$
דעות

אישי

אחר צהריים של פורענות

יובל רויטמן, עורך באתר כלכליסט, גר במושב יבול 5 דקות מגבול הרצועה, במועצה אזורית אשכול שבעוטף עזה. הוא מספר איך נראים אחר צהריים שהפכו לשדה קרב בעוטף עזה עם שלושה ילדים קטנים, כשמנסים להיאחז בשגרה בכל הכוח ולשמור על השפיות

יובל רויטמן 23:1012.11.18
עכשיו שלושת הילדים כבר ישנים. שניים בממ"ד ואחת עוד מעט תעבור לשם… כל היום היינו עם הילדים בבית כי ביטלו את הלימודים בעוטף עזה (גם מחר). אגב, כמו שאתם בטח יודעים, אין חוק בישראל שקובע שאם המדינה (במקרה הזה פיקוד העורף) מבטלת את הלימודים בגלל סיבות ביטחוניות, אז לפחות אחד ההורים מקבל יום חופש בתשלום כדי להישאר איתם בבית. כנראה שהרעיון הוא שהילדים יישארו בבית לבד וירוצו לממ"ד בכל פעם שיש אזעקה.

 

בכל אופן, התוכנית היתה לשלם את האגרת רישיון לרכב (1,599 ש"ח! מתי זה נהיה יקר כל כך?!) במזכירות במושב כי מחר אני אמור לעשות טסט בבאר שבע, אבל המזכירה אמרה שהאוטו-דואר (כן, האדום הזה) לא מגיע בגלל המצב הביטחוני. גם הסניף ביישוב ליד שבו אפשר לשלם היה סגור בגלל המצב. נאלצתי לנסוע לנתיבות - העיר הכי קרובה שבה אפשר לשלם בעמדה אוטומטית של משרד הרישוי, שמוצבת בסניף סופר-פארם במרכז קניות "צים".

 

 

 

השארתי את הילדים באחריות סבא וסבתא (אחד מיתרונות המושב) ונסעתי. איך שהגעתי לנתיבות התחיל הבלגן. אחרי שלושה "סבבים" בעוטף ויותר מ-50 יום מילואים ב'צוק איתן', אני חייב להגיד שבחיים לא הרגשתי כל כך בשדה קרב כמו אחר הצהריים הזה. לדעתי ראיתי מעל 30 יירוטים של כיפת ברזל מעל הראש שלי (האמת שזה מחזה מרשים איך שהטיל משנה כיוון תוך כדי המעוף ופוגע ברקטה). ברקע אזעקות עולות ויורדות - שזה יותר מפחיד מ"צבע אדום" שיש לנו בעוטף. אבל הייתי חדור משימה - ואמרתי שאני לא חוזר בלי הרישיון משולם ביד. לדעתי הרבה זמן לא הייתי להוט כל כך להיפרד מ-1,600 שקל כמו שהייתי היום.

 

 

יובל (מימין) ומשפחתו: מיקה, מרווה, מעיין ושחר רויטמן יובל (מימין) ומשפחתו: מיקה, מרווה, מעיין ושחר רויטמן

 

נסעתי לסניף סופר פארם. אזעקות ברקע כל הזמן. בלי הפסקה. בכל פעם אני עוצר את האוטו בצד הדרך, שם אורות מהבהבים, וכורע ברך לידו (אמורים לשכב על הארץ ולשים ידיים על הראש, זייפתי). אנשים מסביבי בהיסטריה. אימהות עם ילדים קטנים צורחות ורצות לתוך חנויות, מוכרים ומוכרות בתוך ממ"דים (איפה שיש, לפעמים זה רק "הכי מוגן שיש" - כלומר מסדרון). בזמן שאני מוציא את התדפיס במכונה (חילקתי את ה-1,599 ש"ח לארבעה תשלומים) - אזעקה. אני מציץ מחוץ לממ"ד לראות שאף אחד לא נוגע לי בתדפיס… המוכרת בסופר פארם נוזפת בי שאני לא נכנס לתוך הממ"ד.

 

 

אחרי הבום אני סופר כמה שניות ויוצא החוצה. רץ לאוטו. סירנה של אמבולנס עובר ליד. אנשים לידי אומרים ש'נפל על בית'. אני מתלבט אם לנסוע או לחכות שיירגע, ומבין (האמת מניסיון לצערי) שזה כנראה לא יירגע בשעות הקרובות. עולה לאוטו. היציאה מנתיבות, שאמורה לקחת לא יותר משלוש דקות עד הכביש הראשי, לקחה לי בערך חצי שעה. לפחות חמש אזעקות תפסו אותי בדרך. כל פעם אני נוסע כמה מטרים - אזעקה, שם על מהבהבים, מדומם, יורד, נועל, רץ לחנות ליד ומחכה שם עם מוכרות מבוהלות לבום - וחוזר לאוטו (הייתה חנות אחת שחזרתי אליה פעמיים...). ככה מתקדם כל פעם כמה מטרים עד האזעקה הבאה.

