שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
25.05.19
מוסף כלכליסט
הלוויה של חובב "מלחמת הכוכבים", צילום: Portsmouth News/Solent News and Photo Agency
אתם תמותו על זה
קוקטייל במגרש גולף או באצטדיון בייסבול, תהלוכת ג'אז, שיירת פרידה של מכוניות פרארי, מסיבת ריקודים או משחק באולינג. האמריקאים מוותרים על הלוויות מסורתיות ועוברים לאירועים שחוגגים את חייו של המת. וכשעל המדף פוטנציאל של מיליוני מתים חדשים מדור הבייבי בום, סמכו עליהם שתעשיית ענק חדשה כבר נוצרה
ציפי שמילוביץ, ניו יורק 12:0725.05.19
א

ליזבת מאייר היתה בת 21 כשאביה מת מסרטן. מותו שבר אותה. "היינו קרובים מאוד", היא מספרת כעת ל"מוסף כלכליסט", יום לפני חתונתה, "ורציתי שההלוויה שלו תהיה משהו מיוחד. אבל כל ההלוויות שהכרתי היו המסורתיות והשגרתיות. עברנו בכמה בתי הלוויות, הציעו לנו לבחור בין פרחים לבנים או אדומים, וזהו בערך. אבא שלי היה אחד מאוהבי החיים הגדולים ביותר שהכרתי, ולא יכולתי לדמיין פרידה ממנו שיהיה בה רק עצב. כמו כן, אבא היה יהודי ואמא קתולית, כך שלא ידענו איזו הלוויה לעשות. זו היתה תקופה מבולבלת, אבל דבר אחד ידעתי — את מסיבת הסיום של אבא שלי כולם יזכרו".

 

משפחת מאייר שרפה את גופת האב, ואז התחיל האקשן האמיתי. מאייר הצעירה ארגנה טקס הלוויה בלי הלוויה, ועם מוזיקה של האבנים המתגלגלות ודיוויד בואי. "עשינו את זה בכנסייה, אבל לא היה שום סממן דתי", היא מספרת. "אנשים נשאו דברים, סיפרו סיפורים מצחיקים, בשלב מסוים ממש התחילו לרקוד במעברים, דמעות של עצב נהפכו לדמעות שמחה".

 

נשמע מוזר.

"את לא יודעת עד כמה, ובכל זאת הרגשנו טוב. זו בדיוק הדרך שבה אבא היה רוצה שייפרדו ממנו. אחר כך, במקום להזמין את כולם הביתה לקפה ועוגה מדכדכים כמו שעושים ברוב המקרים, היתה ארוחת צהריים ל־200 אנשים במסעדה בניו יורק. במשך שנים עוד דיברו איתי על זה, אנשים אמרו לי: 'נהניתי מההלוויה של אבא שלך. אם משהו יקרה לי, תהיי מוכנה לתכנן את ההלוויה שלי?'".

 

הפרחת בלונים בהלוויה במסצ'וסטס. עוד ועוד אנשים רוצים להיפרד באמצעות הלוויות שכולם יזכרו הפרחת בלונים בהלוויה במסצ'וסטס. עוד ועוד אנשים רוצים להיפרד באמצעות הלוויות שכולם יזכרו צילום: גטי אימג'ס

 

מאייר הבינה שעלתה על משהו. כיום, 11 שנה אחרי מות אביה, היא סוג של גורו לענייני תכנון הלוויות אחרות. יש לה עסק משגשג, אתר פופולרי ורב־מכר בנושא, "Good Mourning" ("אבל טוב", כמשחק מילים על "בוקר טוב"). "אמא שלי היתה מודאגת כשאמרתי לה שאני פותחת עסק לארגון הלוויות, היא פחדה שאיהפך למורבידית", אומרת מאייר, "אבל אני אחד האנשים הכי מאושרים שיש. אם כבר, המקצוע הזה גרם לי להעריך יותר את החיים. זו לא עבודה קלה או נעימה, אבל אנשים באים אליי, יושבים ומספרים לי איך בדיוק הם רוצים שיזכרו אותם. הם מרגישים משוחררים מכבלי העבר, ויש בזה עוצמה גדולה. מגיעים גם הרבה לקוחות בריאים לגמרי שלכאורה אין להם שום סיבה לחשוב על המוות. אני לא מתיימרת להבין מדוע אנשים בריאים חושבים על מוות כל כך הרבה. מה שבטוח הוא שאנחנו לא יודעים כמה חתונות יהיו לנו, אבל יודעים שתהיה רק הלוויה אחת, וכולנו רוצים שהיא תהיה בלתי נשכחת".

