• תפריט
01.12.18
מוסף כלכליסט
עובדות ערביות בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה, צילום: עמית שעל
כרטיס המועדון לחברה הישראלית
נדיר להיכנס היום לרשת אופנה, פארם או ספרים ולא להיתקל במוכרת ערבייה. עבודה כזאת נהפכה לתחנת חובה במסלול ההתבגרות של צעירות ערביות, ושיעורי התעסוקה שלהן מזנקים - ומחוללים שינוי היסטורי. כי עבודה בחנות מספקת מקפצה להשתלבות בזרם המרכזי, סודקת את מחסומי הפטריארכיה, מקדמת את המשק ואפילו מעוררת תקווה לדו־קיום בריא. קווים לדמותה של מהפכה שעוברת דרך הקופה
ארי ליבסקר 08:0101.12.18

י

ום חול, שעת צהריים בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה. המקום שוקק יחסית לאמצע השבוע. בסניף חנות הטיפוח ללין שתי המוכרות — בחורה בת 19 עטויה כיסוי ראש וצעירה נוספת במכנסי סקיני וטי־שירט אופנתיים — משוחחות ביניהן בעברית, עד שנכנסת לקוחה והן ניגשות אליה. בחנויות אחרות התמונה דומה: צעירות ערביות, חלק מהן בכיסוי ראש, עובדות בגולף, פוקס, גולברי ושאר מותגי אופנה, כמו גם בצומת ספרים ובחנויות למוצרי חשמל. בסניפי רשתות המזון — קפה קפה, בורגר ראנץ' וארקפה — עובדים גם גברים ערבים צעירים. ב־H&M, חנות הבגדים הגדולה בקניון, כל העובדות ערביות; היהודייה היחידה שבה נתקלתי היא המנהלת.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

באמריקן איגל גם המנהלת ערבייה. קוראים לה מייס מסלמאני, בת 28 מכפר קרע, היא מנהלת את הסניף כבר שנתיים, ובקרוב תקודם לאחראית לכל תחום בגדי הגברים ברשת. מסלמאני עובדת מגיל 17. "אין לי סבלנות ללימודים, בקושי הגעתי לכיתה י"ב", היא מספרת. "אבא שלי אמר לי: 'אני מבין שאת לא אוהבת ללמוד, אבל הייעוד שלך זה לא להיות קופאית בסופר, העתיד שלך הולך להיות גבוה מזה. את צריכה לסמן מטרות לעשר שנים קדימה ולהגשים אותן לבד, מבחינתי אני לא קשור אלייך. ואני לא רוצה שהחתן שלך יפרנס אותך, זה לא בא בחשבון. חשוב לי שקודם כל יהיו לך חיים משלך'".

 

עם ההכוונה הזאת היא התחילה לעבוד בסניף של קדס קידס בחדרה, ומשם המשיכה לסניף בתל אביב. הנסיעה הראשונה לבד באוטובוס לתל אביב, היא אומרת, היתה מבחינתה רגע מעצב. "אבא שלי לקח אותי לתחנה בצומת של הכפר, הוריד אותי ואמר 'תסתדרי'. ביקשתי שיבוא איתי אבל הוא סירב. היה חורף, ירד גשם, הייתי בת 17 וכמו ילדה התחלתי לבכות. פחדתי שלא אסתדר, שלא אמצא את הדרך. כשחזרתי הביתה באותו לילה הוא אמר לי: 'ראיתי שלא חסרה לך יד ולא מתת, הסתדרת לבד יפה מאוד'". מסלמאני עברה לתל אביב, במשך שנתיים חלקה דירה עם בת דודה, אבל בגיל 20 בחרה לחזור הביתה כשמצאה עבודה טובה יותר בחברת פלאפון והתחילה לסמן מטרות: "אני רוצה להצליח בעולם העסקי, לא בלימודים. חשוב לי להראות לאבא שלי שהייעוד שלי הוא לא להיות קופאית בסופר. אין לי בעיה עם קופאיות בסופר, אבל אני שואפת ליותר. אינשאללה אהיה מנכ"לית. העבודה בינתיים יותר חשובה לי מהחיים האישיים".

