שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
בחירות 2019
באנר ערוץ בחירות 2019

בחירות 2019

מי יתגעגע לכוחניות, פקקים וגירעון גדול

האובססיה של נתניהו כלפי התקשורת הגיעה לשיא, התחבורה הציבורית הוזנחה, הרפורמות נצבעו בגווני בחירות מהיום הראשון והוכרזה מלחמה על שומרי הסף. הממשלה ה־34 ביצעה מהלכים רבים שהיינו רוצים לשכוח, אבל כדאי לזכור

כתבי כלכליסט 06:4609.04.19

הפיכה לשופר או השתקה: מלחמת החורמה של רה”מ בתקשורת

 

לפני כמה שנים, בקיץ הלוהט של 2016, בראשית ימיה של ממשלת נתניהו הרביעית, וה־34 במספר, שאלה שרת התרבות מירי רגב במהלך דיון סוער על הקמת תאגיד השידור החדש: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?".

 

בו ברגע, היא לא רק תבעה מטבע לשון ונכנסה לפנתיאון האמירות הפוליטיות המפוקפקות של כל הזמנים, אלא גם היטיבה לבטא את הלך הרוח של העומד בראש הממשלה ושל רבים מהחברים בה ביחס לצורך לשלוט, בלי גבולות, בתקשורת בפרט ובמתנגדיהם בכלל. היא היטיבה לשרטט את חציית הקו הדק שמפריד בין הצורך הבריא למשול לשם עשייה, לבין הרצון לדכא את מי שחושב אחרת, או מהדהד את קולות ההתנגדות.  

בנימין נתניהו בנימין נתניהו צילום: רויטרס

 

כהונתו האחרונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה התאפיינה ביחסי אהבה־שנאה עם התקשורת: הבוז והסלידה המופגנים מחד, הכמיהה לזכות בחיבוק וליטוף מאידך, כמעט בכל מחיר, כך התברר. החל מההסכם הקואליציוני שבו דרש נתניהו שליטה בלעדית וזכות וטו על כל מהלך בתחום התקשורת, דרך משבר שכמעט הוביל לפירוק הממשלה סביב הקמת תאגיד השידור (גם אם היו פגמים מהותיים באופן הניהול של התאגיד, הם לא הטרידו אותו. מה שהטריד אותו היה זהות העומדים בראשו), וכלה בתיקי האלפים שמאיימים כעת על המשך שלטונו של נתניהו, גם אם ינצח בבחירות וירכיב את הממשלה ה־35.

 

גם אחרי פרסום כתב החשדות נגדו, שעליו חתום היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, נתניהו המשיך לאיים על כלי תקשורת באופנים מרומזים שאם יוסיפו להתנגד לו, לא תהיה להם זכות קיום. זה לימד אותנו שהיצר לשלוט בתקשורת עודנו חי ובועט, ושאין הפנמה של הדברים, אפילו לא בשם הנראות. לא נתגעגע לרוח המפקד הזו, שגם חלחלה מטה. באחד השיאים זה הגיע גם לכדי איום על חייה של עיתונאית ערוץ 13 אושרת קוטלר שהעזה לבטא עמדה, גם אם שנויה במחלוקת.

 

ביום הבחירות לכנסת ה־21, יום חגה של הדמוקרטיה, ובתום מערכת בחירות שבה כיכב מנהיג הליכוד האגדי מנחם בגין בלא מעט קמפיינים, ראוי להדהד, שוב, ולהיאחז במילותיו של זאב ז'בוטינסקי, מכונן הציונות הרוויזיוניסטית ומנהיג בית"ר, שטען כי אחת הנקודות המכריעות שמבדילות בין דמוקרטיה לעריצות הן חירות הפרט והחופש למתוח ביקורת פומבית על המשטר הקיים: "היום מתמצה מבחן הדמוקרטיה בחופש העיתונות. החוקה הליברלית ביותר יסודה בשקר אם מושם מחסום לפי העיתונות, אבל במקום בו העיתונות חופשית – שם יש תקווה, על אף מגרעות החוק". ועם התקווה, זכותו של כל אזרח להתעורר מחר, ללא קשר לזהות המנצח.