 

אינספור אפשרויות, בכל תקציב

 

מאייר. "אמרו לי: 'נהניתי מההלוויה של אבא שלך, תהיי מוכנה לתכנן את ההלוויה שלי?'" מאייר. "אמרו לי: 'נהניתי מההלוויה של אבא שלך, תהיי מוכנה לתכנן את ההלוויה שלי?'"

לפני כשבועיים פרסם המרכז האמריקאי לבקרת מחלות נתון מדאיג, שלפיו ב־2018 הגיעה הילודה בארץ האפשרויות היותר ויותר מוגבלות לשפל של 30 שנה. לפי נתונים של לשכת מפקד האוכלוסין, ב־2030 יהיו בארצות הברית יותר בני 65+ מילדים. ב־2037 עתידים למות 3.6 מיליון אמריקאים, בקצב גדול יותר מהגידול באוכלוסייה. מספר המתים ב־2050 יהיה גבוה בכמעט 50% מב־2020. הבייבי בומרס, מי שנולדו ב־20 שנות הפריחה הכלכלית הגדולה של אחרי מלחמת העולם השנייה, נמצאים כיום בשנות ה־50, ה־60 וה־70 לחייהם, כך שמדובר בלפחות 77 מיליון בני אדם שימותו די במקביל.

 

חלק גדול מהם, מתברר, לא מעוניין בטקסים בסגנון "עמוק באדמה", והם מנערים את תרבות ההלוויות באופן קיצוני, הולכים אל השקיעה כשמאחוריהם מסיבה טובה אחת אחרונה. "תמיד היו אנשים שעשו מסיבות אחרי המוות", אומרת אליסון בוסרט מלוס אנג'לס, לשעבר מפיקה באולפני סוני וכיום מתכננת הלוויות (כמנהלת החברה Final Bow Productions). "אבל הבייבי בומרס הם אוכלוסייה גדולה מאוד שחלק ניכר ממנה גדל בסיקסטיז העליזות, והם כבר מסתכלים על המוות אחרת". היא עצמה ערכה לאביה הלוויה באולפני סוני, עם מוכר נקניקיות והספד של ג'רי סיינפלד. הלוויות בולטות אחרות בז'אנר הן, למשל, "מסיבות מוות" בניו אורלינס, עם תהלוכה של נגני ג'אז ברחובות העיר, או אירוע פרטי לזכר אוהד של היאנקיס שהתקיים באצטדיון של הקבוצה.

 

השינוי בתעשיית המוות החל, לאט, בשנות השמונים, כאילוץ טרגי של מגיפת האיידס. בתי הקברות לא יכלו לעמוד בקצב הדרישות למקומות קבורה, ועוד ועוד אנשים פנו לפתרון של שריפת הגופה ואחריה אירועי זיכרון שנראו יותר כמו האירוויזיון. עכשיו אין אילוצים כאלה, אבל משפחות רבות פשוט מחליפות הלוויות אפורות בנוכחות המת לאירועים צבעוניים בלעדיו.

 

"אפשר לשתות קוקטייל במגרש הגולף שבו המת נהג לשחק", מדגימה בוסרט, "אפשר לעשות את זה סתם בחצר האחורית עם מוזיקה מודרנית ולבוש קז'ואל. היה אספן של מכוניות אקזוטיות שארגנתי לו תהלוכת פרידה של מכוניות פרארי, היה חובב באולינג שסגרנו בשבילו אולם באולינג. אם האיש אהב ג'אז, נארגן להקת ג'אז. זה יכול להיות בכל מקום, מבית המת עד אולמות גדולים, ויש תוכניות לכל תקציב".

 

נשמע כמעט כמו חתונה.

"זה באמת לא ממש שונה ממה שקרה בעולם החתונות. היו ימים שבהם היית מתחתנת בכנסייה או בבית הכנסת, ואז כולם הלכו הביתה לאכול עוגה. היום אין שתי חתונות שדומות זו לזו, וכך גם הלוויות".