 

 צילום: עמית שעל
"אבא שלי אמר לי: 'אני לא רוצה שהחתן שלך יפרנס אותך, זה לא בא בחשבון. חשוב לי שקודם כל יהיו לך חיים משלך'. אני רוצה להצליח בעולם העסקי, לא בלימודים. אינשאללה אני אהיה מנכ"לית" - מייס מסלמאני, בת 28 מכפר קרע, מנהלת סניף של אמריקן איגל

 

 

החברה הישראלית נותנת כיום לנשים ערביות יותר הזדמנויות מבעבר?

"עד לפני חמש שנים זה לא היה נכון. נתנו לי להרגיש סוג ב', קידמו את היהודיות על פניי. זה צבט לי בלב, והתפטרתי. מקום שלא נותן לי להתקדם, אני לא צריכה להיות שם".

 

רבות מהרשתות עדיין מעדיפות לקדם יהודים, אבל בין המדפים ומאחורי הקופות של רשתות האופנה, המזון, המרכולים, הפארמים והספרים מתרחשת מהפכה של ממש, והיא כפולה. מובילות אותה בעיקר נשים צעירות, והיא משנה לא רק את פני החברה הערבית, השמרנית בחלקה, אלא גם את פני הכלכלה הישראלית. שלל מחקרים כבר הראו שוב ושוב איך עתיד המשק תלוי בשילובם של חרדים וערבים בשוק העבודה. אפילו משרד ראש הממשלה הגדיר הרחבת העסקה של ערבים "יעד אסטרטגי". מבחינת הערבים, הקניונים הם הזירה שבה זה קורה. ובקופות, לרגעים, אפילו מתחדשת התקווה לדו־קיום.

 

שיעור התעסוקה של נשים גדל פי 2

 

"שיעור הנשים הערביות המועסקות עדיין נמוך, בהשוואה לנשים יהודיות ולשאר מדינות ה־OECD", אומרת הכלכלנית הדס פוקס ממרכז טאוב לחקר החברה הישראלית. אבל השינוי ניכר, והוא גדול: "לפי נתוני הלמ"ס, בתחילת העשור הקודם עבדו רק 21% מהערביות בנות 25 עד 64. ב־2016 השיעור הזה עלה ל־35%". ממש השבוע התפרסם נתון מעודכן של הלמ"ס: ברבעון השני של 2018 שיעור הערביות המועסקות כבר היה 40%, 154 אלף עובדות (לעומת 128 אלף בשנה שעברה).

 

 צילום: עמית שעל

 

"כל הזמן הייתי בבית ועשיתי עבודות בית. נמאס. ואז אמרתי: מה, אני אשאר ככה כל החיים שלי? החלטתי לצאת לעבוד. אני מגיעה לפה, פוגשת אנשים ויש לי חברות. טוב לי פה" - אסלאם קבהה, בת 19 מאל־עריאן, מוכרת באמריקן איגל

 

כלומר בתוך שנה נרשם זינוק של 20% במספר העובדות הערביות, ומתחילת העשור הקודם שיעור הנשים הערביות המועסקות הוכפל. זה שיעור דרמטי, כמעט חסר תקדים, בהיקף היציאה לעבודה, והוא כנראה גדול אפילו יותר. כי הלמ"ס מודד תעסוקה רק מגיל 25, שמתאים ליהודים שמשרתים בצבא ואחר כך מטיילים או לומדים. בחברה הערבית, לעומת זאת, רבים מהצעירים מתחילים לעבוד כבר בגיל 18, כך שהעלייה בתעסוקה שלהם גדולה יותר מזו המשתקפת בנתונים הרשמיים.

 

"אנחנו מעסיקים עובדות ערביות מאז הקמת הרשת, אבל בשנים האחרונות יש עלייה משמעותית", אומר יאיר כפרי, מנכ"ל רשת האופנה קרייזי ליין, שמונה כ־90 סניפים. "יש לעובדות הערביות תודעת שירות ונימוס שאין להרבה יהודים, הן עובדות מעולות, ויש להן גם יתרון בערים בשרון ובצפון שבהן יש הרבה קונים ערבים".

