• תפריט
19.10.18
מוסף כלכליסט
בחר בהפי אנד
רגע אחרי שוולמארט חתמה על השקעה של 300 מיליון דולר במיזם סרטוני הווידיאו האינטראקטיביים שלו, המוזיקאי והסטארטאפיסט יוני בלוך מספר איך זה מרגיש להגשים את החלום האמריקאי
יוני בלוך זמר וסטארטאפיסט בברוקלין, צילום: נדב נויהוז
"

לא התרגשתי במיוחד כשנפגשתי עם וולמארט, רק בגלל שלא הבנתי כמה הם ענקיים. ישראלי שנוסע לניו יורק וסן פרנסיסקו לא פוגש את וולמארט. זכרתי משנת השבתון שלנו בארצות הברית, כשהייתי בן חמש, שאמא שלי אמרה שוולמארט זה המקום שבו אפשר להשיג הכל, בזול ובגדול. אבל לא ממש הכרתי אותה. אחר כך קראתי את הספר של סם וולטון, שהקים את החברה, ואמרתי, 'וואו, זה המקור של החלום האמריקאי'".

 

החלום האמריקאי הזה הוא עכשיו גם החלום של יוני בלוך, מוזיקאי מוכשר שהפך יזם הייטק. בלוך חתם בשבוע שעבר על עסקת ענק, שבמסגרתה תשקיע וולמארט, הקמעונאית הגדולה בעולם, 300 מיליון דולר במיזם משותף לה ולאקו (Eko), הסטארט־אפ שלו. המיזם ייקרא W*E ויעסוק בפיתוח תוכני וידיאו מקוריים ואינטראקטיביים.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 


 

 

 

בתחילה זה נשמע מופרך. מה לוולמארט, רשת סופרמרקטים כל־אמריקאית, צנון תאגידי שמכניס חצי טריליון דולר בשנה, ולאקו, סטארט־אפ שהקימו כמה מוזיקאים מישראל ושיש לו רעיון שעדיין נמצא בשלב הבישול, גם אם על אש גדולה? אבל כשמתעמקים בעניין מבינים שזה סופר הגיוני, כי אם וולמארט רוצה לצמצם את הפער מול הסיוט שלה, ענקית הקמעונאות המקוונת אמזון, כדאי לה לעשות קפיצה גדולה קדימה. ועם החזון המהודק, הכריזמה והביטחון העצמי שלא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי, בלוך הוא האיש שלה.

 

"וולמארט עוברת מהפכה", מסביר בלוך בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "היא עדיין הקמעונאית הכי גדולה בעולם, אבל אנשים מתקשים לראות איפה העתיד שלה, כי היא לא מהדור של חברות הטכנולוגיה. אז בחברה אמרו לנו מההתחלה, 'אנחנו רוצים לעבוד איתכם כי אנחנו לא מבינים בדברים האלה ואנחנו רוצים לקחת הימור על זה ולעשות קפיצה גדולה קדימה במקום לעקוב אחרי מה שכולם עושים'".

 

 

W*E תפתח תוכן מקורי בכלים של וידיאו אינטראקטיבי, מקטלוגים לצעצועים ועד תוכניות בישול וסדרות מתח, שמיועדים לקהלים של וולמארט ולאחרים. המשמעות היא שהצופים יוכלו להקליק כדי לבחור, למשל, איזו מנת פסטה יבשל השף בתוכנית הבישול או את הזווית שממנה יצפו בהכנתה. יש פה כמובן גם מנוע הכנסות: באותה תוכנית בישול היפותטית יוכלו הצופים גם להקליק על הכפתור שיקנה להם את מכונת הפסטה. "העתיד של הווידיאו, כפי שאני רואה אותו, יהיה 99.9% סופר אינטראקטיבי", אומר בלוך. "הבנות שלי (בת שנתיים ובת ארבעה חודשים) יעדיפו וייהנו יותר מתוכן שבו הן יכולות להשתתף".

 

איך נוצר הקשר עם וולמארט?

