדי. כנראה זו קומבינציה של כל השלושה. אפילו ראש הרשות מיכל הלפרין הודתה שאין מספיק עררים על קנסות. אולי זה קורה כי הם לא מספיק גבוהים. זה של קוקה־קולה הוא הראשון שהוגש, 50 מיליון שקל בכל זאת לא הולך ברגל".

 

הכוח של הרשות גרם לדעתך לטעויות דרמטיות?

"אי אפשר לשחק ב'מה היה קורה אם...', אבל אפשר להסתכל על החלטות שהובילו להרמת גבה. למשל ההתנגדות למיזוג הפעילות של ברי המים של מי עדן ותמי 4. מי עדן אמרה שהפעילות שלה תמות אם לא יהיה מיזוג, הרשות לא האמינה לה אבל זה אכן קרה, והשוק חזר למצב של שחקן יחיד, תמי 4. או קח את הערר על ההתנגדות של הרשות למיזוג בין אגוד למזרחי - בנק ישראל חשב שהמיזוג בסדר, אנחנו מסתכלים על החומרים ולא מוצאים שהניתוח התחרותי של הרשות הוא הנכון".

 

אתה מזהה נקודה שבה הרשות התחילה להחמיר?

"קו פרשת המים היה המחאה החברתית. בזמן המחאה הממשלה השכילה לעשות קסם: היא אמרה למפגינים 'אתם כועסים ואתם צודקים. הנה האשמים - המונופולים והטייקונים. יוקר המחיה לא קשור לממשלה, מחירי הדיור לא קשורים לממשלה, מחירי המזון והדלק לא קשורים לממשלה, כלום לא קשור לממשלה. זה הכל המונופולים והטייקונים'. והרשות היא המקל. בנימין נתניהו הצליח להסיט את הכעס מהממשלה לסקטור הפרטי. זה לא שאין בעיות בסקטור הפרטי, אבל להערכתי הצנועה אם היינו הופכים את כל השווקים להכי תחרותיים שיש התועלת שתצמח מזה ליוקר המחיה תהיה קטנה מאם היו מטפלים ביוקר המחיה שנגרם בידי הפעילות הממשלתית".

 

גם אם הרשות היא המקל, זה לא מקל שמשרת את הציבור.

"נדמה לנו שתורת התחרות וההגבלים היא משהו נקי, ניטרלי, אובייקטיבי. אבל זו בחירה כלכלית פוליטית, בתוך המנעד שבין שוק חופשי לבין התערבות ממשלתית. אחרי מחאת האוהלים הרשות הולכת לכיוון של יתר התערבות, למשל במיזוגים שבעבר לא היתה מתערבת בהם או בהתייחסות להפעלת כוח מונופוליסטי שלא עשתה בעבר.

 

"זו רשות ממשלתית, טבעי שתתאים את עצמה לרוח הציבורית, אבל בתי המשפט צריכים לבקר, לשים את האצבע על פגיעה בזכויות, והחלק הזה של השיח לא קורה".

 

בינואר 2018 חוק ההגבלים העסקיים עבר מן העולם והוחלף בחוק התחרות, ששינה לא רק את השם של הרגולטור והגופים הנלווים לו, אלא גם חלקים מעבודתם. בין השאר החוק גרר הרבה ביקורת על סעיף 48, שקובע שנושאי המשרה בחברה עברו על החוק אם לא הוכיחו שהעבירה נעשתה שלא בידיעתם ו"נקטו כל אמצעים סבירים" לשמירה על החוק.

"סעיף 48 בחוק התחרות הכניס את השוק לאטרף. בעקבותיו, מנכ"ל חשוף לקנס אישי של עד מיליון שקל גם אם הצטייד בחוות דעת מעורכי הדין. קורה שעורכי דין טעו - לא שיקרו ולא רימו, ואולי גם לא טעו - אבל הרשות החליטה בניגוד לדעתם. להחזיק מעל כל מנהל בחברה חרב מתהפכת זה קיצוני. לא מייצרים סנקציה פלילית להליך שאינו פלילי במהותו".

 

המשרד שלכם מייצג את זכייניות הגז, שגם ההתמודדות הרגולטורית איתן שנויה במחלוקת.

"אירוע הגז תפס את העולם הרגולטורי של ישראל לא מוכן. איש לא העלה על דעתו שימצאו גז, והרבה, ושאותה חברה תמצא. נתפסנו לא מוכנים בכל התחומים - מיסוי, תחרות, תמחור ועוד. נוצר ליקוי מאורות, כשכל רגולטור מגיב אחרת - מלא לעשות כלום עד להלאים ולקחת הכל.

 

 

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
 
להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

 

 

"חוקי או לא חוקי זו שאלה משנית; השאלה היתה איך המדינה רוצה לטפל באירוע הזה, ואת זה היא לא ידעה. היא גילתה תוך כדי תנועה. בלי אבי ליכט (המשנה ליועץ המשפטי לממשלה), שהכניס את כל הרגולטורים לחדר ויישר אותם, לא היה גז עד היום".

 

ליכט ניהל את האירוע ולא הממשלה?

"הפוליטיקאים נתנו לפקידים ולרוח הציבורית לנהל, וזה לא מה שצריך לקרות. כל האירוע הזה לא התנהל כי הפוליטיקאים ברחו מהמשילות".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x