 

ג'לג'ולי. "העבודה מעניקה לנשים עצמאות מחשבתית ועצמאות כלכלית" ג'לג'ולי. "העבודה מעניקה לנשים עצמאות מחשבתית ועצמאות כלכלית" צילום: עמית שעל

 

כפרי שוכר את העובדות בשיטת חברה מביאה חברה, או באמצעות חברות כוח אדם המתמחות בעובדים ערבים. גם זו השפעה של המהפכה הזאת: פריחה של תעשייה נלווית. חאג' יחיא ראיד, רואה חשבון בן 44 מטייבה, הוא הבעלים של אל־ראיד, חברת כוח אדם שמגלגלת לדבריו כ־75 מיליון שקל בשנה ומפעילה חמישה סניפים בכל הארץ. "לך לזארה בגינדי TLV, תראה עובדות שלי. לך ל־H&M, בתוך תל אביב, גם תראה עובדות שלי, ערביות. הן מגיעות מוואדי ערה", אומר ראיד בגאווה. עם זאת, הוא מציין שהתחלופה גבוהה יחסית, כשנה וחצי עבודה של כל צעירה לפני שהיא פונה ללימודים. חברות כוח האדם מעסיקות את העובדות במשך חודשים אחדים, ואז, על פי חוק, הן משתלבות כעובדות מן המניין ברשתות. במקביל יש להן תפקיד משמעותי נוסף: כיוון שהתחבורה הציבורית בארץ, ודאי ביישובים ערביים, אינה מספקת, החברות האלה מוציאות שירותי הסעה, שעליהם הרשתות המעסיקות משלמות 35 שקל ליום לעובד; נסיעה ממוצעת בכל כיוון, מנקודות האיסוף במשולש לחנות בשרון או במרכז, נמשכת כ־45-30 דקות.

 

"בהתחלה המעסיקים ברשתות היו חשדנים מאוד, חקרו אותי: הם דוברי עברית? הם נראים טוב? הם לא יתביישו? שאלות כאלה כאילו אני מביא עובדים מהודו", מספר ראיד. "אחר כך הדברים השתנו. כיום אתה לא יכול להבחין בין יהודייה לערבייה, ואני גאה בזה".

 

 צילום: עמית שעל

 

"החלום של אחותי הוא להיות רופאה, ונדרש לזה הרבה כסף, אז אני עובדת כדי לממן את הלימודים והשהות שלה בהונגריה. אני מגיעה כל יום וההורים שמחים שאני עוזרת להם, גאים בי. ומאז שאני פה העברית שלי השתפרה" סמאח גזייל, בת 18 מכפר קרע, מוכרת ב־H&M

 

וכבר לא מבקשים עובדות ללא כיסוי ראש?

"במרכז יש מחסור בעובדים, אז חלק מתפשרים".

 

נדמה שבלי כיסוי ראש וכמעט בלי מבטא, רוב הלקוחות אכן לא מבדילים בין מוכרות יהודיות לערביות. בקניון שבעת הכוכבים, למשל, כשאני שואל על כך, אחד הקונים משיב לי: "רק עכשיו כשאתה שואל אני מבחין בכך, לא שמתי לב לזה בכלל. אבל זה גם ממש לא משנה לי". בחסות המוזיקה הזרה, העדכנית והרועשת, בצל הכרזות שמקדמות מראה יורוצנטרי או אמריקאי, בהיעדרו של כל סממן מקומי, נראה לרגע שההבדלים נמחקים.

 

"אני לא רוצה לחיות כל היום בבית"

 

כשאני מסתובב במחלקת הגברים של אמריקן איגל, המוכרת אסלאם קבהה מבחינה בי וניגשת לעזור. היא שואלת אם אני מחפש ג'ינס, ממליצה על כמה סווטשירטים, הכל בנחישות ויכולת שכנוע של זבנית מנוסה, כזאת שתגרום לך לקנות גם מה שלא תכננת. והיא כאן רק חודשיים, בת 19 מאל־עריאן שבוואדי ערה, שהגיעה לאמריקן איגל כשחיפשה עבודה עם סיום התיכון.

 

"ישבתי בבית ונמאס לי להיות שם", היא מספרת. "כל הזמן הייתי בבית ועשיתי עבודות בית. נמאס. ואז אמרתי: מה, אני אשאר ככה כל החיים שלי? החלטתי לצאת לעבוד. אצלנו בכפר, את חייבת להיות בבית עם ההורים וללמוד הוראה. ואני לא רוצה את זה בשלב הזה, לחיות ככה. אני מגיעה לפה, פוגשת אנשים ויש לי חברות. טוב לי פה". היא אומרת שלא נתקלה בגילוי גזענות, "אבל כולם שואלים אותי אם אני נשואה, כי אצלכם היהודים מי שיש לו כיסוי ראש הוא נשוי. אני מנסה להסביר להם שאני מסורתית".

