• תפריט
08.12.18
מוסף כלכליסט
כרמלית ושמה תשוקה
רוחות של שינוי שוב נושבות בחיפה, הפעם בזכות ראשת העירייה החדשה שהבטיחה להפוך אותה לברלין. אחרי חמש שנים בחו"ל, ולריה גסלב עלתה על הכרמלית כדי לחפש את דירת חלומותיה - ולהבין אם ההתעוררות המדוברת בכלל טובה. בתום מסע צבעוני במיוחד של שבועיים התברר שהתשובה, כמו העיר, מורכבת, אבל הדירה נהדרת
מוסף שבועי 6.12.18 של ה אמנית אנה לוקשבסקי ציור של ה עיר חיפה, איורים: אנה לוקשבסקי
ולריה גסלב 16:0908.12.18
ח

ברתי החיפאית היחידה הצביעה על פוסטר בחירות ובו פנים של אשה, שניצב מחוץ לתחנה של הכרמלית. "זאת ראשת העירייה החדשה שלנו", היא אמרה לי בביטחון וגאווה. "היא יפה", חשבתי לעצמי, אבל הכרמלית עניינה אותי הרבה יותר. זו היתה הנסיעה הראשונה שלי. החודש היא חזרה לפעילות אחרי שיפוץ ממושך, ובמסגרת ההרצה השימוש בה הוא חינם. וואו! האריחים הצהובים כה מגניבים, יש רק רציף אחד, קטנצ'יק וחמוד, או שעולים או שיורדים. כמה פשוט וידידותי. כל החוויה היתה סוריאליסטית: להיכנס לרכבת תת־קרקעית בישראל, בלי להעביר כרטיס, בלי לשלם, לשבת במעלית בתוך הר, כשסביבי נשמעות רוסית, ערבית ועברית. העתיד כבר כאן והוא מדליק. הרגשתי בשלה לתקוע יתד בביתי החדש — חיפה.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

פרק 1: ג'אז בעיר התחתית (התאהבות)

 

הרומן שלי עם חיפה התחיל בספטמבר, בפסטיבל הג'אז העצמאי MAHRAJAZZ, על כורסה נוחה בבר מסוגנן ברחוב הנמל בעיר התחתית, לצלילי החצוצרנית הבחריינית־בריטית יאז אחמד. זה היה הבילוי שגרם לי להרגיש הכי טוב מאז חזרתי לישראל במרץ מדרום אפריקה. נדרשו לי יומיים להתאושש ממנת היתר של השראה שהזריק בי.

 

חודש לאחר מכן קבעתי ראיון עם מארגני הפסטיבל, חבורה של פלסטינים צעירים תושבי העיר. בסלון דירת השותפים שבה חיים שניים מהם, שאלתי באנגלית איך יתארו את חיפה לקורא הדרום־אפריקאי. "זו עיר של פועלים", ענתה אחת המארגנות. האחרים הוסיפו על היופי של הים וההר, על מחירי הדיור השפויים, על קצב חיים איטי יותר ועל הזהות הערבית שלא נדחקה כמו אצל חבריהם היפואים.

 

אחר כך, בנסיעה ברכבת, החלק הזה של הראיון המשיך להדהד בראשי. היה משהו רך ונעים כל כך באופן שבו דיברו הצעירים על העיר שלהם. לא היו שם היהירות והמרירות שמתבלות את האהבה התל־אביבית. זה היה שיר אהבה טהור, בלי "אבל", בלי צ'אפחה, בלי העקיצה הצדדית על בעיות החנייה. הגעתי כדי לדווח ליוהנסבורג שגם כאן לג'אז יש תפקיד פוליטי מקדם חופש, ויצאתי עם תפנית אישית.

 

 איורים: אנה לוקשבסקי

 

"בא לי לעבור לחיפה", הצהרתי באוזני חבריי. מאז נָחַתי בארץ התקשיתי למצוא סביבה שתעורר בי רצון להשתייך לה. אחרי חמש שנים בקייפטאון, בלבה של העשייה התרבותית מלאת התשוקה בעיצוב דרום אפריקה החדשה, צרמו לי ההומוגניות והשפע של ברירת המחדל תל אביב. השתעממתי מהניסיון לגור בקיבוץ בצפון, ניסיתי לחפש דירה ביפו, אפילו שלחתי מייל גישוש לחברה של אחותי במצפה רמון, כל זאת בעודי שוכנת בבית הוריי בחולון. ופתאום: חיפה! איך לא חשבתי עליה קודם?