 

אנחנו רק רוצים לברוח היום מהכל, כולל מהצורך האמיתי להתאבל.

"אני מכירה את הטיעון, יש מי שאומרים שאנחנו מנסים להוציא את אלוהים מהרגע, אבל זה לא יכול להיות יותר רחוק מזה. לדבר על המת ולכבד את חייו זה חלק מהאבל. יש דמעות כאב ודמעות צחוק. אף אחד לא הולך לצאת מהחיים בחיים, אנחנו לא יכולים לשלוט באיך או מתי נמות, אבל אנחנו יכולים לומר איך נרצה להיזכר".

 

אורחים מגיעים למסיבה שהתקיימה אחרי הלווייתה של בובי כריסטינה בראון, כוכבת ריאליטי, זמרת ובתם של וויטני יוסטון ובובי בראון אורחים מגיעים למסיבה שהתקיימה אחרי הלווייתה של בובי כריסטינה בראון, כוכבת ריאליטי, זמרת ובתם של וויטני יוסטון ובובי בראון צילום: INFphoto

 

מגיעים אלייך אנשים שיודעים שזמנם קצוב?

"לפעמים. הם חולים ורוצים לתכנן את הפרידה. מוות לוקח את כל תחושת השליטה, תכנון מקדים עוזר להם להרגיש קצת פחות חסרי אונים. לפעמים הם פשוט רוצים להקל על המשפחה והחברים, 'הנה, אחרי שאתם בוכים, תשתו משהו על חשבוני'. ויש גם מקרים שפשוט אין שום דרך להפוך אותם לאירוע מרומם נפש, ואלה לוקחים לי חתיכה מהנשמה".

 

לדוגמה?

"ילדה שהייתי סנדקית שלה מתה בגיל 3. לעזור למשפחה שלה קרע לי את הלב, במקרים כאלה את ממש מרגישה את הכאב הפיזי. אבל הם עדיין רצו לעשות אירוע שכן יחגוג את החיים הקצרים שלה. היה בחור צעיר שמת בגיל 20, והמשפחה רצתה שנעשה חגיגה לחיים שלו. זה עזר להם".   

 

 

בגלל הכסף, הגיאוגרפיה, הדת

 

לפי בוסרט, שיקול מרכזי, אבל לא יחיד, בהלוויות החדשות הוא זה הכלכלי. "פעם, למשל, היו מוציאים המון כסף על שמלה להלוויה, והיום זה מיותר. הלוויות קלאסיות, עם גוף חנוט וארון פתוח, יכולות לעלות 15-10 אלף דולר, וזה משהו שאנשים לא חוסכים לקראתו ולא חושבים שזו הוצאה כספית מוצדקת. כיום האמריקאים מרבים לשנות מקום מגורים, אף אחד לא יכול לקחת את הקבר של אבא או אמא איתו, וכשאת גרה בקליפורניה עלייה לקבר בחוף המזרחי יכולה להיות חתיכת מסע יקר. ויש אנשים שמראש חושבים 'אני אקבר בעיר שכוחת האל הזאת באמצע שום מקום, ואף אחד לא יבוא לבקר אותי'".  

פיקארד. "אפשר לראות במוות משהו יפה, אפשר להכניס לזה קצת הומור, זה מקל" צילום: Tennessee Thomas פיקארד. "אפשר לראות במוות משהו יפה, אפשר להכניס לזה קצת הומור, זה מקל" צילום: Tennessee Thomas צילום: Tennessee Thomas

 

ויש עוד הסברים. ארצות הברית היא אמנם מדינה דתית למדי, אבל השינויים הדמוגרפיים והבלבול הכללי שבו היא נמצאת כיום מערערים גם את התמונה הזאת. סקר של מכון פיו העלה השנה כי רק 36% מהאמריקאים משתתפים באופן קבוע בטקסים דתיים, וקרוב לרבע מגדירים עצמם אתיאיסטים/אגנוסטים. וכמחצית מהאמריקאים מסיימים את הדרך כאפר, לעומת 28% בלבד ב־2002 — עלייה דרמטית בזמן קצר מאוד. ולפי איגוד מנהלי ההלוויות האמריקאי, עד 2035 שיעור שריפת הגופות יגיע ל־80%. במדינת אורגון זה ההיקף כבר עכשיו.