 

 צילום: עמית שעל

 

"אני בוחרת לעבוד רק במגזר היהודי, במגזר הערבי מנצלים את הנשים שעובדות. אנחנו לא רוצות לעבוד באום אל־פחם, אפילו ברשתות הגדולות שבהן המעסיקים הם ערבים, כי אנחנו רואות שהצדק נעשה יותר במגזר היהודי" סוהיר זועבי, בת 38 מנצרת, מנהלת סניף של קרייזי ליין

 

אצל סמאח גזייל מ־H&M היציאה לעבודה אינה מרד במשפחה, אלא דווקא חלק ממאמץ משפחתי לפרוץ קדימה. "החלום של אחותי הוא להיות רופאה, ונדרש לזה הרבה כסף, אז אני עובדת כדי לממן את הלימודים והשהות שלה בהונגריה, אני שולחת לה את הכסף שאני מרוויחה", מספרת גזייל. היא בת 18, מכפר קרע, והאאוטפיט שלה, שילוב בין כיסוי ראש צבעוני למכנסיים וחולצה אופנתיים של H&M, נראה כמעט כמו קריאת תיגר על הפרסומת של הודיס עם בר רפאלי וכיסוי הראש, שספגה ביקורות קשות על גזענות ואסלאמופוביה.

 

גזייל סיימה תיכון בקיץ, ועדיין לא חושבת על לימודים גבוהים. בינתיים היא רק רוצה לעבוד. "אני חדשה פה, ארבעה חודשים. מוכרת, מקפלת וגם בקופה", היא אומרת. "ניסיתי לעבוד בהרבה מקומות ולא הסתדרתי. נתקלתי ביחס מפלה כי אני דתייה והולכת עם כיסוי ראש, גם העסקים וגם האנשים שעבדתי איתם לא התייחסו אליי טוב. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שחוויתי גזענות. ובמקום הקודם גנבו ממני את הכסף, לא שילמו לי כמו שהבטיחו. אבל פה קיבלו אותי בחיבוקים, אנשים ממש נחמדים. אני מגיעה כל יום וההורים שמחים שאני עוזרת להם, גאים בי. ומאז שאני פה העברית שלי השתפרה".

 

ראיד, בעל חברת כוח האדם, מתאר את העבודה ברשתות ישראליות כתחנה הכרחית במסלול החדש, המעודכן והשמרני פחות, של התבגרות בחברה הערבית. "אצלי בחברה יש נוהג: בחורה מסיימת תיכון, באה אליי, נרשמת לעבודה ולמחרת הולכת איתי למורה לנהיגה", הוא מספר. "אחר כך ההורים שלה מממנים לה אוניברסיטה, קונים לה אוטו, והיא, עם הכסף שהיא מרוויחה, מממנת את הדלק והבגדים. כשהיא מתחילה ללמוד היא עובדת רק בסופי שבוע, וכשהיא מתחתנת היא עוזבת. ויש כאלה שלא לומדות ואז משתלבות בעסקים וברשתות. בכל מקרה, אחרי שהן עובדות ברשתות הן מגיעות לאוניברסיטת תל אביב עם ביטחון עצמי. הבחורות הופכות למחוספסות בזכות אותה שנה שהן עברו ב־H&M או בזארה".

 

 צילום: עמית שעל

 

"יש לי משרה קבועה ולפעמים אני גם עובדת לבד. בהתחלה לא ידעתי עברית, ותראה איזה יופי, היום אני מדברת איתך. ואני כל כך גאה בחנות שלי, אי אפשר למצוא כזאת חנות בכל העולם. אני רוצה לעבוד כאן עד הפנסיה" אמינה מסארוה, בת 35 מטייבה, סגנית מנהלת חנות של כיתן

 

