שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
21.12.18
מוסף כלכליסט
מוסף שבועי 20.11.18 פליטי הפקקים פקק תנועה ב צורן, צילום: יאיר שגיא
פליטי הפקקים
עוד ועוד משפחות נאלצות לעזוב את הבית הפרטי בפרברים ולהגר בחזרה לדירה בעיר, כי הן לא מסוגלות לעמוד בעול הפקקים. האם משבר התחבורה יהרוג את ערי השינה? מונולוגים מנדידת האוכלוסין הכי מפתיעה, שמגדירה מחדש את המושג "איכות חיים"
ארי ליבסקר 16:3621.12.18

אילנה תזמנה שנתיים ביציאה מקדימה-צורן. התאזרו בסבלנות

 

ב

אוגוסט האחרון, אילנה לב ויתרה על החלום. היא בת 40, נשואה ואם לשני ילדים קטנים. לפני שנתיים עברה עם משפחתה לרמת אמיר, שכונה חדשה יחסית ביישוב קדימה־צורן. "חיפשתי מקומות לגדל בהם את הילדים באופן פסטורלי, וקדימה־צורן הוא מקום נהדר לגדל בו ילדים. יש מרחבים, האוכלוסייה מדהימה, כולם צעירים, 45-30, והמחירים מפתים מאוד. במחיר של דירת ארבעה חדרים בתל אביב אתה שוכר שם דו־משפחתי עם גינה ומרתף".

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

החיים החדשים היו אידאליים מבחינת לב ומשפחתה, עד שהתגלה הצד האפל של היישוב הצעיר: הפקקים. "זה נהיה קטסטרופה", היא אומרת. "אני עובדת ברעננה, זה נשמע קרוב, אבל מצורן לאזור התעשייה של רעננה לקח לי שעה ורבע. כל הדרך, ובעיקר הירידה מצומת בני דרור — קטסטרופה. גם אחר הצהריים, בחזרה הביתה — אם את לא מתניעה את הרכב בשלוש וחצי כי את צריכה להוציא את הילדים בארבע וחצי אז את על הקשקש. תמיד יש בלת"מים ובעיות אחרות בדרך ואת צריכה לתאם עם בייביסיטר או חברות כדי שיוציאו את הילדים. בני זוג לא יכולים לעבוד ככה במשרה מלאה". הקיץ לב ובן זוגה נשברו, ועברו לרעננה. הדרך שלה לעבודה וחזרה התקצרה משמעותית. במחיר של ויתור על חיים פסטורליים במרחב, היא קיבלה בחזרה כשעתיים מהחיים שלה בכל יום.

 

עברה מרמת השרון לתל אביב בגלל נסיעה של 40 דקות לכל כיוון עברה מרמת השרון לתל אביב בגלל נסיעה של 40 דקות לכל כיוון צילום: אוראל כהן

 

 

קרן המטבע הבינלאומית צופה קטסטרופה כללית. מומלץ לנסוע בדרכים חלופיות

 

במרץ האחרון פרסמה קרן המטבע הבינלאומית דו"ח על מצב הכלכלה הישראלית. כשנציג הקרן הגיש אותו לנגידת בנק ישראל ולמנכ"ל משרד האוצר, הוא הדגיש כמה תובנות עיקריות. אחת מהן היתה ש"ישראל נהפכה למדינה עם בעיית הפקקים החמורה ביותר במדינות ה־OECD, ועם הגידול באוכלוסייה זה רק יחמיר". אף אחד מהישראלים שנכחו באירוע או שלמדו עליו מהתקשורת לא הופתע; אנחנו חיים בפקקים האלה, מכלים בהם שעות בבוקר ואחר הצהריים ולקראת הסופ"ש ובמוצ"ש, וחווינו על בשרנו איך בשנים האחרונות הנסיעות הקבועות של כל אחד מאיתנו התארכו משמעותית. וזה לא רק העול האישי — השעות המבוזבזות, העייפות, המחיר המשפחתי והמקצועי; רק השבוע אמר ח"כ איתן כבל, יו"ר ועדת הכלכלה, ש"הפקקים גורמים למשק נזקים של כ־35 מיליארד שקל כל שנה. אנחנו במצב חירום".