 

הסייגים לא איחרו לבוא: "אבל אני לא מכירה אף אחד בחיפה ואין לי עבודה שם. אני לא יכולה פשוט לנחות על עיר חדשה". נזכרתי בידידה מימיי בכרם התימנים, שלא ראיתי כבר 6 שנים, אבל בזכות פייסבוק ידעתי שעברה לחיפה. "היי שועלה, איך חיפה?", פניתי אליה במסנג'ר. "מהמם בחיפה", השיבה. "אולי אקפוץ לבקר אותך ונפטפט?", שאלתי. "בשמחה".

 

נזכרתי שבחיפושי העבודה שלחתי קורות חיים גם למוזיאוני חיפה. החלטתי להרים טלפון לשיחת פולואו־אפ. כמה ימים אחר כך עליתי בהתרגשות על הרכבת לקראת ראיון במוזיאון. "זו עיר של אקדמאים ורופאים", אמרו לי המראיינות כשתיארו את פרויקט הדגל — מועדון תרבות לפנסיונרים דוברי עברית. הן היו מקסימות וניסו לשכנע אותי שאפשר לחיות בחיפה עם שכר של 32 שקל לשעה. נפרדנו כידידות.

 

רחוב הרצל היה הלהיט של ההליכה, מסע בזמן אל העבר והעתיד בו זמנית: אסתטיקה עירונית של שנות השמונים ומגוון חברתי הרמוני שלא ידעתי שישראל מסוגלת להכילו. איזה מקום תוסס ושונה. בניו־פארם, נערות אתיופיות עקפו בחוצפה ישראלית לקוחה רוסייה בתור בדרכן לקופאית המוסלמית. ואני עמדתי לי מאחור, מחייכת לעצמי ועושה רומנטיזציה להתרחשות הבנאלית שלפניי. כשעברתי ליד בוטיק הנשים "ולריה" החלטתי שמדובר בסימן: זו היא העיר בשבילי.

 

והנה הוא רחוב מסדה המדובר, ה"שינקין של חיפה". שמחתי לגלות שמדובר בגרסה רגועה, ירוקה ועמוסה פחות מאחיו התל־אביבי. כשנכנסתי לדירה, בעוד ריאותיי מתאוששות מהעלייה, נדהמתי לגלות כמה היא מרווחת והרעפתי על המארחת מחמאות. "היא שלי, קניתי אותה", אמרה בגאווה. כשהוריה רצו לעזור לה לקנות דירה, התקציב הספיק בקושי לדירה קטנה עם משכנתא גדולה בחולון. מישהו הציע את חיפה, ובתוך חודשיים היא היתה בעלים של דירת שלושה חדרים ענקית, עם מרפסת לעץ ורוד. "היום היא עולה כפול", הוסיפה.

 

 איורים: אנה לוקשבסקי

 

ואיך החיים בעיר? התעניינתי. היא שיבחה את האווירה הקהילתית והעשייה התרבותית. מעל ראשי נדלקו זיקוקי השראה: חיפה היא היא המקום ליישם בו את כל סודות האמנות החברתית שייבאתי מקייפטאון, בלי מכשולי הייאוש וההכחשה שבהם נתקלתי עד כה. ואם אני רוצה מגוון אנושי, הסבירה לי, שכונת הדר היא התשובה. היא הדפיסה לי מפה, וסימנה עם מרקר את הרחובות הרצויים. "יש כאן אופציות. אל תמהרי לשלוף צ'קים ולסגור", הדריכה אותי. החבר שלה, למשל, עבר לאחרונה לדירה דומה לשלה בפחות מאלפיים שקל לחודש.

 

להשלמת חבילת הקליטה היא צירפה אותי לשתי קבוצות פייסבוק שכונתיות והציגה אותי בבית הקפה למטה. בחור עם משקפיים מיהר להזהיר פן אשלם שכר דירה גבוה מדי. לדבריו, בעלי הדירות מנסים את מזלם.