ואמנם, היציאה לעבודה היא במקרים רבים שלב מקדים שמכין את הצעירות ללימודים הגבוהים — מבחינת עצמאות מחוץ לבית, כמו גם בכל הנוגע לשליטה בעברית. לא כל ההורים מעודדים זאת, אבל אצל רבים ניכרת הבנה של החשיבות ביציאה לעולם. "ההתפתחות של הנשים מגיעה בעצמה מתוך תפיסה פטריארכלית של אבות", מסבירה מיסם ג'לג'ולי, ראש סיעת חד"ש בנעמת. "מבחינתם לא אכפת להם אם הבן לא ילך ללמוד, כי הוא יסתדר בחיים. אבל הבת חייבת לעבוד בעבודה מכובדת, ולכן מעודדים אותה ללמוד. הם לא רוצים שהבנות יעבדו במפעלים או כקופאיות, אז הלימודים הם אמצעי הגנה עליהן. אין לנו שדות שנשים יכולות לעבד, כמו במדינות אחרות, אז לא נשאר לנו כלום חוץ מהדבר הזה, שהבנות שלנו ישכילו. זה מזכיר קצת את היהודים בגולה באירופה, שהבינו שרק ההשכלה תציל אותם. והמהפכה הזאת, של ההשכלה של הבנות, תיתן את אותותיה בעוד חמש־עשר שנים".

 

אחת הזירות שבהן השינוי הזה כבר מתחיל להתחולל היא היחסים בין גברים לנשים. "יש קשרים בין העובדות הערביות לעובדים יהודים, לוסי אהריש לא היחידה", אומר ראיד. "ואז נוצרים פערים: גברים ערבים בדרך כלל באים עם חינוך מסורתי, והם עובדים בעיקר במלצרות ועבודות מטבח בלי להיחשף לתרבות הישראלית. הבנות נחשפות, יש להן קשרים עם יהודים, ואחרי זה הן לא מוכנות להתפשר ולחיות לפי התנאים של הגבר הערבי".

 

ג'לג'ולי בוחנת את העניין באופן רחב ומעמיק יותר, כשינוי חברתי: "יש כאן שתי אוכלוסיות שחיות זו לצד זו ונחשפות זו לזו רק כשהצעירים הערבים מתחילים לעבוד בחברה היהודית. הערביות נמצאות בתוך בועה, בלי אינטראקציה עם יהודים, ורק כשהן עובדות בקניונים הן רואות שיש משהו מעבר למה שהן הכירו, נפתחות, מתחילות לחשוב על דברים אחרת, מגבשות דעות חדשות. הצעירות של היום דעתניות, דורשות לעצמן יותר ומחכות פחות לגבר שיפרנס אותן. המפתח הוא יכולת לחשוב בצורה ביקורתית יותר, עצמאות מחשבתית ועצמאות כלכלית — אני מפרנסת את עצמי, אני לא צריכה בשביל זה גבר ויכולה לחכות עם החתונה". לדבריה השינוי הזה, כפי שראיד תיאר, אכן משפיע על היחסים עם גברים. "חלק גדול מהערבים עדיין שבויים בקונספציה של 'אני גבר, אני מחליט', ואחרי החתונה זה יוצר בעיות: שיעור הגירושים בחברה הערבית עלה מאוד, בחלק מהמקומות הוא כבר 25%-30%, דומה לאצל היהודים. אם הנשים נמצאות במערכת נישואים כוחנית הן מפרקות את החבילה, מה שלא יכלו לעשות לפני 30 שנה".

 

העבודה במכירות היא כלי מעצים לא רק לצעירות אלא גם למבוגרות יותר, והיא הזדמנות לקריירה שפתוחה בפני מי שאינן הולכות ללמוד. "עבדתי בכל הרשתות, בראשון לציון, בקניון אילון, בשבעת הכוכבים, בארנה, בכפר סבא", מספרת אמינה מסארוה, בת 35 מטייבה, שעובדת בסניף כיתן בהרצליה. "בכיתן יש לי משרה קבועה ולפעמים אני גם עובדת לבד, מינו אותי לסגנית מנהלת. בהתחלה לא ידעתי עברית, ותראה איזה יופי, היום אני מדברת איתך. ואני כל כך גאה בחנות שלי, אי אפשר למצוא כזאת חנות בכל העולם. אני רוצה לעבוד כאן עד הפנסיה כי ממש טוב לי פה".

