שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
26.04.19
מוסף כלכליסט
כך תמחקי את עצמך כדי לא לפגוע בגברי המשרד
עטרי את המיילים המקצועיים שלך באימוג'ים, כדי לא לצאת ביצ'ית. למדי את עצמך להיות מוטרדת מינית בלי להזיק לקריירה של המטריד. ובכל מקרה, תמיד, ליתר ביטחון, החביאי את האני האמיתי שלך. שרה קופר מסבירה למוסף כלכליסט למה עזבה קריירה מבטיחה בגוגל והחליטה לחשוף את הקודים הסודיים של נשים בעולם התאגידי באמצעות בדיחה מתמשכת, בהופעות סטנד־אפ וספרים רבי־מכר
קופר. "גם נשים מצפות מעובדות להתנהגות מרככת, אחרת הן נתפסות כביצ'יות", צילום: Mindy Tucker
רוני דורי 22:0726.04.19
ל
שרה קופר היתה משרת חלומות: מעצבת חוויית משתמש בגוגל. היא נהנתה משכר גבוה, מתנאים מפנקים ומקולגות חביבים ומבריקים. אבל יום אחד הדברים החלו להשתבש. קופר התלוננה בפני מהנדס בחברה על הגוון הכחול־סגול "המגעיל" בתבניות שעבדה איתן - "נתתי פידבק שלילי", כדבריה - ודחקה בו לשנות אותו. המהנדס לא הגיב, ובמשוב שקיבלה באותו רבעון נאמר לקופר שעליה להיות רגישה יותר לרגשותיהם של אנשים.  

 

"באותו רגע זה היכה בי: גבר לא היה מקבל משוב כזה רק כי לא הסכים עם החלטה כלשהי, או אמר שהוא לא אהב משהו", היא אומרת בראיון ל"מוסף כלכליסט" מביתה בניו יורק. "אחר כך, כשקודמתי לתפקיד ניהולי, ראיתי שקולגות נשים מהצוות שלי, שהיו מלאות תשוקה לעבודה שלהן ושופעות רעיונות, קיבלו מסרים של דיכוי, בניגוד לגברים". קופר הפנימה את הסיטואציה: "שיניתי את האופן שבו אני מדברת בעבודה כדי להיות נגישה וחביבה, ולא אגרסיבית או חסרת רגישות". ההתפכחות שלה היתה כפולה - היא עטתה מסכה כשהגיעה למשרד, אבל הסירה מסכה אחרת כשהחליטה לתעל את התובנות המתסכלות של אשה בסביבת עבודה גברית לזירה אחרת, ונהפכה לקומיקאית.

 

להציג רעיונות שלך להציג רעיונות שלך איור: Andrews McMeel Publishing

 

בניגוד לזהירות שלמדה להפעיל כדי להצליח בעולם הטכנולוגיה, בתחום החדש חוסר הגבולות שלה הפך אותה למטאור קומי, מה שהוביל אותה ב־2014 לעזוב את המשרה בגוגל ולהתמקד רק בקריירה החדשה. ספרה החדש, המדריך הסאטירי "How to Be Successful without Hurting Men's Feelings" ("איך להיות מצליחה בלי לפגוע ברגשותיהם של גברים"), זוכה לתהודה נרחבת מאז התפרסם לפני כחצי שנה, כולל שבחים מהקומיקאית איימי שומר והזמרת והשחקנית לילי אלן, והוביל לעלייה חדה בפופולריות של הופעות הסטנד־אפ שלה. אלה מהן שזמינות לצפייה ברשת מציגות תזמון קומי משובח וקהל מתמסר.

 

לא רק תזמון קומי מועיל לקופר, גם טיימינג היסטורי. ההצלחה שלה היא תוצר של עידן פוסט־שריל סנדברג. ב־2013 פרסמה סנדברג, ה־COO של פייסבוק, את ספרה "Lean In" (שיצא בעברית כ"לפרוץ קדימה: נשים, קריירה והרצון להנהיג"), וטוותה אשליה של שוויון מגדרי שרק מחכה שנתפוס אותו בשתי ידיים, תוך הטלת האחריות על נשים והתעלמות מאפליה ומבנים חברתיים שמקשים עליהן. או כמו שקופר כותבת בעמוד השני של הספר שלה: "מהו החלק הגרוע ביותר בלהיות אשה בעולם העסקים? שאלנו שלושה גברים מה הם חושבים".