"זה היה מטורף. בשנה שעברה הם באו לבקר בארץ, והם נוצרים אדוקים מבנטונוויל, ארקנסו, אז לא היה להם שום חיבור לישראל, סוג של לא ראו יהודי בחייהם. ידעתי שהם מתחרים באמזון, אז חשבתי שיהיה מעניין לדבר איתם והתחלתי איתם. אמרתי למנכ"ל דאג מק'מילון: 'אני מבאר שבע וזה כמו ארקנסו של ישראל', ונהיה חיבור אדיר. הם כבר עובדים עם כמה חברות ישראליות שקשורות יותר לסייבר, ואף אחד לא העלה על דעתו שנתחבר, אבל זה קרה. הם הזמינו אותי לבנטונוויל וזו היתה חוויה מעניינת".

 

מנכ"ל וולמארט דאג מק'מילון. זקוק לבלוך כדי לצמצם את הפער מול אמזון מנכ"ל וולמארט דאג מק'מילון. זקוק לבלוך כדי לצמצם את הפער מול אמזון צילום: בלומברג
הופעת באסיפת בעלי המניות שלהם.

"כן, פעם בשנה יש להם אסיפת בעלי מניות וזה ממש אירוע. זה היה חודשיים אחרי שנפגשנו, וכבר היה בינינו דיבור, אז דאג אמר, 'נעשה משהו אינטראקטיבי על הבמה', והופעתי מול 25 אלף איש עם גוון סטפני וזה היה מגניב".

 

איך מוכרים טכנולוגיה שבחיתוליה לאמריקאים ב־300 מיליון דולר?

"אני באמת מאמין שלווידיאו אינטראקטיבי יש פוטנציאל להיות מדיום מיינסטרימי גדול. אני משווה את זה למעבר מסרט אילם לסרט עם סאונד. אנחנו ישראלים, אין לנו בושה ויש לנו חוצפה חיובית, אז אמרנו למשקיעים שאנחנו הולכים לשנות את האופן שבו מספרים סיפורים. אם נצליח להוכיח את מה שאנחנו רוצים להוכיח, אנשים ייצרו מרצונם סרטים אינטראקטיביים.

 

"אפילו כשהייתי בן ארבע וקנו לי קומודור 64, לא הבנתי למה שמישהו ירצה לצפות באופן פסיבי בסרט אם הוא יכול להיות חלק מהסיפור. היו לי קסטות של קומודור וקסטה של מישהו שמקריא את הסיפור 'חתול במגפיים'. וכשהייתי בן חמש ניסיתי לשכנע את אבא שלי שאם נשים אותה בקומודור אוכל לשחק ב'חתול במגפיים'. הוא ניסה להסביר לי את ההבדל בין אות נתונים לאות סאונד אבל עדיין ניסיתי להפעיל את 'חתול במגפיים' בקומודור. זה לא עבד".

 

לעודד את הצופה להטיל ספק בעידן של פייק ניוז

 

את מה שיוני בן הארבע רצה ולא הצליח להגשים, יוני בן ה־37 עושה בהצלחה. ב־2004 הוא פרץ לתודעה כזמר־יוצר כשהוציא את האלבום הראשון שלו "אולי זה אני", שכולל את אחד הלהיטים הכי ידועים שלו, "מכיר אותו". אחר כך הפיק והלחין שירים לאחרים, בהם אפרת גוש, נינט טייב, מירי מסיקה ושלומי סרנגה. ב־2010 הוא חבר לטל זובלסקי, שהיה הגיטריסט שלו, וברק פלדמן, שכתב לו טקסטים, והם הקימו את הסטארט־אפ אינטרלוד, שבהמשך ישנה את שמו לאקו.