 

ראיד. "בהתחלה היה צריך גוי של שבת, אחר כך התרגלו וזה נהיה קבוע" ראיד. "בהתחלה היה צריך גוי של שבת, אחר כך התרגלו וזה נהיה קבוע" צילום: עמית שעל

 

ומן הצד האחר, העבודה ברשתות ישראליות כבר נהפכת לשגרה גם אצל צעירים הרבה יותר, לפני סיום הלימודים. ההסעות שיוצאות מהכפרים והערים הערביים בשמונה וחצי בבוקר מלאות במי שעובדים בקניונים במשרה מלאה, אבל בהסעות אחר הצהריים רואים את תלמידי התיכון. ביום חול לפני שבועיים, בהסעה מטירה ומבאקה אל־גרבייה לתל אביב, אני פוגש את עבד עווידת ומכרם עודי. שניהם בני 17, מטייבה, ונוסעים כעת למחסן של חברת השופינג המקוון עדיקה, שזקוקה לתגבור לקראת מבצעי בלאק פריידיי. זו הפעם הראשונה שלהם, ואין להם מושג מה בדיוק כוללת העבודה; אמרו להם שכבר יסבירו להם במחסן. עווידת מִלצר בעבר בכפר המכבייה, אבל עודי לא עבד מעולם, והוא מתרגש — גם בגלל הג'וב, וגם בגלל הנסיעה לתל אביב. הם בתקופת מבחנים כעת, כך שהעבודה אחר הצהריים נוחה להם. בסמוך להם יושבת שאינדה מוצווה, בת 17 מטירה. היא כבר עובדת מנוסה: כשהיתה בת 15 התחילה ברשת אורבניקה, בסניפים בראשון לציון ובקניון עזריאלי, והחזיקה מעמד שנה וחצי. "הייתי מגיעה כל יום, ועם הכסף שהרווחתי אני לומדת עכשיו נהיגה. אני מאוד מרוצה, ורוצה להמשיך לעבוד אצל יהודים גם בעתיד".

 

"אני בוחרת לעבוד רק במגזר היהודי", אומרת גם סוהיר זועבי, בת 38 מנצרת, שמנהלת את סניף קרייזי ליין במרכז הקניות בקיבוץ עין שמר. היא גרושה ואם לשישה, התחילה לעבוד בחברה בגיל 26, ניהלה את מחלקת הגברים במשביר לצרכן בעפולה וחזרה לקרייזי ליין. לדבריה, "במגזר הערבי מנצלים את הנשים שעובדות, משלמים להן 2,500 ש"ח בחודש למשרה מלאה. כל העובדות שלי שהן ערביות אומרות את זה. אנחנו לא רוצות לעבוד באום אל־פחם, אפילו ברשתות הגדולות שבהן המעסיקים הם ערבים, כי אנחנו רואות שהצדק נעשה יותר במגזר היהודי. זאת המציאות, לצערי".

 

שביטה. "שלחתי בנות 17 שהתחילו כזבניות והיום מנהלות סניפים" שביטה. "שלחתי בנות 17 שהתחילו כזבניות והיום מנהלות סניפים"

את דבריה אישרו כל המרואיינים לכתבה. גם ג'לג'ולי מנעמת מדברת על ניצול של נשים עובדות ערביות בקרב מעסיקים ערבים, אבל מברכת על הערך ביציאת נשים לעבודה, כצעד חשוב לשיפור מעמדן. "רק חבל שזה נעשה מאילוצים, משום שיהודים כבר לא מוכנים לעבוד בשכר מינימום", היא אומרת. "אולי בעתיד ניתקל גם בנשים ערביות במקצועות אטרקטיביים שבהם גם יהודיות רוצות לעבוד".

 

"אי אפשר לנהל את החנויות הגדולות בלי הערבים"

 

מלבד השינוי בקרב נשים בפרט ובמגזר הערבי בכלל, המהפכה הזאת משנה גם את מקומם של הערבים בישראל. היא משלבת אותם עמוק יותר הן במרקם החברתי והן בפאזל הכלכלי. מצד אחד, הדגש על השכלה במגזר גדל מאוד בשנים האחרונות; הוא בא לידי ביטוי בשיעור הזכאים לבגרות והמתקבלים לאוניברסיטאות (מספר הסטודנטים הערבים הכפיל את עצמו מתחילת העשור), ומאפשר השתלבות רבה יותר של אקדמאים במשק, גם אם ההשתלבות הזאת עדיין אטית ומרובת חסמים. מצד אחר, נמצאים מדפי החנויות והקופות בקניונים.