  

נקודת המבט המושתקת של עולם העבודה

 

קופר (40) נולדה בג'מייקה ועברה לארצות הברית בגיל 3. היא היתה המצחיקה של המשפחה מגיל צעיר ורצתה ללמוד משחק, אבל הוריה, שחששו שתתקשה להתפרנס, דחקו בה לפנות לנתיב תעסוקתי "בטוח". היא למדה כלכלה ועיצוב דיגיטלי, עבדה ביאהו והמשיכה לגוגל. בארבע שנות עבודתה שם היא נחשפה לאופן שבו מהנדסים בחברה רואים את "הממד החבוי" בדברים, אבל בתיאורים שלהם משהו היה חסר; ב־2015 קופר החליטה להציג גם את הממד החבוי שהיא רואה, וכתבה פוסט ששמו "עשרה טריקים להיראות חכמים בפגישות עבודה", שאותו העלתה לאתר שלה, Cooper Review.

 

"שאלי את עצמך: איך אני שמה את הביטחון האישי שלי בצד כדי ליצור אווירת עבודה כיפית יותר?", כתבה קופר. לא כל הקוראות הבינו שהיא צוחקת

 

מיד התברר שלא רק לה נקודת המבט הזאת היתה חסרה. הפוסט נקרא 2.7 מיליון פעמים ושותף בידי 11 אלף אנשים ואתרים, כולל האפינגטון פוסט, ביזנס אינסיידר ו־9GAG. קופר המשיכה לכתוב, וחשה בהדרגה שהיא מנהלת חיים כפולים - "לא רציתי שאנשים יחשבו שאני צוחקת עליהם", אמרה בראיון ל"ניו יורקר" לאחרונה, "כלומר, באמת צחקתי עליהם" - ושתשוקתה לכתיבה מכרסמת בתשוקתה לעבודה בגוגל. כשעזבה את החברה הבוס שלה הניח שהיא עושה זאת משום שיש לה חוזה חתום לכתיבת ספר - וההערה הזאת שלו היא שהובילה אותה בכלל לחשוב על ספר.

 

אז היא עשתה זאת עם התמקדות גוברת והולכת במקומן של הנשים בעולם התאגידים. הפוסט שבו נתנה עצות כגון "ציירו דיאגרמות ואן" ו"חזרו על כל מה שהמהנדס אומר, רק לאט" הורחב למדריך "100 טריקים להיראות חכמים בפגישות עבודה", שהתפרסם בסוף 2016 במסגרת חוזה לשלושה ספרים, ונהפך לרב־מכר. הסטנד־אפ שלה החל למלא אולמות. כיום היא מגדירה את עצמה "סאטיריקנית של תאגידים" ש"חושפת את האבסורד היומיומי בחיי המשרד", ומתפרנסת מכתיבה, הרצאות והופעות. "אני מתגעגעת למשרד, אני מתגעגעת לאוכל החינמי ואני מתגעגעת לרבים מהאנשים בגוגל", היא מודה, "אבל הכתיבה והיצירה הן מה שאני רוצה לעשות עם הזמן שלי".

 

ובתוך היצירה הזאת, קופר חושפת את הזרמים התת־קרקעיים של התנהלות עובדים בחברה תאגידית - ובעיקר את אלה שנוגעים להבדלים בין גברים לנשים, כמו גם את האופן שבו נשים מגבילות את עצמן ללא הפסק.

 

עד כמה לחייך עד כמה לחייך איור: Andrews McMeel Publishing

 

למשל, כשבמקום לשלוח אימיילים ישירים וענייניים הן שולחות אימיילים מרוככים בסמיילים חביבים וסימני קריאה נלהבים, כדי לא להיתפס כביצ'יות. או האופן שבו עובדות משתיקות תכונות אופי שאצל גברים דווקא מובילות להערכה ולקידום. כשגבר אומר על עניין כלשהו שהוא מרגיז אותו, הוא נתפס כ"מלא תשוקה" ואילו אשה נתפסת כ"אמוציונלית". כשהוא אומר שהוא זקוק לזמן נוסף כדי לעבוד על פרויקט הוא נתפס כמי ש"מקדיש מחשבה לפרטים", ואילו אשה נחשבת "אטית". וכשלו יש ארבעה ילדים הוא "זקוק לקידום כדי שיוכל לדאוג למשפחתו" ואילו אותה "לא כדאי לקדם, כי היא צריכה לדאוג למשפחה". יש לה עוד אינספור דוגמאות לאופן שבו אשה, איכשהו, אף פעם לא יוצאת טוב.