 

פרק 2: ארובות בנמל (ספקות)

 

"חיפה?! אבל הסרטן", הגיבה דודה שלי לחדשות. "אבל ערבים", הוסיף הדוד. לקחתי נשימה עמוקה של סבלנות, והסברתי להם שאני צריכה מקום עם מגוון אנושי (למדתי מהר להימנע מהמילה "דו־קיום"). גם אמא שלי לא הבינה מה יש לי לחפש שם. פייסתי אותה עם תיאור הדומיננטיות הרוסית ברחובות והפוטנציאל הטמון בכך שאתחבר לשורשיי הסובייטיים. "ויש לה תחבורה ציבורית בשבת", הדגשתי, אבל היא לא האמינה, "איך זה יכול להיות?". בחזה נפוח מפטריוטיות דנדשה עניתי, "כי זו עיר שמכבדת ונותנת מקום לתרבויות ודתות שונות".

 

 

"יאללה, שחיפה תתפתח ותהיה אלטרנטיבה אמיתית לתל אביב", אמרה חברה. אבל היא כבר אלטרנטיבה אמיתית, חשבתי לעצמי. יש בה מקום לכל מיני שפות, תרבויות, מעמדות וגילאים. למה הכוונה ב"התעוררות"? זה נשמע יותר ויותר כמו ג'נטריפיקציה

 

כשסיפרתי לחברים על המעבר התברר שאני מזדנבת אחר טרנד לוהט. לכולם יש בחיפה נכס להשקעה או חברים שעברו אליה. חבר של חברה סיפק מיפוי טופוגרפי: ככל שעולים בהר, הזיהום יורד והנדל"ן מתייקר. גם הגיל הממוצע עולה.

 

חברה של חברה, אמנית שעברה לעיר התחתית לפני חודש, סיפרה שרצתה דירה שקרובה לרכבת כדי להגיע לעבודה בתל אביב פעמיים בשבוע. היא חיזקה את הסברה שיש מגוון של דירות ושאפשר להתמקח. אמרתי לה שאני כבר מודעת לרגישות ונזהרת מלשלם יותר מדי, כדי שלא אתרום לג'נטריפיקציה. "את כבר תורמת לה", היא ענתה בחדות אגבית, נועצת סכין בבלון הדימוי העצמי שלי כמתיישבת אתית.

 

אבל למחרת קמתי לאופטימיות מחודשת בחסות הבחירות המקומיות. איזה יופי. האשה שבפוסטר ניצחה. שמה עינת קליש רותם. לא היה לי מושג מה טיבה, אבל שמחתי על המהפך המגדרי. "לראשונה אשה בראשות עירייה גדולה בישראל", הכריזה כותרת משנה באחד העיתונים. "חיפה, חיפה, חיפה, את עיר עם עתיד!" צהל חבר תל אביבי בפייסבוק. הרגשתי שקיבלתי עוד אישור להחלטתי המתוזמנת היטב לעבור לעיר, יחד עם בוטיק "ולריה" והשקת הכרמלית המשופצת.

 

 איורים: אנה לוקשבסקי

 

פרק 3: נסיעה מבת גלים להדר (התנסות)

 

החלטתי להתחיל בסאבלט לכמה ימים בעיר, לטעום את החיים בה ולהקל את חיפוש הדירות. התאבזרתי במזוודה אדומה ובתקוות גדולות. באוטובוס מבת גלים נוסעים פנסיונרים סובייטים ועובדות זרות, וחבורת תיכוניסטים צוהלת עולה בפטפוטי ערבית רמים. מהחלונות נשקפות חנויות עם שילוט ברוסית, בערבית, באנגלית וגם בעברית. מחוץ לחנות "Herzl One", לצד הפרופיל האיקוני של חוזה מדינת היהודים, הציבו עצי אשוח מפלסטיק. חו"ל זה כאן.

 

12 דירות ושלושה ימים אחרי, חשתי הקלה: חיפה ריפאה אותי מטראומת חיפושי הדירות שחוויתי בתל אביב וקייפטאון. לאנשים היה זמן בשבילי. הם דיברו איתי בטלפון, קבעו בניחותא להיום או למחרתיים, וניהלו עמי שיחות ממושכות. איזה הבדל לעומת בעלת הדירה מיפו, שהקצתה לי 5 דקות, בין 9:45 ל־9:50, לבחינת הדירה לצד עוד דיירים פוטנציאליים.