 

"כיום אי אפשר לנהל את החנויות הגדולות ללא כוח העבודה הערבי, כי באזור המרכז אין עובדים יהודים שיהיו מוכנים לעבוד בתעריף שעתי של שכר מינימום", מודה מנהל של אחת הרשתות המוכרות. הקמעונאות הישראלית, אם כן, תלויה בערבים, והערבים משתמשים בכך כמקפצה להשתלבות. גם באירופה ובארצות הברית משרות מכירות הן לעתים קרובות ההזדמנות היחידה שפתוחה בפני בנות מיעוטים, ובו בזמן הן מאפשרות להן ממשק צמוד ומצמיח עם הזרמים המרכזיים בחברה, תחנה בדרך להשתלבות בה, כולל בשכבות בכירות יותר במשק.

 

החנויות הראשונות שאליהן הגיעו העובדים הערבים היו אלה במרכזי קניות שפעלו בשבת. "היה צריך גוי של שבת, והתחלתי עם זה", אומר ראיד, "ביקשו ממני עובדים דוברי עברית טובה ושנראים בסדר, בלי מטפחת על הראש, ואחר כך אנשים התרגלו וזה נהפך למשהו קבוע — ראו שיש לי סחורה טובה". בשלב הזה, העובדים האלה החליפו עובדים יהודים, שהתחילו להיעלם מהתחום. "כשנוצר ואקום תעסוקתי, בתחומים של עבודה קשה בשכר נמוך, נכנסים אליו הערבים", מסבירה ג'לג'ולי. "אנחנו רואים את זה אצל מטפלות וסייעות בצהרונים, שזאת עבודה מתישה, וגם בקניונים. אלה עבודות לצעירות לפני לימודים, משרה עם תחלופה שלא מאפשרת קידום". וראיד מוסיף: "השכר הוא שכר מינימום ויוקר המחיה בין גדרה לחדרה גבוה, אז לא משתלם לאף אחד לעבוד בעבודות כאלה, אפילו שיש בונוסים. באזורים כמו יוקנעם, אשדוד ואשקלון אתה יכול למצוא יהודים, אבל באזור המרכז בחנויות אלה ערבים — המוכרות ויועצות המכירה הן ערביות — והקופאיות אתיופיות".

 

"האתגר באיוש משרות הוא גדול, ותחום הריטייל סובל מאטרקטיביות נמוכה", אומר עמיחי קילשטיין, מנכ"ל מאצ' ריטייל, זכיינית H&M בישראל. "לכן אנחנו משלמים יותר משכר מינימום ומעניקים תמריצים". חלק מהעובדות, הוא מודה, מתמודדות בהתחלה עם מכשול השפה, אבל "תמיד יהיה חבר צוות שיסייע. הניסיון מלמד שהשפה מתפתחת ותורמת לעובדי המגזר וכך מסייעת להם להשתלב טוב יותר בחברה הישראלית. לדוגמה, סוזאן היכל הגיעה אלינו לפני כשנה וחצי כשהיא מתקשה בעברית, וכיום היא מדברת בשפה קולחת". היכל, בת 20 מכפר קרע, עובדת בסניף בשבעת הכוכבים. "למדתי עברית בבית הספר אבל לא הצלחתי לדבר, ורציתי לצאת לעבוד בעברית כדי להצליח", היא אומרת. "זה מה ששכנע את ההורים שלי לתת לי לעבוד, הם הבינו שחשוב שאדע עברית כדי להתקדם בחיים. בהתחלה היה לי קשה מאוד, אבל העובדות והלקוחות עזרו לי, לימדו אותי מילים. אחר כך ניהלתי את המחסן והבינו שאני אחראית, אז קידמו אותי למנהלת משמרת. וכדי שאוכל להשתלב יותר, לקחתי קורס עברית מדוברת".

 

האינסטגרם יכול לנצח את הגזענות?

 

אבל התמונה, מן הסתם, רחוקה מלהיות רק ורודה. מקומות עבודה, שבהם בני מוצאים שונים מועסקים כתף אל כתף, הם זירה טובה לקירוב ולמלחמה בגזענות, ו"ככל שיש יותר עובדים ועובדות כך זה יוצר מצב של קבלה", כדברי ג'לג'ולי. אבל התהליך ממושך וחורק. "בתקופת צוק איתן תנועת אם תרצו קראה לא להעסיק ערבים, עקבה אחרי פוסטים של עובדים בפייסבוק ודרשה פיטורים של מי שכתב בעד עזה. הרבה רשתות חששו להעסיק ערבים", אומרת ג'לג'ולי. "אפשר לומר שאנחנו השעיר לעזאזל של החברה הישראלית. כשיש מצב ביטחוני רעוע יש הרגשה שאנחנו לא רצויים, אך ברגע שיש רגיעה אנחנו בסדר גמור. וגם אז רשתות מסוימות לא מאפשרות לדבר ערבית אלא רק עברית, ובחלק מהמקומות אוסרים על העובדות ללבוש כיסוי ראש. זה נוגד את חוק חופש העיסוק, אבל הרשתות מוצאות כל מיני תירוצים לא לקבל עובדות כאלה".