 

 

"עברנו לדירה, אין לנו צמוד קרקע, אבל יש לנו איכות חיים", מספרת מ', שעזבה את קדימה־צורן. "כשאתה גר שם אתה חושב שאיכות חיים זה בית פסטורלי, אבל יותר חשוב להרוויח זמן בבית"

 

 

התחבורה הציבורית לא מספקת אלטרנטיבה אמיתית — מבחינת תדירות, נוחות, משך זמן נסיעה ונגישות מהבית ולעבודה. הרכבת מספקת פתרון חלקי, אבל צפוף, עמוס עיכובים ועם מיקומים בעייתיים של התחנות. גם האוטובוסים אינם נותנים מענה, ופתרון לא נראה באופק; השבוע, למשל, התברר ששלושה משבעת נתיבי התחבורה הציבורית הבין־עירוניים שמשרד התחבורה מקדם יתעכבו בלפחות שנה, ולא יהיו מוכנים בשלוש השנים הקרובות. כך שמי שמסתמך על תחבורה ציבורית בלבד לא יכול להבטיח, לדוגמה, איסוף בזמן של הילדים ממסגרות הלימוד, או הגעה נטולת איחורים למשרד. כשזה המצב, לא מעט ישראלים הגיעו לנקודת שבירה.

 

חלק מהם מנסים פתרונות תחבורה חלופיים (כשמדובר במרחקים קצרים, האופניים החשמליים משגשגים); אחרים מוותרים על מקום עבודה שמחייב לצלוח פקקים ארוכים מדי (מה שבסופו של דבר מכרסם בפריון של המשק); וחלק גדל והולך מקבלים החלטה דרמטית — ועוברים דירה.

 

 

 

 

מדובר בתהליך לא פשוט, שדורש הוצאה של הילדים מהגנים ומבתי הספר, מציאת דירה חלופית, הובלות, שיפוצים, התארגנות מחדש. ולמרות זאת עוד ועוד ישראלים מחליטים להיפרד מהדשא והדק והפרגולה ביישוב הקטן והשקט, להתרחק לעתים מהמשפחה המורחבת, ולחזור לעיר — רק כדי לקצר את הדרך לעבודה. התמורה היא בקרים רגועים יותר ואחרי צהריים וערבים פנויים ושפויים יותר, שמאפשרים יותר זמן משפחה ופחות שעות מורטות עצבים על הכביש. זה קורה בשרון, בירושלים, בגוש דן, בצפון. הפקקים מתחילים לייצר כאן נדידת אוכלוסין.

 

מ' מעדכנת על אינספור תאונות, שהובילו לחישוב מסלול מחדש

 

התופעה הזאת מתרחשת בכל הארץ, ועוד נגיע לכך, אבל נדמה שקדימה־צורן הוא הדוגמה הבוערת ביותר לתופת של תכנון תחבורתי לקוי שמייצר פקקי ענק ביישובים קטנים — ובסופו של דבר מבריח תושבים. בעת הכנת הכתבה שוחחתי עם לא מעט דיירים ביישוב שמעוניינים לעזוב אותו בגלל הפקקים, ובינתיים מחזיקים מעמד בזכות עבודה חלקית מהבית, או ימי עבודה שמתחילים מאוחר, "אחרי הפקקים", ומסתיימים מאוחר מאוד, על חשבון בילוי זמן עם המשפחה. כולם סיפרו על גל עזיבות סביבם, אפילו על בניין אחד לדוגמה שחצי מדייריו כבר עברו מאותה סיבה. בקדימה־צורן הנדידה היא הנושא החם של הרגע.