 

השינוי ביחס לדת ניכר בשנים האחרונות בחתונות, וכעת הוא מגיע גם לתחום ההלוויות. "יש יותר נישואים מעורבים", אומרת מאייר, "יהודים, למשל, מתחתנים יותר עם בני דתות אחרות, ואז פתאום כל המנהגים הקלאסיים, אפילו שבירת כוס, כבר לא מובנים מאליהם. אותו דבר מתחיל לקרות עם הלוויות. הרבה יהודים אמריקאים מעדיפים את השריפה, ופתאום לא צריך להתאסף מרחוק בתוך 24 שעות. באמריקה אחרי מוות של קרוב אתה חוזר לעבוד בתוך יום־יומיים, שזה נורא בעיניי, אבל פחות ופחות יהודים מקיימים אפילו את השבעה".

 

בוסרט רואה את אותה תופעה בחוף המערבי, שם מראש הכל הרבה פחות דתי ושמרני. "לכל דת יש דרך קבועה שבה אתה חייב לעשות את הדברים, אבל אנשים פשוט רוצים להפוך את הכל לאישי יותר. אנחנו מתכננים חתונות ולידות חודשים מראש, אבל כשמישהו מת לא רק שבדרך כלל זה מגיע בהפתעה, אלא שאנחנו גם רוצים לעבור את זה כמה שיותר מהר. עכשיו אנשים מתחילים להסתכל אחרת על המוות באופן כללי, אולי כי העולם שלנו כל כך נזיל".

 

חופשה אחרונה בהוואי

 

כשבעלה של שילה דניאלס מאוהיו מת אחרי מחלה ממושכת, היא ידעה בדיוק מה תעשה. היה לה הרבה זמן לתכנן. "כשהאיש הכי אהוב עלייך בעולם הוא חולה סופני, את נפרדת ממנו עוד כשהוא בחיים", היא אומרת, "ויש לך זמן לדעת איך הוא רוצה שתיראה ההלוויה שלו. בעלי היה אדם דתי והייתי בטוחה שהוא ירצה הלוויה קלאסית, אבל הוא רצה בדיוק את ההפך. 'תשרפי את הגופה שלי ותעשי מסיבה גדולה', הוא אמר. הוא אפילו שקל לוותר על נוכחות כומר, שזה כבר היה ממש קיצוני".

 

הלווייתו של האצן רוני ריי סמית, זוכה מדליה אולימפית בשליחים מ־1968, שִחזרה את הפודיום ואת מחאת השחורים באולימפיאדה הלווייתו של האצן רוני ריי סמית, זוכה מדליה אולימפית בשליחים מ־1968, שִחזרה את הפודיום ואת מחאת השחורים באולימפיאדה צילום: TLC

 

הוא איבד את האמונה לקראת הסוף?

"אני רוצה להאמין שלא, אני מקווה שהוא לא הלך בהרגשה שמה שהדריך אותו כל חייו היה טעות. אבל הוא סבל ומת לפני גיל 60, ואני זוכרת שכל מה שחשבתי היה 'זה כל כך לא פייר, הוא עשה הכל נכון'".

 

דניאלס מילאה את צוואת בעלה, ערכה לו מסיבה גדולה בחצר הבית ואחר כך לקחה את אפרו להוואי. "תמיד רצינו לנסוע לשם ולא הספקנו", היא אומרת, "אז הבאתי אותו לנוח שם". והוואי, מתברר, היא אכן יעד חלומי גם כשמתים. קן מידלטון מהונולולו, שמעדיף שיקראו לו קפטן קן, מוציא בכל שנה כ־600 הפלגות לפיזור אפר במים הרוחניים של האוקיינוס השקט. "בהוואי תמיד היה שיעור גבוה של שריפת גופות", הוא אומר, "בגלל הקשר ליפן וקוריאה, וגם כי פשוט אין כאן מספיק אדמה כדי לקבור את כולם. אבל אנחנו רואים קפיצה משמעותית במספר הלקוחות מחוץ לאי, כיום מדובר בשני שלישים מהלקוחות. יש אנשים שביקור בהוואי היה ב'באקט ליסט' שלהם ולא יצא להם, אז הנכדים מביאים אותם לכאן".