 

בשמונה השנים שחלפו מאז צבע בלוך הרבה ריבועים בחגורה שלו, כל אחד מסמל כיבוש והישג נוסף. ב־2011 הקליפ האינטראקטיבי שיצרה אקו לשיר "Keep Your Head Up" של אנדי גראמר זכה בפרס הקליפ היצירתי ביותר של MTV. הם הפיקו קליפ לשיר האייקוני של בוב דילן “Like a rollingstone”, בבימויו של הבמאי המצליח וניה הימן, שזכה במקום הראשון בקטגוריית שיווק דיגיטלי בפסטיבל קאן. בהמשך יצרו קליפ מדובר מאוד לקולדפליי, וכן קליפים לכוכבי ענק כמו וויז כליפה ומייג'ור לייזר.

 

בלוך ושותפיו לא יצרו רק קליפים, הם הפיקו גם סדרות ותכנים אינטראקטיביים, יצירתיים ומסחריים שזכו להצלחה ולשבחים, כמו “Broken Night” (2017), סרט של 11 דקות שגרף פרסים בפסטיבלי הסרטים הנחשבים טרייבקה וסאנדנס. הפלטפורמה וכלי הפיתוח החינמיים שהם מציעים ליוצרים מנוצלים על ידי עשרות אלפי אנשים וארגונים בעולם כדי ליצור מגוון גדול של תכנים אינטראקטיביים.

 

 

"המפגש עם וולמארט היה מטורף. הם נוצרים אדוקים מארקנסו ולא היה להם שום חיבור לישראל. אמרתי לדאג, המנכ"ל: 'אני מבאר שבע וזה כמו ארקנסו של ישראל', ונהיה בינינו חיבור אדיר"

 

ההצלחה הביאה להם סיקורים אוהדים בעיתונים בולטים כמו “הניו יורק טיימס” ו”הניו יורקר”, וחשוב מכך — היא התבטאה גם בהשקעות: בשלושת הסבבים שערכו מאז קמה החברה גייסו בלוך והלהקה 62 מיליון דולר מהמשקיעים הנחשקים ביותר בהון סיכון פינת תוכן ובידור: קרנות כמו סקויה, Innovation Endeavors של יו"ר גוגל לשעבר אריק שמידט ואינטל קפיטל, ולצדן ענקית התקשורת סמסונג ומפלצות הבידור סוני, וורנר מיוזיק ו־MGM.

 

קצת קשה לתאר במילים את הסרטונים שאקו מפיקה, שמעוררים את הרגשות ומניעים את גלגלי המוח. ביום האם ב־2015 הפיקה אקו לקוקה־קולה סרטון על התפתחות היחסים בין בת לאם, מינקות דרך גיל ההתבגרות הסוער עבור שתיהן ועד ההתקרבות המחודשת ביניהן כשהבת מקימה משפחה משלה. הסרטון מלווה במוזיקה עדינה ומרגשת, ובמהלכו הצופה יכול לבחור מאיזו נקודת מבט הוא רוצה לחוות את העלילה — מזו של האם או מזו של הבת — ולקראת הסוף, מעיני הנכד. בקבוקים של קוקה־קולה מופיעים בסרטון באופן כמעט אגבי ולא בוטה. אבל סערת הרגשות שהסרטון מעורר, שמתנפצת בסופו על חוף הכתובית "ביום האם הזה תנ/י לאמא שלך את המתנה שהיא הכי רוצה. התקשר/י אליה", עושה את העבודה יותר מכל פרסומת.

 

 

מבחינת בלוך, היופי של תכנים כאלה הוא בהעברת השליטה בנרטיב ובאופן שבו הוא מתפתח לידי הצופה — לייב. זו אפילו חזרה לצורה הישנה של סיפור־סיפורים, שבה באופן טבעי אנחנו מעורבים רגשית, מגבשים דעה, מחליטים מי טוב ומי רע. "That moment when...", סדרה אחרת שאקו הפיקה עם סוני, היא דוגמה מצוינת לזה. גיבורת הסדרה ג'יל מוצאת את עצמה במצבים מוזרים דרך קבע. בפרק הראשון היא מגיעה למסיבה ומכר ותיק קופץ עליה בשמחה, אלא שהיא לא זוכרת מי הוא. "אלוהים, אלוהים, זה אתה", היא מנסה לגמגם את דרכה מחוץ לסיטואציה. הוא מתחיל לשחזר דברים שהם עשו יחד. נניח, "זוכרת את הפעם הראשונה שסיפרתי לך שאני רוצה להיות כירופרקט חיות?". "בטח", משיבה ג'יל השקרנית, "זה היה ב־־־" — ועל המסך מופיעות כמה אופציות תשובה שהצופה יכול לבחור ביניהן בהקלקה. כמה מהן הגיוניות ואחרות מופרכות לחלוטין, למשל "בשריפה בפח זבל" או "בכנסייה של אמא שלך".