 

 

ורסנו. "הגיע הזמן שהשלטונות יתעוררו" ורסנו. "הגיע הזמן שהשלטונות יתעוררו" צילום: עמית שעל

 

קדימה היתה מושבה חקלאית שהוקמה ב־1933, צורן הוקם ב־1991 כחלק מפרויקט הכוכבים של שר השיכון דאז אריאל שרון, כדי ליצור מעין גבול של יישובים יהודיים מול הקו הירוק ולתת מענה לחלום של מעמד הביניים על מגורים צמודי קרקע. כך צמחו גם מודיעין, מכבים ורעות, ואפילו אלעד וחריש — כיום כולם מכלאות פקקים קשות. קדימה וצורן מוזגו ב־2003, ואז החלה גם הקמת השכונה רמת אמיר. להבדיל מהבתים האחרים ביישוב, ברמת אמיר יש בניינים ולא רק צמודי קרקע, אבל אין מרכז מסחרי ואפילו לא מכולת אחת. כדי למלא כל צורך צריך לצאת מהשכונה, בכביש גישה אחד בלבד. והיציאה מהיישוב גרועה עוד יותר: כביש 562 מנקז את כל התנועה באזור לכביש 4, ושניהם פקוקים תמידית בשעות העומס.

 

מ' (41) היא עצמאית שעובדת מהבית, נשואה ואם לשניים. יש לה דירה בנתניה, אבל לקדימה־צורן, לשכונת רמת אמיר, הגיעה בגלל החינוך. "רצינו להכניס את הילדים למסגרות ציבוריות איכותיות. והתלהבנו מהאזור — יישוב יפהפה, אוכלוסייה נהדרת, חינוך טוב, הכל היה נהדר חוץ מהפקקים. בעלי עובד באזור גלילות, הוא היה יוצא מוקדם כדי לקצר את הדרך, ובכל זאת בכל פעם היה פקוק וזה לקח שעה. כמעט בכל יום מתרחשת תאונה שמעכבת את הנסיעה. זה היה נורא, הוא היה בין שעתיים לארבע שעות על הכביש, יוצא ב־6 בבוקר ומגיע לפעמים גם אחרי 8 בערב. וכשהוא פיזר את הילדים בבוקר זה בכלל היה קטסטרופה; פותחים את הגנים רק בשבע וחצי, והילדים שלנו תמיד היו הראשונים בגן, ובעלי היה מגיע לעבודה אחרי תשע, עצבני. וכשהוא כבר היה חוזר הביתה הוא שוב היה עצבני, בגלל הפקקים. וגם כשהיינו נוסעים בסופי שבוע היו פקקים".

 

אחרי שנתיים בקדימה־צורן, הקיץ המשפחה עברה לרמת השרון. "בכל שנה בקיץ המעבר עלה כאפשרות. בעלי לחץ אבל אני העדפתי להישאר, כי התחברתי למקום וגרנו בבית דו־משפחתי עם גינה. הרגשתי שאם נעבור נרד באיכות החיים. מה ששכנע אותי היה שהתכוונו לפתוח כביש חדש מכפר יונה ליישוב שלנו, והבנו שיהיו עוד יותר פקקים ועדיף לעזוב. חיפשנו מקום שממנו הוא לא יצטרך לנסוע לעבודה יותר מעשר דקות, כי כל המדינה הזאת היא פקק אחד גדול, וכך הגענו לרמת השרון. עברנו לדירה, אין לנו בית צמוד קרקע, אבל אנחנו מרגישים שיש לנו איכות חיים. הכל קרוב, בית הספר והגנים במרחק הליכה, יש מרכז מסחרי סמוך, אפילו לא צריך לחצות כביש. אני עושה את הכל ברגל, לא צריכה רכב, מוציאה אותו אולי פעם בשבוע, אז גם הוצאות הדלק פחתו. כשגרתי בצורן לא חשבתי על הדברים האלה בכלל, הייתי רגילה לנסוע לגנים ברכב, או שאם אני נתקעת בלי חלב אני נוסעת לסופר. עכשיו בעלי מפזר את הילדים בכל בוקר. כשאתה גר בצורן אתה חושב שאיכות החיים זה בית פרטי ופסטורלי, אבל עם כל מה שקורה עם הפקקים, לנו היה הכי חשוב להרוויח את אבא כמה שיותר זמן בבית".