 

 

מארגנת הלוויות אליסון בוסרט: "זה לא ממש שונה ממה שקרה בעולם החתונות. היו ימים שבהם היית מתחתנת בכנסייה או בבית הכנסת, ואז כולם הלכו הביתה לאכול עוגה. היום אין שתי חתונות שדומות זו לזו, וכך גם הלוויות"

 

מידלטון מציע תוכניות עם רמות שונות של טקסיות, במחירים שנעים מ־740 דולר עד כמה אלפים, ובכל הפלגה יכולים להשתתף כ־80 בני אדם. בשנים האחרונות העסק שלו גדל בקצב של 15%-20% בשנה, והוא צופה שכך זה יימשך. רוב האנשים שהוא לוקח למנוחת עולמים בים הם כאלה שחיו חיים ארוכים והאווירה כולה קצת פחות מורבידית, אבל גם זה משתנה בשנתיים האחרונות. "אני מקבל שיחות מהורים שאיבדו את הילדים שלהם, מבוגרים צעירים, למשבר משככי הכאבים", הוא אומר בהתייחסו למגיפת ההתמכרות שבשנים האחרונות הובילה למותם של מאות אלפי אמריקאים (רק ב־2017, למשל, מתו 70 אלף). "יש לי ילדים בגילים האלה וזה כבר לא משהו שאני יכול להתנתק ממנו נפשית". ובכל זאת, הוא אומר, הוא "אוהב מאוד את העבודה. אנחנו מארחים תיירים באופן כללי, אבל זו נישה רצינית. אני מעדיף אותה על חתונות — חתונות מוציאות מהאנשים את הרע, הלחץ משגע אותם. אני מעדיף את משפחות המתים".

 

עם העלייה הקיצונית בהיקף שריפות הגופות מגיעה בעיה חדשה: מה עושים עם כל האפר הזה. "זה לא כזה פשוט סתם לפזר בים או באוויר, יש המון רגולציות", אומרת בוסרט, "אבל אנשים עדיין עושים את זה גם אם זה לא חוקי. מפזרים בעיקר בים, יש גם כאלה שמפזרים בחצר הבית, והרבה אנשים רוצים שהאפר שלהם יפוזר בדיסנילנד. יש היום כמובן יותר מודעות לאיכות הסביבה, וגם זה משפיע על ההחלטות של אנשים".

 

 

מארגנת הלוויות אליזבת מאייר: "אנשים מספרים לי איך בדיוק הם רוצים שיזכרו אותם. הם מרגישים משוחררים מכבלי העבר, ויש בזה עוצמה גדולה. מגיעים גם הרבה לקוחות בריאים שלכאורה אין להם סיבה לחשוב על המוות"

 

מועצת הקבורה הירוקה — יש דבר כזה — מעריכה כי קרוב למחצית מהאמריקאים המבוגרים רוצים קבורה ירוקה. זה מתחיל מסתם בחירה של ארון מתים מתכלה ומגיע לפתרונות קיצוניים הרבה יותר: באטלנטה, למשל, יש חברה שמתמחה בהפיכת אפר לכדורי שונית אקולוגיים המונחים על רצפת האוקיינוס; ואילו מדינת וושינגטון עומדת להעביר חוק שיאשר להכין קומפוסט מגופת אדם; חזרה לאדמה, מילולית — סבא ידשן אותה.

 

הצעירים מתים אחרת

 

אולי כחלק מהאווירה המורבידית שהשתלטה על ארצות הברית בשנים האחרונות, העיסוק במוות הוא משהו שגם צעירים נמשכים אליו. בבתי קפה ברחבי המדינה מתקיימים מפגשים שנקראים "קפה המוות", שבהם אנשים לא מבוגרים מדברים בפתיחות על הנושא, מסירים את הבושה גם ממוות מאלכוהוליזם, מסמים, בהתאבדות. יש ארוחות ערב שמכינים שפים בכירים, שאליהן מוזמנים אנשים מהענף כדי להרצות לסועדים על מוות בעודם מלקקים אצבעות. יש "הלוויות חיות" (כמו זו שעשה לעצמו דן בן אמוץ). ויש סדנאות סוף החיים לאנשים בריאים לגמרי שאוהבים לתכנן קדימה.