 

"אלה דברים שלמדנו כנשים", היא מסבירה. "אנחנו מרגישות שעלינו להיות ישירות פחות כדי להתחבב על אנשים - כי אחרת זה יפגע בנו הרבה יותר משזה פוגע בגבר עם אותו מבנה אישיות, או גבר שלא מחייך או שלא מחמיא כל הזמן".

 

"נשים אמביציוזיות הן מפחידות", נכתב בחומרי הקידום של הספר. "בקצב המהיר של העולם העסקי, נשים בעמדות ניהול צריכות לוודא שאינן נתפסות כמרפקניות, אגרסיביות או בעלות כישורים". עם הפרקים הבולטים בספר נמנים "איך להביא את האני האמיתית שלך לעבודה, ואז להחביא אותה לחלוטין", ו"איך להיות מוטרדת מינית בלי לפגוע בקריירה שלו". באחד הפרקים, למשל, היא כותבת: "אם יש לך הבחירה בין לעשות את הדבר הנכון לבין להישאר קולית, תמיד תבחרי להיות קולית. שאלי את עצמך: איך אני שמה את הביטחון האישי שלי בצד כדי ליצור אווירת עבודה כיפית יותר?".

  

כשרעיון שלך נגנב כשרעיון שלך נגנב איור: Andrews McMeel Publishing

 

"גרסה סאטירית קיצונית של החוויה הנשית במשרדים"

 

התגובות לטקסטים האלה מפתיעות, מכל המגדרים. קופר מדגישה שהספר אינו "כתב אישום נגד גברים" (בן זוגה, אגב, הוא מהנדס תוכנה): "התמיכה שלהם בספר היתה נלהבת יותר ממה שצפיתי. גברים מבינים שמדובר ברשמים של נשים מהחוויה של לעבוד במקומות עבודה שבהם יש רוב גברי. גברים רבים אמרו לי שהספר פקח את עיניהם לראות איך הדברים מתנהלים באמת". מנגד, נשים רבות מפספסות את את הממד הסאטירי.

 

"הן חושבות שהספר עוסק ברצינות באיך לא לפגוע ברגשותיהם של גברים, וזה מעליב אותן מאוד. מדכא אותי לחשוב שמישהו יאמין שספר כזה יכול להיות רציני ועדיין להתפרסם. כן, הוא סרקסטי; זו בעצם גרסה סאטירית קיצונית של החוויה הנשית במקומות עבודה עם רוב גברי".

 

וזה נכון, היא מודה, לא רק לסביבות עבודה עם רוב גברי; גם עובדות נשים מצפות מהנשים האחרות להתנהגות מרוככת: "יש נשים שנרתעות מנשים ישירות, או שלא מרככות אימיילים. אם הייתי כותבת מחדש את הספר הייתי מתייחסת לעניין הזה יותר. גברים תופסים את רוב המשרות הניהוליות, ומבחינה זו הם קצת שומרי הסף שמכתיבים לנשים כיצד להציג את עצמן במקום העבודה ואיך לתקשר עם קולגות - אבל בהחלט נתקלתי גם בנשים שציפו מנשים אחרות לנהוג כך, אחרת הן פשוט ייתפסו כביצ'יות".

 

בפרק "תשע אסטרטגיות מנהיגות לא מאיימות לנשים", שגם הוא החל כפוסט ויראלי, את מייעצת לנשים כיצד לנהוג כשגבר גונב להן את הרעיון ("הודי לו על כך, החמיאי לו על כך שהציג את הרעיון בכזו בהירות. ובואי נודה באמת, אף אחד לא היה שומע את הרעיון אם הוא לא היה חוזר עליו"). זה משהו שקרה לך?

"לגמרי. באופן טיפוסי, את תמצאי את עצמך בפגישה שבה את אומרת משהו, מציעה רעיון או התרשמות, ואז כעבור דקה או שתיים גבר יחזור פחות או יותר על מה שאמרת וכולם יתייחסו לדברים שלו ברצינות רבה יותר מאיך שהם התייחסו לדברייך".

 

קופר מנסה להימנע משיוך לתנועת MeToo או כאקטיביסטית באופן כללי, אבל העובדה היא שהספר שלה הרחיב את הדיון על נשות מקצוע בתוך עולם גברי בעיקרו. הוא מעורר שיח שמשמש במה לקולות מושתקים בתוך שוק התעסוקה הנוכחי. גם אם השינוי עוד רחוק, העבודה של קופר היא מקפצה בדרך לשם.

x