 

אסף מדווח מירושלים: כל העיר נצורה. תודה אסף

 

ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, מבחינת שטחה. יש בה רכבת קלה שנחשבת יעילה יחסית, כבישי ענק מקצה לקצה, ובכל זאת יש יעדים בתוך העיר שהנסיעה ביניהם, כשגרה, נמשכת כבר יותר משעה. התושבים, למודי היסטוריה, מדברים על מצור תחבורתי, ושכונת פסגת זאב מוגדרת "אזור אסון" תחבורתי. "זאת שכונה שבנויה כמו בלון על חוט שמחובר לירושלים. גרים בה 50 אלף תושבים אבל אין בה כמעט כלום, אין אזור תעשייה ומקומות עבודה. קמים בבוקר ויוצאים מהשכונה אל ציר תנועה אחד פקוק", מספר ד"ר אסף שפנייר (40), מרצה להנדסת תוכנה. "מי שיכול לעזוב אותה, עוזב. מי שנשאר שם הם מעוטי יכולת, אוכלוסייה חלשה, ורמת בתי הספר מידרדרת. זה מעגל שיוצר עוד עוני ועוד הידרדרות".

 

 

דורי. תוכניות הבנייה הנוכחית ייצרו עוד פקקים דורי. תוכניות הבנייה הנוכחית ייצרו עוד פקקים צילום: יח"צ

 

שפנייר נולד וגדל בפסגת זאב, וחי בה גם בבגרותו, עד שנאלץ לעבור עם אשתו וילדיהם לשכונת קריית היובל, "שקרובה יותר לעבודה שלי במכללת עזריאלי ולעבודה של אשתי באוניברסיטה העברית. כתוצאה מכך המשכנתא התנפחה פי שניים, אבל זה היה שווה את זה: יש לנו ארבעה ילדים, לא יכולנו לאבד כל יום שעתיים בנסיעות בתוך ירושלים".

 

הבעיה בפסגת זאב לא חדשה, הוא מוסיף, זה תמיד היה סיוט: "כשגדלתי שם בית הספר היה בגבעה הצרפתית, מרחק של רק כמה קילומטרים, ולאוטובוס מפסגת זאב לקח 45 דקות להגיע. היו פעמים שהייתי יורד מהאוטובוס והולך ברגל את כל הדרך מרוב שהיה פקוק. עכשיו יש שם רכבת, ועדיין בשעות העמוסות, בבוקר ואחרי הצהריים, הכל פקוק. כשלא יכולתי יותר, נשברתי, ועברנו".

 

כלומר פחד הפקקים מלווה אותו מילדות, וכעת הוא כבר צופה את הקטסטרופה מגיעה גם לקריית יובל. "ירושלים היא עיר ענקית של 900 אלף תושבים, ויש בה שכונות ענק שהן ממש ערים קטנות. פסגת זאב היא בערך בגודל של גבעתיים. קריית היובל הולכת לעבור פינוי־בינוי, מספר התושבים יוכפל, ואין כאן כל היערכות לתחבורה ציבורית. אני הייתי שם, ואני יודע שזה יגיע גם לפה, ואני לא יכול לחיות עם ההבנה שזה יקרה לי גם כאן. נהפכתי לפעיל חברתי בנושא התחבורה, אנחנו חלק מהמינהל הקהילתי ומנסים להסביר לעירייה כמה זה חשוב. אנחנו לא רוצים שיטפלו בתחבורה הציבורית בעוד דור, אלא שיעשו את זה עכשיו".

 

יגאל וקארין מוסרים שיש הקלה בעומס בכניסה לתל אביב

 

לא רק משפחות, הורים שממהרים לילדים — גם רווקים לא מוכנים לבזבז את הזמן שלהם בפקקים. יגאל רוזנפלד (36), תאורן, חי כשנתיים בבית דגן, אבל לפני כשנה עבר לתל אביב, שבה הוא עובד באולם אירועים. "המרחק מבית דגן לתל אביב הוא בדרך כלל 20 דקות, אבל בשעות העומס זה לוקח כשעה או יותר. ניסיתי כל מיני פתרונות תחבורתיים, כל מיני דרכים עוקפות, אבל זה לא שינה. בבית דגן שילמתי שכר דירה מצחיק, 2,000 שקל בחודש, אבל על הרכב והנסיעות הוצאתי כ־2,000 שקל בחודש. עכשיו אני משלם שכר דירה של 5,000 שקל, אבל זה שווה את זה, כי אני מעדיף לגור פה ולא להיתקע בפקקים. אני גר בנחלת יצחק ועובד ביגאל אלון, עם אופניים חשמליים אני מגיע לעבודה בתוך חמש דקות. יש לי תו חניה של תל אביב, מה שחוסך לי דו"חות חניה שהייתי מקבל בכל פעם שהגעתי לבקר חברים במרכז העיר. עכשיו אני בכלל נוסע אליהם באופניים".