 

בשיחות רבות חזרה וכיכבה ראשת העירייה החדשה. כך, למשל, זוג הריוני חביב סיפר שקליש רותם היא "ראשת עירייה מקצועית", מתכננת ערים בהכשרתה, שכתבה תזה על ערים תעשייתיות ולכן יש מצב שתנקה את המפרץ מהזיהום. אחרים הלהיבו אותי על היער והוואדי, הזהירו שרחוב הציונות הוא "של ערבים", שברחובות שבהם יש עניים "מרגישים לא נעים", שהדר "מלאה במוזרים" ושבאזור השוק מגניב וזול אבל "מלא אריתריאים". המתווך הקיבוצניק השוויץ כי "בעלי הבית הם חרדים, וחרדים הם נחמדים, מתקנים את מה שצריך". התחלתי להתפכח מפנטזיית החברה ההטרוגנית לתוך בליל של סטריאוטיפים. מישהי אמרה לי: "שלא תחשבי שיש כאן הרמוניה, אבל זה אמיתי".

 

דיירת אחת ניסתה לשווק לי דירה עם שתי מרפסות שממנה היא מנסה להשתחרר. זה היה ה"כמעט" הראשון שלי. כשהחלטתי שלא, נאום השיווק שלה התחלף בווידוי קורע לב: "מזל שאמרת לא. שיקרתי לך. בעל הבית הוא מטרידן שהפעיל בית זונות למטה ועכשיו הוא סוחט אותי". הצעתי לה לפנות למשטרה וסימנתי לי בראש קריטריון בעדיפות גבוהה: בעל בית נחמד ואנושי.

 

"מפתח הדירות" שעליו המליץ קרוב משפחה רחוק הציע לי דירת שני חדרים קטנים ברחוב רועש ב־3,600 שקל. איך יכול להיות מחיר כפול על אותה דירה? עד כדי כך לא עקביים התעריפים של "עיר בצמיחה"? הוא הכין לי תה קמומיל ואמר שאני ספציפית מדי ושיהיה לי קשה למצוא את דירת חלומותיי. "שקלת את דליית אל כרמל? יש לי גם פנטהאוז מדהים על הים לצד כביש 2".

 

 איורים: אנה לוקשבסקי

 

בדירה של 1,700 שקל עם מרפסת למסדה הציעו לי קפה. פטפטתי חצי שעה עם הדייר היוצא וחברו התל־אביבי. הוא הגיע לעיר לכבוד פסטיבל סו־לואו המדובר בעיר התחתית, אבל כל הכרטיסים אזלו. הסכמנו שזה כנראה בזכות הקליפ השיווקי המוצלח — מערכון סאטירי של איתי זבולון שמשווה בין חיפה לתל אביב, ושבטח גם הוא ייכנס לדפי ההיסטוריה המקומית כמקדם ה"התעוררות".

 

נהניתי מה"ספיד דייטינג" האנתרופולוגי, אבל הרגשתי סחרחורת. עצרתי לנוח בבית קפה, ושם התבוננתי בזוג שנראה לא עשיר ולא צעיר. הוא היה גבוה, צנום ועם מקל הליכה, והיא, שהיתה עם שיער פזור אדמדם, הקריאה לו משהו מדף. דמיינתי שהם אינטלקטואלים בפרק ב', ושהיא קוראת לו שיר חדש שכתבה. "זו עיר שיש בה מקום לרוח", הרהרתי, בעודי מתרפקת על המחשבה שאוכל לחיות כאן טוב עם שכר מינימום, לעבוד בחינוך או בספרייה, בלי לרדוף אחר דמי השכירות, ולכתוב גם אני שירים, אפילו ספרים. התהלכתי ברחובות כמו תיירת מאוהבת, מצאתי קסם בכל פינה אקראית. צילמתי יותר תמונות מאשר בביקורי בסן פרנסיסקו.

 

בינתיים, במחשב, עקבתי באדיקות אחר קבוצת הפייסבוק "דירות בשכונת הדר בחיפה — מפרסמים ומגיבים". הקבוצה הזו היא זירת החיפושים המרכזית, ו"מגיבים" היא מילת המפתח שלה. הקבוצה שמה לה למטרה לשמור על דיור הוגן, וחבריה מגיבים באגרסיביות על מודעות של בעלי דירות שלדעתם מגזימים במחירים.

 

"מחיר יקר ללא הצדקה" / "יש לי דירה כפולה בגודל באותו רחוב ובאותו מחיר. מוגזם לאללה" / "זה מה שנקרא ג'נטריפיקציה" / "שיטת מצליח" / "הבן אדם העשיר שהולך לשכור את הבית הזה בסכום כזה, שתדע שאתה דופק את כל האנשים בהדר" .