 

גלית אלטשטיין

 
ישראל כץ ישראל כץ צילום: רויטרס

 

מחלפים במקום רכבות: הסעת ההמונים - כישלון מתמשך

 

בכל פעם שמבקרים את שר התחבורה ישראל כץ על אוזלת ידו בתחום הסעת ההמונים, יש מי שמזכיר להגנתו את השמים הפתוחים, את הקמתם המתקדמת של שני נמלים חדשים ואת עשרות המחלפים שחנך. היכולת שלנו לטוס לחו”ל ב־70 יורו יכולה להזקף לזכותו, אבל כפי שמבקר המדינה אמר לפני כמה שבועות, בכל הקשור להסעת המונים שר התחבורה בזבז עשור שלם. לא נתגעגע לפקקים. מי שיכול לספר כמה המצב נורא הוא בנק ישראל, שהעריך בקיץ 2018 כי הנזק למשק מפקקי התנועה מגיע לכ־35 מיליארד שקל בשנה. גם הבנק העולמי וארגון ה־OECD בחנו והתריעו על חומרת המצב.

 

כץ היה בטוח שתפקידו לבנות כבישים ומחלפים ועל הדרך לגזור סרטים. אבל למי שעומד בפקק לא אכפת שיש תוכנית לחבר רכבת לקריית שמונה במועד לא ידוע. כץ הבין זאת רק בקדנציה האחרונה, שנפתחה בהשקת העבודות על הרכבת הקלה בתל אביב, אבל אז הסתבך עם השקת הרכבת לירושלים, המציא תוכנית חירום לטיפול באופניים חשמליים אחרי שנתן ל־250 אלף זוגות לדהור בכבישים, וקינח בספין על הפיכת כביש הערבה לדו־מסלולי. כדי שישראל תצא מהפקק שר התחבורה הבא יצטרך לחשוב מחוץ לקופסא.

 

ליאור גוטמן

 

משה כחלון משה כחלון צילום: באדיבות הקריה האקדמית אונו
  

כשכחלון לא יהיה כדי להגן: קואליציה שרואה בבג”ץ ובחמאס חבילה אחת

 

מלבד איראן והחמאס, מערכת המשפט מסומנת כאויב המרכזי של הקואליציה המסתמנת. נפתלי בנט ואיילת שקד כבר כרכו את חמאס ובג"ץ יחדיו כיעדים למיגור. יריב לוין הוא שותף ליכודי מלא לגישה זו, והחברים החדשים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מלאים רעיונות כרימון יד. עבור מערכת המשפט, מדובר בקואליציה המאיימת ביותר מאז קום המדינה.

 

למערכת אין הגנה אמיתית, והיא מתנודדת בין כוחה לבקר את השלטון לבין תלותה בחסדיו. ההגנה המרכזית שלה היא תרבות חברתית ושלטונית שמכבדת את עצמאותה ופסיקותיה, הן של בג"ץ והן של היועמ”ש שמגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה. ההגנה המשנית היא הבנה בכנסת, או סעיף בהסכם קואליציוני, שמונע פגיעה. הבעיה בשיטת הממשל הישראלית היא שהכנסת לא מסוגלת לבלום נחישות ממשלתית בבואה לרסק את מערכת המשפט.

 

את הדה־לגיטימציה למערכת מובילים בנימין נתניהו בגלל כתב האישום, ושקד בגלל תפיסת הפגיעה במשילות. עד כה מנעו מהם התרבות והמסורת (וכחלון) לפגוע משמעותית במערכת, שחרדה כעת לראות אם הרטוריקה העוינת תהפוך גם לחקיקה עוינת שתשתק את עצמאות בג"ץ והייעוץ המשפטי.

 

משה גורלי

 

יריב לוין יריב לוין צילום: עמית שעל

 

דאג לכותרות חיוביות: פופוליסט, לא חולל מהפכות

 

כשסוקרים את תקופת כהונתו של שר האוצר משה כחלון, אם יש משהו שבוודאות לא נתגעגע אליו הוא האג'נדה הפופוליסטית שלו. כחלון לא נקט גישה של שמאל כלכלי (הפחית מסים) ולא של ימין כלכלי (הגדיל את ההוצאות), אלא בעיקר דאג לקבל כותרות חיוביות ואת אהבת הציבור. על פי הגישה הזאת, הוא ניסה לקנות אותנו במיליארדי שקלים בהפחתות מסים לא מגובות ובחלוקת קרקעות ששייכות לכולם בהגרלה למי שאמור לאחר מכן להכיר לו תודה.