 

העלילה מתקדמת לפי הבחירות שהצופה עושה. בכל פעם שהוא מחלץ את ג'יל ממבוכה, הוא מקבל אות אחת משמו של החבר הנשכח. בסצנה האחרונה מופיע החבר של ג'יל, וכמיטב הנימוסים האמריקאיים היא צריכה להציג בפניו את החבר הוותיק. לפי האותיות שנחשפו עד כה, הצופה יכול לבחור באחד משלושה שמות שמופיעים על המסך. הפרק מסתיים בהתאם.

 

זה היה כיף, אבל במובן שנהניתי לשחק במשחק, לא לצפות בסרט.

"אם תחשבי על זה, כל סיפור הוא משחק שאתה פשוט לא משחק בו. כל דמות צריכה להתגבר על משהו, לקבל החלטה, לאזן כל מיני דברים, והסדרה הזו באמת מרגישה יותר צעירה ומשחקית. לפני שהסדרה יצאה רצינו לבדוק איך אנשים מגיבים אליה ושלחתי אותה למשפחה שלי. אחי בן ה־24 ניסה כל הזמן לשים את הגיבורה במצבים מביכים כי זה נורא הצחיק אותו, ואמא שלי, בת 64, היתה בחרדה לבחור את הדבר שיוציא אותה מהמצבים המביכים. ואני חושב שההבדל בין זה לבין משחק הוא שהניצחון שונה, לפי מי שאתה. זה קצת כמו משחק תפקידים.

 

 

"עבור הדור הצעיר סרטים הם לא דבר פסיבי. נקרע לי הלב כשהבת שלי עונה 'היי' בחזרה לאלמו מ‘רחוב סומסום‘, ולא יודעת שהוא לא שומע אותה. אבל גם אנחנו המבוגרים צועקים בסרטים בלב דברים כמו 'אל תלכי לשם' או 'תנשקי אותו כבר'“

 

"ועכשיו אנחנו עובדים על סדרה שבה התפקיד שלך כל הזמן הוא להיות הספֵק ולהחליט אם אתה מאמין או לא מאמין. ורק כשאתה נכנס לזה באמת אתה מבין שאם אתה לא מאמין למשהו, הוא לא אמיתי יותר. כיום, כשיש המון פייק ניוז, אתה מבין את הכוח של להאמין או לא להאמין לדברים. זה סופר מעניין ומרגש. זה ממשיך להלהיב אותי".

 

"רציתי לגרום לאנשים לשים לב בעולם שבו תשומת לב נעלמת"

 

הסרט הדרמתי “Broken night” הוא ההפקה שבלוך הכי אוהב מהרפרטואר של אקו עד כה: אשה, גבר, בית ריק, אדם זר, אקדח ומישהו מת. מי ירה? מי הוציא את האקדח מהמקום שלו? מה יגלה בלש המשטרה שחוקר את האירוע? הסרט נמשך 11 דקות מותחות שבהן האשה (בגילומה של אמילי מורטימר) משחזרת את אירועי אותו ערב בפני הבלש — אולם הצופים הם אלה שמחליטים איך להתקדם במלאכת השחזור. הם חובשים משקפי VR (מציאות מדומה) ועל ידי הזזת מבטם הם נעים בין אזורים בבית. בכל פעם שהם מעתיקים את המבט, הם בוחרים אחרי איזה מהזיכרונות שלה לעקוב. האם כשהזר נטל את האקדח? כשבעלה רץ בחדר השינה? כשהיא אחזה באקדח בסלון? באמצעות בחירת הזיכרונות, הסרט מוביל את הצופה למסע פסיכולוגי שמטרתו לחשוף את האמת.