 

חבר טוב שגר בשבדיה נדלק על חיפה והציע שהוא יקנה דירה ואני אגור בה. השתעשענו ברעיון הזה כמה ימים, שבמהלכם צילמתי לו את שלטי ה"למכירה" הרבים שמעטרים את רחובות הדר. מצאנו דירה עם נוף לים וחקרנו אותה מכל עבר בגוגל סטריט ויו — הוא ממאלמה, אני מחולון. בטלפון, בעל הבית סיפר שהחליט להקפיא את המודעה אחרי שראשת העירייה החדשה נבחרה. הוא מעריך שהיא תשקיע בשכונה ותעלה את מחירי הנדל"ן. הוא רוצה לחכות שנה.

 

 

אמנית שהכרתי הצליחה להפסיק לעבוד בגרפיקה ששנאה ולהתמקד רק בציור, בזכות שכר הדירה הזול כאן. ועכשיו, אחרי שבנתה את עצמה כציירת, היא רוצה לחזור לתל אביב כי שם כל האספנים, ובחיפה לא קונים אמנות. הפרדוקס עשה לי כאב ראש

 

פרק 4: אספרסו במסדה (חרדה קלה)

 

"את בטח בררנית", אמר הבעלים של חנות התקליטים שאליה הלכתי כדי להטביע את יגוני על הבית שעוד לא מצאתי. קניתי שישה תקליטים לחנוכת הבית העתידית, והוא הזמין אותי לקפה על המדרכה במסדה. הוא אמנם גר על הכרמל, אבל סיפר בהתרגשות של מקומי יליד איך הדר מתעוררת לחיים אחרי שהיתה מרכז כלכלי־אינטלקטואלי־רוחני ו"נכנסה לתרדמת" לפני 20 שנה.

 

למה הכוונה בתרדמת? חבר מנהריה הסביר שלא היה לאן לצאת, וסיפר איך זוג חברים סטודנטים גר בבית מפואר עם אח, "כמו בהרצליה פיתוח". ומה רע בזה שאנשים יכולים להרשות לעצמם לגור בנכס מכובד? שאלתי אותו ואת עצמי על הדרך.

 

הרנסנס החיפאי חזר שוב ושוב בשיחות, בכיכובה של קליש רותם. חברים הפגינו בקיאות ב"התעוררות", שעליה למדו מראיון הזכייה שבו השוותה את חיפה לברלין.

"יאללה שחיפה תתפתח ותהיה אלטרנטיבה אמיתית לתל אביב", אמרה חברה. אבל היא כבר אלטרנטיבה אמיתית, חשבתי לעצמי. יש בה מקום לכל מיני שפות, סגנונות חיים, תרבויות, מעמדות וגילאים. למה הכוונה ב"פיתוח"? ב"צמיחה"? ב"התעוררות"? מילים עם משמעות חיובית אולטימטיבית לכאורה החלו להישמע יותר ויותר כמו מילים נרדפות לג'נטריפיקציה.

 

"כשאוכלוסיות חזקות יותר יעברו לעיר", ענה לי חבר שעבר לאחרונה מלב תל אביב לרמת השרון. ובלי לעשות לי הנחות, הוא הדגיש שבין שאני רוצה או לא רוצה —

"את משתייכת לאוכלוסייה חזקה. את יהודייה לבנה עם תואר, יש לך אפשרויות".

 

אז בצמיחה הכוונה היא להאחדה של עשירים, שידחפו החוצה את כל השאר? נזכרתי בערגה בבית הקפה שבו ישבתי בצהריים, שנפתח על ידי מהגרים שהגיעו לפני שנה מקייב, ושבו למדתי שבלינצ'ס אוקראיני מסורתי בכלל עושים עם סלמון, ולא רק עם עוף כמו שאמא שלי עושה. האם הם "אוכלוסייה חזקה"? האם יכול להיות בית קפה כזה בתל אביב? בחולון?

 

ומה לגבי כל הפנסיונרים שיושבים כאן על ספסלים או המשפחות הדתיות? אהבתי אותם כאילו היו אביזרים בפנטזיה שלי על החיה העירונית שאולי איננה קיימת: כזאת שבה חנויות התקליטים ובתי הקפה לא חייבים בהכרח לבשר על הדרה, שבה מדרכות תקינות לא חייבות לבוא על חשבון נדיבות האנשים עם הזמן שלהם. האם רק בעוני והזנחה יגור חרדי לצד רוסי לצד ערבי ויהודי ובהאי ואריתריאי ומשוררת ומהנדס?

