לטובת הקשישים העניים: לבטל את קצבת הזקנה האחידה

במשחק הדמוקרטי אין דבר לגיטימי יותר מאופוזיציה שמנסה לנגח ולהביך בכל מחיר קואליציה מתפוררת שמסרבת להתפרק. אבל גם אם ח”כ רוברט טיבייב מהמחנה הציוני היה מצביע בעד הצעת החוק של האופוזיציה להשוואת קצבאות הזקנה לשכר המינימום, וגם אם ח”כ חיליק בר מאותה המפלגה היה מגיע מסין כדי להצביע בעד, וגם אם כל יתר 118 חברי הכנסת היו מרימים אצבע בעד הצעת החוק - הממשלה לא היתה יכולה לעמוד תקציבית בהתחייבות הזו.

לפי נתוני משרד האוצר, העלות התקציבית הכרוכה בתוספת של 10 שקל לקצבת הזקנה היא 110 מיליון שקל. משום שהקצבה ליחיד עומדת כיום על 1,500 שקל בחודש, בעוד שכר המינימום עומד על 5,300 שקל בחודש, עלות המהלך, אילו היה מאושר, עומדת על 35-40 מיליארד שקל. כדי לממן צעד כזה, הממשלה היתה צריכה לנקוט צעדים בלתי אפשריים כמו העלאת המע”מ ל־25.5% או העלאת מס החברות ל־60% - מהלכים שהם בגדר מדע בדיוני לא רק עבור הממשלה הנוכחית, שעוד מפנטזת על הפחתת מסים ונמצאת בעיצומה של כלכלת בחירות, אלא גם עבור כל ממשלה אחרת שתבוא אחריה.

אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק

גם אם האזרחים מוכנים לשלם יותר כדי להעניק לקשישים רמת חיים ראויה יותר, זה עדיין לא יספיק. כדי לספק לאותה אוכלוסייה שינוי משמעותי בהכנסה, יהיה צורך לפגוע בקודש הקודשים של קצבת הזקנה: עקרון האוניברסליות. כל עוד תתעקש ישראל לתת לכולם - קשישים עניים וקשישים עשירים כאחד - את אותה הקצבה, ללא קשר למבחן הכנסה, החלום על הפיכת חייהם של קשישים עניים לחיים של כבוד יישאר בגדר חלום.

המתנגדים לביטול עקרון האוניברסליות טוענים כי הסיכון שאפילו קשיש אחד שזקוק לקצבה לא יקבל אותה ויידרדר לעוני בשל התהליך הבירוקרטי שכרוך בקבלת קצבה בעת שמונהגות קצבאות דיפרנציאליות, הופך את החלופה הזו לבלתי מוסרית. לכן חשוב להבהיר כי קצבת זקנה דיפרנציאלית שנשענת על מבחני הכנסה אין פירושה ביטול קצבת הזקנה לקשישים אמידים, אלא הפחתה שלה, וזאם משום שברור כי מצבו של גמלאי שעבד כל חייו בתעשייה האווירית או בחברת החשמל אינו דומה למצבו של מי שהשתכר כל חייו שכר מינימום.

קביעת הקריטריונים שלפיהם תתבצע הדיפרנציאליות היא אתגר לא פשוט כלל. עם זאת, מדובר באתגר טכני מעל לכל, ולא ייתכן שסיבות טכניות והקושי לקבל החלטות קשות ימשיכו להוות תירוץ לקיומן של קצבאות זקנה מעליבות.