 

גם קארין לב (38), עורכת דין ואם לשלושה, העדיפה לנדוד לתל אביב כדי לנסוע פחות. "חשבנו שיותר נכון לגדל ילדים מחוץ לעיר, אז קנינו דירה גדולה מאוד, עם גג, ברמת השרון, וגרנו בה עשר שנים. אבל אחרי שש שנים שם התחלתי לעבוד בתל אביב, ועם הפקקים הנסיעה נמשכה כ־40 דקות לכל כיוון. נאלצתי לשים את הילדים מוקדם בגנים ולהגיע באיחור לעבודה, וכך גם היה אחר הצהריים. עד שהבנו שהזמן שלנו הוא מצרך נדיר, ועברנו לעיר. כאן גילינו שמה שאומרים עליה בכל הנוגע לגידול ילדים לא נכון. הופתענו ממערכת החינוך, ובעיקר מהנוחות, הכל קרוב. לא צריך להסיע לחוגים: ברמת השרון היינו מסיעים גם אם זה 5 דקות, בתל אביב הם מבינים שאין אופציה כזאת, בגלל החניה, ונהפכים לעצמאיים יותר - או שהם לוקחים את האופניים, או שהם הולכים ברגל, והחיים של כולם יותר פשוטים".

 

עברה מהוד השרון לרמת גן בגלל נסיעה של לפחות שעה לכל כיוון עברה מהוד השרון לרמת גן בגלל נסיעה של לפחות שעה לכל כיוון צילום: אוראל כהן

 

 

איילת מספרת שברמת גן השתחררה החסימה. סעי בזהירות, איילת
 

איילת דובקין (35), בעלת משרד דובקין יחסי ציבור, גרה בעבר בתל אביב, ואז עברה לגור ברמת השרון ומשם המשיכה להוד השרון, שם חיו הוריה. "בעיקרון תכננתי לגור באזור המושבים בשרון, בית ינאי וכו'. הרבה חברים שלי יצאו מתל אביב לשם. מושב זה האידאל שלי, אבל כשגרתי בהוד השרון נאלצתי לנסוע בכל כיוון לפחות שעה אם לא יותר, עד המשרד במגדלי בסר בבני ברק. בימי גשם זה לקח שעתיים, ולא היתה לי אלטרנטיבה — רק הנסיעה מהבית לתחנת הרכבת לקחה כ־40 דקות. ולהתחיל את העבודה בכל יום אחרי שעה וחצי של נסיעות זה לא פשוט, הייתי מגיעה עצבנית וחסרת סבלנות. אז עברתי לרמת גן, לשכונה מרכזית ונוחה קרוב לגשר ההלכה, ואני מאושרת מכל רגע. קניתי את הדירה כאן להשקעה, רציתי להשכיר אותה. אבל אז עשיתי שיפוץ קטן, היא נראתה די טוב, החלטתי לנסות לגור בה לתקופה קצרה, וחיי השתנו. הבנתי שאני לא צריכה לעמוד בפקקים. נחסכו ממני שעתיים־שלוש ביום, והרגשתי שהתפנה לי הרבה מאוד זמן. הפכתי לפחות לחוצה בהתנהלות היומיומית, התחלתי לעשות טיולים בפארק הירקון שקרוב לביתי. הבנתי שהפקקים שיבשו לי את החיים, השפיעו לרעה על מצב הרוח. ובעקבות המעבר שלי, גם הוריי החליטו לעבור לשכונה". 