 

נזכרתי במלכוד האמנית שפגשתי בארוחת ערב שישי. היא הצליחה בזכות שכר הדירה הזול כאן להפסיק לעבוד בגרפיקה ששנאה ולהתמקד רק בציור. ועכשיו, אחרי שבנתה את עצמה כציירת, היא רוצה לחזור לתל אביב, כי שם כל האספנים, ובחיפה לא קונים אמנות. נעטפתי בנוסטלגיה עזה לחיפה שלא הכרתי, לעבר מדומיין, בעודי לוקחת חלק פעיל בשינוי שלה לעבר העתיד הלא רצוי בעיניי. הפרדוקס המוסרי עשה לי כאב ראש.

 

פרק 5: דירה עם נוף למפרץ (השלמה)

 

לצד השאלות הפילוסופיות, הייתי צריכה לפתור את הבעיה הגשמית של מציאת בית. ב"יד 2" חיכתה לי מודעה טרייה על דירת 2.5 חדרים עם נוף לים, והמחיר שלה היה קצת מעל תקרת הסולידריות. המארח של הסאבלט הסביר לי ש"החוק שלנו כאן הוא לא לשלם יותר מ־2,500 שקל", ומישהו, לא זוכרת מי, הזהיר שבעלי הדירות בהדר מוסיפים 1,000 שקל על נוף לים. אני בכלל העדפתי נוף לעץ ירוק.

 

בעל הבית היה נחמד בשיחה הראשונית. קיבלתי ממנו את הקשר האנושי והמכובד שחיפשתי, ולא תקשורת עניינית קרה של ביצוע עסקה. חשבתי שזה יכול להיות סוף טוב למסע שלי, ועוד לפני שראיתי את הדירה הפסקתי לחפש והחלטתי להתאהב.

 

הדירה היתה כל מה שייחלתי לו ועוד: בקומה הנכונה, בצד הנכון של הרחוב הנכון ואף משופצת. הדיירת היוצאת הללה את הבעלים כאיש הגון. אבל מה עם הג'נטריפיקציה? איך אשלים עם הפרת חוקי הדר? הרי ארגיש כמו בוגדת כשחבריי החדשים ישאלו בארוחות ערב כמה אני משלמת.

 

"על דירה משופצת עם נוף לים הוא היה יכול גם לדרוש יותר", אמר המארח מהסאבלט, שרק יום קודם סיפר לי על חוק הסולידריות. "נסי להתמקח".

 

ברגע שנכנסתי לפגישה עם בעל הדירה ועם אשתו, המחשבה המהוססת ממילא על התמקחות התפוגגה. הם היו מקסימים, הגישו לי תה ג'ינג'ר ועוגה, תיארו באהבה גדולה את המרקם האנושי של הדר, התעניינו בעשייה האמנותית־חברתית שלי בקייפטאון, ואמרו שזה בדיוק הזמן לפרויקטים כאלה בחיפה. בגלל קליש רותם. היא תשדרג גם את הדר וגם את השוק, ושווה להשקיע שם עכשיו. עוד סיפרו שבדירה הזו גדל בילדותו ראש העירייה היוצא. לא היה ברור אם זה מוריד או מעלה את ערך הנכס.

 

חתמנו והרגשתי מאושרת. שוב מצאתי סימנים מאשררים: קליש רותם החלה את יומה הראשון בלשכתה בעירייה בבוקר; ובערב, הבר הפלסטיני מארח מופע ג'אז. שמחתי לחגוג במקום שבו הכל התחיל. עוד סימן: הם תלו ציור חדש של נינה סימון, אלילתי, ששרה את מה שלהרגשתי הוא מדריך לחיים במקום כמו חיפה: "You don't have to live next to me, Just give me my equality".

 

 

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
 
להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

 

 

בכניסה קיבלו את פניי באנגלית, המלצרים לקחו את ההזמנה בעברית, ובשירותי הבנות בירכו אותי ב"מרחבא". על הבמה, הפסנתרן הציג בערבית את חבריו להרכב: נגן הקונטרבס גבי מתל אביב, והמתופף סטס מעפולה. בתפריט — ערק רמאללה, מנת דגים בשם בללייקה ולאפה רומא. הדי־ג'יי ניגן להיטי אפרו־ביט כלבבי.

בחצות חזרתי בכרמלית, ולמדתי סלנג חדש ברוסית מציתות לשיחה של נוסעים לידי. הנסיעה עדיין חינם. כתבתי על זה שיר.

 

x