על גאווה, חנפנות ואמיר אוחנה

מצעד הגאווה בירושלים הוא מחאה פוליטית, שבכל שנה הופכת להיות יותר ויותר קריטית נוכח הטרלול הקואליציוני ההולך וגובר; שכן, קיים ניגוד חריף - ונכתב עליו כבר לא מעט - בין החובות הכבדים שרובצים על אזרחי ישראל, לבין היעדר הזכויות וההכרה הפורמלית לחלקם.

אני לא צריך את המצעד כדי להרגיש את הפער הזה, והפוליטיקאים לא מתרגשים ממנו יותר מדי.

אמיר אוחנה צילום: אלכס קולומויסקי, גיל נחושתן

ובכל זאת, כמה חשוב שהמצעד מתקיים. כי לאט לאט מסתבר שדברים כאלה מניעים תהליכים והעולם צועד קדימה, על אפם ועל חמתם של פוליטיקאים קטנים עם חוסר הבנה בסיסי לגבי מהותו של מוסד המדינה בחברה דמוקרטית, ועם שיקול דעת לקוי לגבי ניצול הזמן והתקציב שלהם.

לאט לאט מסתבר שהרוב במדינת ישראל דווקא מסתכל על בני אדם בצורה שווה; מסתבר גם שבני נוער מרגישים בנוח לצאת מהארון בגיל צעיר הרבה יותר מבעבר (פחות או יותר בהתאם למקום מגוריהם). לאט לאט מסתובבים כאן יותר ויותר ילדים שגדלים במשפחות גאות, ילדים מאושרים שמפיצים את השמחה שלהם לסביבה.

את התהליכים האלה אי אפשר יהיה לעצור. ולמה שנרצה לעצור? הפחד המשתק מפני הקדמה שאוחז באנשים מסוימים כל כך חזק, הוא לא משהו שצריך לעודד, הוא משהו שצריך לעזור להם להתגבר עליו.

אז אמיר אוחנה מונה לשר המשפטים הזמני. מצד אחד, מדובר בחנפן שלא תרם בינתיים כלום לציבוריות הישראלית, אלא רק איים על המוסד היחיד שלאורך 20 השנים האחרונות עמד לצד הקהילה הגאה מול מוסדות השלטון האחרים, בשם ערכי השוויון וכבוד האדם.

מצד שני, צריך לברך על עצם המינוי של שר גאה ראשון בממשלת ישראל, ועוד שר משפטים. 

חובות כמו כולם; זכויות? לא ממש צילום: עמרי מילמן

מדובר בסמל הזוהר לכיוונו של כל ילד שמרגיש חנוק בארון שלו, אי שם ברחבי המדינה; סמל שמדגיש שאין "נורמלי" ו"לא נורמלי", ישנם בני אדם שלכל אחד מהם יש זכות לחיות את חייו כפי שהוא רוצה, כל עוד זה לא פוגע בזולת (ולמי שמתבלבל: אין לאף אחד זכות לכך שאנשים אחרים יחיו כמו שהוא רוצה, ולכן אי אפשר לפגוע לו ב"זכות" שכזאת).