 

במקביל, האינטרנט מאפשר למת להמשיך לחיות, וחשבונות של מתים בפייסבוק ואינסטגרם ממשיכים להעלות פוסטים ותמונות. "אנשים כל כך רגילים לשתף את החיים שלהם במדיה החברתית, שהם כנראה רוצים לשתף גם את המוות", אומרת איימי פיקארד, שמנהלת את Good To Go, חברה בלוס אנג'לס שלא רק מארגנת מסיבות הלוויה אלא מנסה באופן כללי לשנות את המיתוג של המוות.

 

פיקארד, שחבריה מכנים "נערת המוות", היא חלק ממה שנקרא "תנועת המוות הפוזיטיבי" — שמעודדת אנשים לדבר בגלוי על גסיסה ומוות ומקדמת את הרעיון שאנשים חולים יכולים לסיים את חייהם בכל דרך שבה יבחרו. היא מעדיפה לקוחות צעירים, כדי להציל אותם ממה שקרה לה כאשר אמה מתה במפתיע והיא לא ידעה בכמה לוגיסטיקה מדובר. היא פרסמה ספרון קטן עם תשובות לכל שאלה שעשויה להישאר פתוחה אחרי שמתים, מסוגיות כלכליות גדולות, דרך איזו מוזיקה ואיזה אוכל תרצה במסיבה ועד "למי יש מפתחות לבית שלך" ו"מה סיסמת הפייסבוק שלך".

 

"יש כל כך הרבה מה לעשות אחרי שמישהו מת", היא אומרת, "וזו ביורוקרטיה מדכאת שרק מוסיפה לעצב הגדול. זה לא שאנחנו צריכים לשמוח כשמישהו מת, ודאי שלא, אבל אפשר לשנות את הנרטיב ולהסיר את הטאבו. מוות זה לא משהו שאפשר למנוע לנצח, יגיע הרגע של כולנו. אפשר לראות במוות משהו יפה, אפשר להכניס לזה קצת הומור, זה מקל. הבייבי בומרס ראו את ההורים שלהם מתים ונקברים בטקסים כבדים, יקרים ומעיקים, והם לא רוצים שהילדים שלהם יעברו חוויה דומה".

 

מהצד האחר של המהפכה נמצאים בתי הקברות, שפתאום מבינים כי בניגוד למה שחשבו — יש להם תחליף. פול ר' מנהל כבר שנים בית קברות בינוני במדינת קונטיקט, אבל בניגוד למקובל בענף הוא לא מתכוון להפוך את זה לעסק משפחתי; את הילדים שלו הוא שלח להייטק. "אנחנו רואים ירידה חדה בקבורה בשנתיים־שלוש האחרונות", הוא אומר, "יש דברים שאתה חושב שבאמת אף פעם לא יהיה אפשר בלעדיהם, בתי קברות היו דבר כזה. איך לעזאזל אפשר לחיות בלי בתי קברות? עכשיו מתברר שכנראה אפשר".

 

מי עדיין עושים הלוויות מסורתיות?

"אנשים מבוגרים עדיין באים. מה שאנחנו רואים פחות ופחות זה צעירים. הלוואי שזה היה כי פחות צעירים מתים, אבל המציאות הפוכה — בין משבר משככי הכאבים לפיגועי ירי, הרבה מאוד צעירים מתים בכל יום, והמשפחות שלהם משקיעות פחות בעלויות הקבורה, שהן באמת די יקרות".

 

מה אתה חושב על תופעת מסיבות המוות?

"אני לא יכול להתחבר לזה, ולא רק כי זה פוגע לי בפרנסה. זה עניין של טעם, אבל אני לא חושב שיש תחליף לקבר ומצבה שאפשר לעלות אליהם ולדבר עם מי שאיבדת. זה חלק מהשינוי הרע שעובר על החברה שלנו, אנשים מחפשים אסקפיזם מכל דבר ואין יכולת להחזיק תשומת לב יותר מ־15 דקות. נראה שזה כולל אפילו אבל על מישהו יקר שהלך לעולמו".

 

יכול להיות שבתי הקברות ייהפכו למיותרים לגמרי?

"כן. אולי לא בעתיד הממש קרוב, אבל גם לא בעתיד הממש רחוק".

x