• תפריט
משפט

יום הדינה של הדמוקרטיה

לפני שהיועמ"ש עורך בירורים מול המשנה שלו דינה זילבר בשל התקפתה על חוק הנאמנות בתרבות, ראוי שיברר בינו לבינו אם החוקים החדשים של הממשלה לוקים רק בקשיים משפטיים, או שהם גם בעלי משמעות הרסנית לדמוקרטיה הישראלית

משה גורלי 08:3508.11.18

למזלם הגדול של שלושת משתתפי משבר שקד זילבר – שרת המשפטים, המשנה ליועץ, והיועץ עצמו – היומן של דינה זילבר היה אתמול נקי מהופעות בפני ועדות כנסת. היום, בדיון ההמשך על חוק הנאמנות בתרבות, אמור להופיע "דרג מקצועי פחות בכיר", כהגדרת גורם במשרד.

 

 

 

בבוקר יום שלישי התייצבה זילבר בוועדת החינוך של הכנסת כדי להציג את עמדת היועץ המשפטי לחוק הנאמנות בתרבות שמרכזו דיכוי חופש הביטוי האמנותי באמצעות הפחתת ושלילת המימון המדינתי. בערבו של יום נדרש היועץ להכריע בחופש הביטוי של זילבר עצמה, שעוררה את זעמה של שרת המשפטים איילת שקד. שקד, שנדהמה מנאומה של זילבר בוועדה, הודיעה למנדלבליט שזילבר פסולה "החל מהיום" מלייצג את המשרד והממשלה. התגובה הראשונית של מנדלבליט היתה רפה – התלונה תיבדק ביסודיות. רק בבוקר אתמול הודיע מנדלבליט לשרה שאין זה בסמכותה להכתיב לו מי ייצג את עמדתו בפורומים השונים. העימות בין שקד לזילבר מציף סדרת שאלות עקרוניות בליבת היחסים המורכבים שבין הממשלה למשפט.

 

1. את מי מייצג היועץ המשפטי לממשלה

 

השם היועץ המשפטי לממשלה הוא מטעה. רק אחד מארבעת כובעיו הוא ייעוץ לממשלה ולשריה, וגם ייעוץ זה מתמזג עם ייעודו המקצועי האמיתי – ייצוג האינטרס הציבורי ושלטון החוק. כמובן שהייצוג הזה הוא לא פעם תלוי פרשנות ויהיו מקרים שבג"ץ יפסוק בניגוד לעמדתו. אבל הוויכוח הגדול, שאחד מנגזרותיו הוא העימות בין שקד לזילבר, הוא עד כמה זילבר מחויבת לממשלה או לשלטון החוק, ועד כמה מורת רוחה מחוק כזה או אחר אמורה להשפיע על עמדתה.

 

ומהם גבולות הייעוץ המשפטי? שתי עמדות הקיצון הוצגו בזמנו בוויכוח בין שר המשפטים יעקב נאמן לשופט והיועץ המשפטי לשעבר יצחק זמיר. נאמן טען ל"גבולות החוק" ואילו זמיר ל"גבולות המשפט". ומה ההבדל? גבולות המשפט רחבים ועמומים יותר. הם מכילים את פסיקות בית המשפט העליון שמגבילות את הממשלה והכנסת מטעמי סבירות ומידתיות. הם מטעינים על לשון החוק את הערכים ועקרונות העל הדמוקרטיים. והם מקנים לדינה זילבר מרחב פרשני גדול.

 

2. האם זילבר ייצגה את היועמ"ש או את עצמה

 

עמדת הבסיס של מנדלבליט לחוק הנאמנות, כמו גם ליוזמות חקיקה נוספות, היא "אין מניעה חוקתית, אבל מעורר קשיים משפטיים". המשמעות האופרטיבית היא: אני אגן על החוק בבג"ץ, אבל יש סיכוי שהחוק ייפסל. לכאורה, יש כאן אחיזת המקל בשני קצותיו: החוק כשר ומסריח בו זמנית. זילבר בדבריה התמקדה במסריח. בהצגת הקשיים המשפטיים היא הפליגה לחזון הרס הדמוקרטיה. טיעונה נספג בהטפה ערכית והיסטורית שנשענת על אתוס הדמוקרטיה הליברלית, הפלורליסטית, הביקורתית. וזה בדיוק מה שמרגיז את איילת שקד ומירי רגב. שתיהן חותרות לנאמנות במשפט (חוק היועמ"שים) ובתרבות כדי לעקר את האתוס הזה לטובת דמוקרטיה מסוג אחר – יותר לאומית, דתית ופטריוטית.