 

"חיי השתנו", מספרת איילת דובקין, שעזבה את הוד השרון. "נחסכו ממני שעתיים־שלוש ביום, נהפכתי לפחות לחוצה בהתנהלות היומיומית. הבנתי שהפקקים שיבשו לי את החיים, השפיעו על מצב הרוח"

 

אורנית וליטל הודיעו על החלטתן פשוט לרדת מהמסלול

 

בטווח הארוך, ועם התרחבות התופעה, מעברי דירה בעקבות הפקקים יכולים לשנות את מפת המגורים בישראל, לחסל את ערי השינה ולחזק את מרכזי הערים ואת השכונות הסמוכות לאזורי תעסוקה. זו התחדשות עירונית שצומחת מלמטה, מהשטח. אבל יש לה גם תג מחיר, כלכלי ואישי, שלא תמיד אפשרי לכולם. חלק נאלצים לבחור בפתרון אחר: לא לעבור דירה, אלא לעזוב את העבודה.

 

זה מה שקרה לאורנית דוד־אגם (36), מתכננת ערים נשואה ואם לשניים מקדימה־צורן. "בכל יום הייתי יוצאת מוקדם אבל אף פעם לא הגעתי בזמן לתל אביב, עד שהבוסים שלי אמרו: 'אם את מגיעה באיחור לפחות תחזירי לנו את השעות אחרי העבודה'. לא היתה לי אפשרות לעשות את זה, והתפטרתי". האפשרות לעבור דירה לא היתה ריאלית, היא אומרת, כי הבינה שלא תוכל לחיות באותם תנאים באזור מרכזי יותר. כעת היא התחילה עבודה חדשה, במודיעין, "והחלטתי שהפעם אני לא אצא ב־7:30 בבוקר אלא ב־6 ואמצא סידור, כנראה בייביסיטר בבוקר. בשלב זה בעלי אחראי לפיזורים של הילדים בגנים".

 

עבר מפסגת זאב לקריית היובל בגלל נסיעה של כשעה לכל כיוון עבר מפסגת זאב לקריית היובל בגלל נסיעה של כשעה לכל כיוון צילום: אוהד צויגנברג

 

 

שמרטפיות הבוקר הן תופעה מתרחבת בקדימה־צורן: הפקקים והניסיון של התושבים להימנע מהם הצמיחו ענף חדש ביישוב. אבי סלמן, יו"ר עמותת תושבים של יישובי מרכז השרון, אפילו סיפר עליה לחברי הכנסת בדיון של ועדת הכלכלה על הפקקים שהתקיים לפני כמה חודשים. "אתה יוצא ב־6 בבוקר, ומגיעה השמרטפית שמפזרת את הילדים למסגרות", מספרת ליטל ורסנו, תושבת היישוב, ומוסיפה שהשירות הזה עולה 50 שקל לשעה, יותר מעלות שמרטפית בשעות אחרות. גם ורסנו (48), מורה נשואה ואם לשניים, עזבה את עבודתה בבית ספר יסודי בהרצליה בגלל הפקקים. "כדי להגיע בזמן הייתי צריכה לצאת ב־6 בבוקר ולפעמים גם לפני. לא החזקתי מעמד, השעות הרבות שבהן נאלצתי להמתין בפקקים הכריעו אותי. הגעתי למסקנה שעדיף לי להיות בבית". לאחרונה מצאה עבודה כטלרית בסניף בנק בקדימה־צורן, והיא נשארת ביישוב — אבל מספרת על גל עזיבות סביבה, איך "כל רמת אמיר מלאה בשלטים למכירה". היא עצמה פעילה במטה התחבורה של היישוב, "כי הבנתי שחייבים להחזיר לו את איכות החיים שהיתה כשבאתי לגור פה, לפני כ־20 שנה, וקראו לו 'הסביון של השרון'. כיום המצב בלתי נסבל והגיע הזמן שהשלטונות, בדגש על משרד התחבורה, יתעוררו וייתנו פתרונות אפקטיביים ומיידיים לבעיית התחבורה, למשל נת"צים על כביש 4 ותחבורה ציבורית יעילה יותר".

 

בקדימה־צורן צמח ענף חדש: שמרטפיות הבוקר. "אתה יוצא ב־6 בבוקר, ומגיעה השמרטפית שמפזרת את הילדים למסגרות", מספרת ליטל ורסנו, ומוסיפה שהשירות הזה עולה 50 שקל לשעה

 

המומחים יואב ויעל מסכמים: העתיד סגור לתנועה. דרך צלחה!