 

חלק מהרשתות הגדולות סירבו גם לשתף פעולה עם הכתבה, ובהן קסטרו (בגלל "עודף חשיפה של הרשת בתקשורת") וגולברי (ככל הנראה בעקבות המתיחות בדרום). חלק מאנשי הרשתות דיברו שלא לציטוט, התנערו מכל יומרה לדו־קיום והסבירו שהכל הוא צורך כלכלי.

 

אדם שביטה, בן 38 מטירה, עשה מהצורך הזה מקצוע. הוא הבעלים של חברת כוח אדם שנקראת "המגזר" ושעובדת בעיקר מול רשתות אופנה. הוא מתמודד עם בעיות כמו אלה שג'לג'ולי מתארת כל הזמן, אבל מספר שכשהקים את החברה, לפני 12 שנה, החסמים היו גבוהים יותר. "הסברתי אז להרבה מנכ"לים שאם אני שולח בחורה בת 18, שלא יפסול אותה ברגע הראשון כי התקשורת שלה דלה מאוד. אל תחשוב 'מה אני יכול לעשות איתה עכשיו', תן לה חודשיים־שלושה, היא תלמד את השפה, ואז אתה תבין את הפוטנציאל. אני אומר את זה מניסיון, כי שלחתי בנות 17 שהתחילו כזבניות והיום מנהלות סניפים.

 

 

"ועדיין, יש בעיה של גזענות בחלק מהמקומות, זה חלק מהנוף הישראלי. זה קורה בעיקר עם עובדים בעבודות זמניות, של כמה ימים: מתעללים בהם, לא נותנים להם הפסקות, צועקים, מקללים. לפני יומיים היה לי מקרה כזה, ואנחנו כל היום מתעסקים בזה. אבל גם איבדתי חברה גדולה מנתניה שהעסיקה עובדים, כי היו שם גילויי גזענות מעבר לכל דמיון. אמרתי להם שאני לא ממשיך לעבוד איתם, ניתחתי בפניהם את כל האירועים של אפליית עובדים על רקע לאום, גזענות וניצול, למשל איך בבוקר כשהיהודי היה מגיע היו אומרים לו 'לך תשתה קפה', וכשהערבי היה מגיע שלחו אותו ישר לעבודה".

 

 

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
 
להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

 

 

לא רק היחס היומיומי מבטא ניצול ואפליה, אלא גם כאמור אופק הקידום. "המנהלים יהודים כי שם המשכורות גבוהות יותר. יהודי ברשתות אופנה יכול להיות ישר מנהל, הערבי צריך לבוא מלמטה", אומר ראיד. אבל גם הוא עצמו נגוע בהכללות בעייתיות: "יש תת־תחום במגזר, של דרוזיות. אותן אני משווק לריטייל יותר מתוחכם, למשל בוטיקים או פקטורי 911. שם צריך יותר את הטאץ' האינטימי עם הלקוחה, המתוחכם. המוסלמיות זה יותר קיפולים ומכירות בסיסיות". והגזענות של היהודים, הוא אומר, תלוית גיאוגרפיה: "יש גילויים מינוריים, אבל באזור השרון, למשל, זה לא קורה. שם מה שבולט יותר זה שהבנות מתחברות למוכרות הישראליות. מכיוון שמדובר בדור צעיר ובכפר גלובלי, בעצם מדובר באותה מנטליות, נחשפים לאותם דברים, לא כמו פעם, שערביות ויהודיות היו כל כך שונות. בדור הזה כולם ממילא במסכים, ווטסאפ, אינסטגרם ופייסבוק". בסוף, מתברר, אלה האינסטגרם והשופינג שעשויים לאחות קרע של מאות שנים.

 

x