 

דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש

 

מנדלבליט, בדרך לבירורים מול זילבר, ראוי שיברר בינו לבין עצמו האם החוקים החדשים שמבקשת הממשלה להעביר לוקים רק בקשיים משפטיים או שיש בהם משמעות מטלטלת אמיתית לגורלה של הדמוקרטיה הישראלית. האם מדובר בקשיים שניתן לתקן באמצעות עיבוי הוועדה המייעצת, או תגבור רגב בשר נוסף כדי להפחית תקציבי תרבות, או שצריך לצרוח בקול גדול נגד הרוח הרעה הגדולה. כלומר, מנדלבליט צריך להחליט אם יש לו בעיה רק עם הסגנון של זילבר או גם עם המהות.

 

 

איילת שקד, שרת המשפטים איילת שקד, שרת המשפטים צילום: אוהד צויגנברג

 

3. מהם גבולות חופש הביטוי לעובד ציבור

 

זו שאלת המפתח בכל הדיון הזה. האם זילבר ניצלה את מעמדה לקידום אג'נדה אישית-פוליטית, כפי שטוענת שקד, או שטיעונה היה במרחב המשפטי הלגיטימי כמייצגת את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, כפי שהיא עצמה משוכנעת. בישראל יש מסורת ארוכה של עובדי ציבור בעלי ראש גדול. האלוף יאיר גולן דיבר על הקבלות היסטוריות שלא נעמו לממשלה. ראשי מערכת הביטחון יצאו בגלוי נגד הכוונה להפציץ באירן. הפרקליטה ליאורה גלאט-ברקוביץ' הדליפה את חקירות רה"מ אריאל שרון. זמיר ופרקליטת המדינה ונשיאת העליון לשעבר דורית ביניש יצאו נגד הממשלה בפרשות השב"כ והמגורשים. היועמ"ש מני מזוז ניהל קרבות פומביים נגד שר המשפטים דניאל

פרידמן. וזילבר עצמה, לפני שנתיים, במועדון אברקסס בתל אביב נשאה קינה "עמוס עוזית" על התנכלות הפוליטיקאים למשפט ולדמוקרטיה.

 

כצפוי, החלוקה נגד ובעד זילבר תואמת לחלוטין את הוויכוח הפוליטי הרגיל. בעד ונגד הממשלה, ימין נגד שמאל. בכל מקרה, לא ניתן להתעלם מייחודה של המשנה הנמרצת, מהתפקיד ההיסטורי שנטלה על עצמה כמתריעה בשער מפני תהליכים דרמטיים – הרסניים או מבורכים, תלוי את מי שואלים – שעוברים על החברה הישראלית. זילבר סבורה שהתרעה כזו היא חלק מתפקידה המשפטי. ואת התפקיד המשפטי הזה, שמשתרשר מהאקטיביזם המשפטי ומתפקידו הערכי של המשפט, מנסה שקד לחסל. באמצעות המינויים השמרניים למערכת המשפט, באמצעות חוק היועמ"שים. ממשלת נתניהו דורשת נאמנות מהתקשורת, מהמשפט, מהתרבות. וכאשר זילבר מצביעה על ההיגיון הלשוני – במקום שמסומנים בו נאמנים מסומנים גם בוגדים – היא מטיחה את הכיוון המסוכן שאליו מובילה הממשלה.

 

4. ומה יקרה עכשיו עם הבדיקה?

 

פרקליט המדינה שי ניצן יבדוק האם נעברה כאן עבירה משמעתית. סביר להניח שלא. ומנדלבליט המסכן נמחץ שוב בין הפטיש לסדן. כל החלטה שלו – ירחיק את זילבר או יגן עליה – תקים עליו ביקורת נוקבת.

 

נדמה שדעתו לא נוחה מהסגנון הפובליציסטי החופשי, ממרחבי חופש הביטוי שנטלה לעצמה, אבל השאלה הגדולה היא האם יסתפק בנזיפה על הסגנון הלא ראוי, או שיאמר ביושר – "המשנה שלי לא יכולה לייצג אותי יותר כי היא לא ביטאה כראוי את עמדתי. אני סבור שהחוק הוא בעייתי, מעורר קשיים, אבל אין בו סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית". 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x