 

 

ירי הרקטות בנתיבות ירי הרקטות בנתיבות צילום: איי אף פי

 

בסוף הצלחתי להימלט מנתיבות ולעלות לכביש הראשי. כל הזמן הזה - משנכנסתי לנתיבות ועד שיצאתי - האפליקציה של 'צבע אדום' בטלפון מצפצפת כשיש אזעקה אצלי בבית ואני קולט שגם אצלנו במושב יבול (5.5 ק"מ מרפיח, 2.5 ק"מ ממצרים, אחלה מקום!) בלגן. טלפונים לאשתי שנמצאת בעבודה מחוץ לאזור, מרגיע אותה שהכול בסדר (ממש). טלפונים לאבא שלי שמספר שהם עם שתי הבנות בממ"ד ושהגדול במגרש כדורגל, במיגונית, ושהוא אמור להגיע תכף (השכנה ממול והילדים שלה היו איתו).

 

כשאני מגיע אני לוקח את הילדים, ששיחקו בממ"ד בבית של ההורים שלי, הביתה, סה"כ שתי דקות הליכה בהמשך הרחוב. ארוחת ערב (פסטה בולונז שנשארה מהצהריים) ומקלחות. בניגוד לערבים הרגילים שהם אוהבים לעשות אמבטיה שלושתם ביחד - הפעם אנחנו עוברים לנוהל חירום: כל פעם ילד אחד, בדוש, זריז 2 דקות ואז הבא אחריו, כדי שאם תתפוס אותנו אזעקה יהיה רק ילד אחד להעביר מהמקלחת לממ"ד. יתרון אחד ברור היה לזה - ב-19:00 בערב הם כבר היו מקולחים ואכולים. כל הורה כאן יסכים איתי שזה שיא עולם בענף ההשכבות (עכשיו ברגע זה הייתה עוד אזעקה! - הקטנה עברה לממ"ד. עכשיו שלושתם שם...). בד"כ אצלנו הולכים למיטות ב-20:00, אבל הפעם אני יודע שאין מחר בית ספר אז זורם איתם. רואים ביחד את "קפטן תחתונים" (האמת מומלץ, אחלה סרט). ואחרי זה ב-20:30 צחצוח שיניים ולמיטות.

 

האוטובוס שנפגע מירי הרקטות האוטובוס שנפגע מירי הרקטות צילום: איי אף פי

 

 

מושב יבול זה הבית שלי. נולדתי פה, בעוטף עזה, עוד לפני שקראו לנו "עוטף עזה" או בקיצור "העוטף". בתור ילד אני זוכר שהיינו נוסעים לרפיח לסידורים - לבנק, לקניות, לחוף הים. אפילו ניצחנו את אליצור גוש קטיף על המגרש בלטות בנווה דקלים. זה היה מזמן…זה מוזר שאני כותב את זה עכשיו, כי זו לא ההסלמה הראשונה - וכנראה שגם לא האחרונה. המטוטלת הזו של חירום-שגרה או שגרת-חירום ממשיכה לנוע מצד לצד. זה שיגורים, זה שריפות (היו לי לא מעט נסיעות בחזרה מראשון לציון לבית, שבהן אני נוסע בכביש ושדות בצדי הדרך בוערים, כשהכבישים חסומים וצריך לעשות עיקופים).  

 

מעיין ומרווה רויטמן ביום הראשון ללימודים מעיין ומרווה רויטמן ביום הראשון ללימודים

 

 

זה פסקול של פיצוצים שהוא הפסקול ילדות של הילדים שלי. המחשבה שהכי מטרידה אותי - מעבר למחשבה הראשונית של לשמור על החיים של הילדים שלי ולרוץ איתם מהר לממ"ד בכל פעם שיש אזעקה - זה שלא נגרם להם נזק נפשי שנגלה מתישהו. אבל אני לא יכול לעזוב - וגם לא רוצה האמת. זה הבית שלנו. מושב יבול זה המקום הכי טוב לחיות בו שאני מכיר. יש פה קהילה מדהימה, חזקה, איכותית, תומכת, יש חיי חברה, יש חגים משותפים, יש ערבות הדדית. יש משפחה, יש לנו חברים טובים מסביב, יש לי גינה שאני אוהב ועצי קלמנטינות שקורסים מפירות. יש את סבא שלי, מריו, בן 92 אוטוטו, שעלה מארגנטינה בשנת 1949 והקים פה קיבוץ (עין השלושה) וגר 20 דקות נסיעה ממני. נראה לכם שאני אעזוב?!

בטל שלח
    לכל התגובות
    x