 

גם התושבים שהתרגלו לעשות הכל עם רכב פרטי כבר מבינים שהתחבורה הציבורית היא הפתרון, בדיוק כפי שטוענים המומחים. "הטעות היא שמגדירים את הבעיה 'יש פקק'", אומר ד"ר יואב לרמן, מומחה לתנועה, גיאוגרף עירוני ושותף במשרד פלאנט לתכנון עירוני. "אני לא חושב שהפקקים הם הבעיה, הבעיה היא כמות האנשים שתלויים ברכב. בכל הערים בעולם יש פקקים, אבל זו בדרך כלל בעיה של מי שגרים בקצה המטרופולין ונוסעים כל בוקר פנימה, כשהשאר משתמשים באופניים ובתחבורה ציבורית או הולכים ברגל. כלומר פקקים הם בעיה של מטרופולינים, היא לא פתירה, וזו רק שאלה של כמות האנשים שסובלים ממנה, לכן העניין הוא להוריד את כמות כלי הרכב. בוא נסתכל על הבעיה בצורן, למשל — אפשר לחשוב על פתרונות, אבל יותר חכם לחזק את כפר סבא. אם אתה משפר את המצב של כפר סבא, את מה שהיא מציעה לאנשים, תושבי צורן יוכלו להסתמך על כפר סבא ולא בהכרח יצטרכו לנסוע לתל אביב".

 

בוקר בנתיבי איילון, השבוע. גם דרכים עוקפות לא מקצרות את הנסיעה בוקר בנתיבי איילון, השבוע. גם דרכים עוקפות לא מקצרות את הנסיעה צילום: אוראל כהן

 

 

גם יעל דורי, מתכננת ערים וראש תחום תכנון באגודת אדם טבע ודין, מדגישה את הצורך להפחית את השימוש ברכב פרטי, ומתייחסת גם לזווית של הכישלון התכנוני. אותן שכונות מנותקות שהוקמו ב־20 השנה האחרונות בלי מענה תחבורתי מספק עדיין איתנו, בלי מענה — והמדינה ממשיכה לאשר שכונות דומות. "הטעות הגדולה היא שממשיכים לאשר אזורים שיש בהם הפרדת שימושים, כאלה שלא משלבים מגורים, מסחר ומוסדות חינוך אקדמיים, וזה יוצר מצב של נסיעה אינסופית", אומרת דורי, שבמסגרת עבודתה מקדמת מודלים לתכנון תחבורה ציבורית בשכונות חדשות. "כשיש עירוב שימושים חלק מהאנשים יעבדו בסביבת המגורים שלהם, ליד הבית. כשיש מסחר יותר סביר שתהיה תחבורה ציבורית טובה יותר, כי אנשים נכנסים לשכונה ולא רק יוצאים ממנה.

 

"אבל כעת מקימים שכונות שהן כמו בועות קשורות בחוט. זה התחיל בסוף שנות התשעים, אז נולדו 'מתחמי המגורים' — כביש מעגלי שמקיף בתים עם פארק ביניהם, ופקק אחד גדול בכניסה וביציאה. לאף אחד לא עוזר שיש פארק, כי אי אפשר ליהנות ממנו. במקומות כאלה הרבה אנשים נאלצים גם לוותר על תעסוקה ולימודים, כי הם פשוט לא יכולים להגיע אליהם במכונית בנוחות והתחבורה הציבורית נוראית.

 

 

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
 
להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

 

 

"עכשיו שר האוצר משה כחלון מקדם תוכניות שיוסיפו עוד מאות אלפי יחידות דיור ושלא מתייחסות נכון לתחבורה הציבורית, כך שהן ייצרו עוד עומס ופקקים. בשכונת אפולוניה בצפון הרצליה, למשל, יקומו כ־4,000 יחידות דיור, שכל תושביהן יישפכו לכביש החוף דרך כביש אחד בלבד. כך גם קורה בעכו, עם 8,000 יחידות דיור, ובלוד. מי שצריך לתת את הדין על זה הוא שר התחבורה, שלא נאבק כדי לשנות את רוע הגזירה. להערכתי, בשנים הבאות מצב הפקקים יידרדר, ואם התוכניות ימשיכו באופן הזה יהיה קשה מאוד להימלט מהם".

x