 

לא נתגעגע גם לכחלון שר האוצר, שבשונה מכחלון שר התקשורת לא בדיוק בא בשביל לחולל מהפכות ורפורמות. כחלון נמנע בעקביות מלקדם צעדים מורכבים ושנויים במחלוקת, אף שכל מהלך הכרחי הוא בהכרח כזה. לצד אלה לא נתגעגע גם למדיניות הדורסנית, על גבול האלימה, שנקטו אנשיו של כחלון לאורך הדרך, האגרופים שהתחבאו מאחורי החיוך המפורסם של כחלון ופגעו במי שנראה כאילו הוא מאיים על שמו הטוב של כחלון.

 

לצד אלה יש דברים שאליהם בוודאי נתגעגע. האומץ של כחלון להתמודד מול הבנקים לא מאפיין פוליטיקאים רבים. החדות הפוליטית שלו, שבזכותה דרש מראש לקבל את מינהל התכנון ולהקים ועדה בכנסת שתעקוף את ועדת הכספים בדגש על מהלכים בתחום הדיור, הכתירה אותו כיחיד שבאמת יודע להתמודד עם התרגילים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בממשלה שבה ברור לכל כי על פיו של נתניהו יישק דבר, כחלון היה היחיד שנתניהו היסס להתעסק איתו במאבקי הכוחות הקבועים שלו.

 

עמרי מילמן

   

נפתלי בנט ואיילת שקד נפתלי בנט ואיילת שקד צילום: מוטי קמחי

 

מאבק בשומרי הסף: מלחמה כוחנית נגד משרתי הציבור

 

קשה לחשוב על ממשלה כלשהי מאז קום המדינה שניהלה מלחמת אלימה, כוחנית ואכזרית כל כך נגד הפקידות המקצועית ומשרתי הציבור כמו ממשלת ישראל ה־34. הסלידה מהפקידות המקצועית באה לידי ביטוי בכמה מהלכים ובכמה שחקנים מרכזיים שכיכבו בה. שר האוצר משה כחלון תקף בחריפות את מנהל רשות החברות הממשלתיות אורי יוגב על שניסה לעצור מינויים פוליטיים עד שפיטר אותו בבושת פנים, ומדי פעם אף תקף באגרסיביות את נגידת בנק ישראל קרנית פלוג לאחר שהעזה לבקר את מדיניותו.

 

גם ראשי הימין החדש נפתלי בנט ואיילת שקד תקפו בחריפות את היועץ המשפטי לממשלה ואף הציעו להפוך את תפקיד היועצים המשפטיים למינויים פוליטיים. ככלל, שקד ושר התיירות יריב לוין מהליכוד ביקשו להגדיל את מספר החברים הפוליטיים בוועדות האיתור למשרות בכירות בשירות המדינה וקידמו את המינוי של משנים למנכ''ל כמשרות פוליטיות. אלא שמאחורי כולם עומד הראש בנימין נתניהו, השואף ליצור פקידות ממשלתית בכירה חלשה, צייתנית ומפוחדת.

 

הביטוי האולטימטיבי לרצון המוזר הזה הוא העיכוב הממושך בתולדות המדינה במינוי נציב שירות המדינה והתעקשותו של נתניהו למנות מנהלת זוטרה ממשרד הפנים, בעלת קשרים משפחתיים עם בכירות במשרדו ונטולת כישורים לתפקיד, למשרה חשובה כל כך. אך נתניהו גם התמהמה יותר משנה במינוי יו''ר מל''ל ומינוי ראש מערך הסברה, תפקיד שנקבע בחוק.

 

הפקידות הבכירה היא שומרת הסף. היא זו שדואגת שהאינטרס הציבורי של כולנו ולא האינטרסים הצרים של הפוליטיקאים שכבשו את השלטון לפרק זמן מסוים יהיו הבסיס לקבלת ההחלטות של מוסדות הממשלה. ולא פחות חשוב: שאותן החלטות יתקבלו לפי הכללים שנקבעו. המסר של נתניהו וחבריו היה ברור: הם לא נחוצים, הם צברו יותר מדי כוח, לפיכך מוטב שיבינו מה מקומם, מקום של אי־נחיצות. הזלזול והזילות היו שקופים במופגן.

 

אדריאן פילוט

בטל שלח
    לכל התגובות
    x