 

יו"ר גוגל אריק שמידט. השקיע באקו של בלוך דרך הקרן הפרטית שלו יו"ר גוגל אריק שמידט. השקיע באקו של בלוך דרך הקרן הפרטית שלו צילום: אי פי איי

למשחק המוחות האינטראקטיבי הזה יש כיווני התפתחות רבים. האשה עצמה אינה בטוחה בזיכרונותיה ולכן הצופים שפוסעים בנתיבים עלילתיים שונים חושפים בהדרגה חלקים אחרים של הפאזל, עד הסצנה האחרונה — שבה כולם צופים ובה מתגלה האמת. הסרט הצליח מאוד וגרף ביקורות אוהדות.

 

"אני אוהב אותו כי הבחירה שלך מתבצעת לפי הדברים שאתה מסתכל עליהם, לא אלה שאתה לוחץ עליהם", אומר בלוך. "עבדנו עם פסיכולוג כדי ללמוד על הדחקה. חלק מהחוויה של הצופה היא שהבחירה שהוא עושה מזכירה לו שהוא יכול לזכור אירוע בצורות שונות ממה שקרה במציאות. והפעולה האקטיבית של בחירה הופכת את הצפייה להרבה יותר חזקה מאשר בסיפור פסיבי — ואלה הדברים שהכי מעניינים אותי".

 

הרבה פעמים אנשים רוצים שהסרט או הסדרה יהיו המנוחה והתרפיה שלהם למוח. בעולם התוכן שלכם הם צריכים לעבוד. אתה בטוח שהם תמיד רוצים את העבודה הזאת?

"קודם כל, לא, למרות שאנחנו חושבים שבסופו של דבר נשתלט על העולם בגאווה. כמו שלפעמים בא לך לקרוא ספר טוב ולפעמים אתה רוצה לראות סרט, אנחנו גדלים להבין שיש מקום גם לזה. ואם תחשבי על הסדרות והסרטים הכי טובים שראית, סביר להניח שהם דרשו ממך הרבה תשומת לב, ולא לכבות את המוח. אנחנו מתעניינים במקומות האלה".

 

שבהם אתה נסחף לתוך העלילה ושקוע בה לגמרי?

"כן. וכמובן שחלק מהעניין הוא איך לייצר משהו שלא מרגיש כמו עבודה. הדור הצעיר לא חושב שסרטים הם דבר פסיבי. כשהבת שלי בת השנתיים רואה את ‘רחוב סומסום’ האמריקאי, ואלמו אומר 'היי', והיא אומרת 'היי' בחזרה — זה קורע את הלב שאתה יודע שהוא לא באמת שומע אותה. גם כשאנחנו מבוגרים ורואים סרט אנחנו צועקים צעקה פנימית, כמו 'אל תלכי לשם' או 'תנשקי אותו כבר'. אנחנו גם אומרים לילדים שלנו להיות בשקט בקולנוע אבל בפועל אנחנו לא יצורים פסיביים. התחלתי עם קליפים כשרציתי לגרום לאנשים להישאר ולשים לב בעולם שבו תשומת לב היא דבר שהולך ונעלם. ועכשיו הם נותנים תשומת לב ומקבלים תשומת לב וזה אדיר".

 

הסדרות והתכנים שאקו מייצרת משודרים באינטרנט, הם מה שמכונה "סדרות אינטרנט", מושג שהוא שם נרדף לפחמימות ריקות: הן עולות מעט ומספקות כמה ביסים של עונג מהיר. אלא שבלוך לא מקבל את ההיררכיה שלפיה סדרות אינטרנט נופלות מסדרות טלוויזיה. "תחשבי רגע", הוא מקשה, "מה זאת סדרת אינטרנט? זאת הפקה שהטלוויזיה לא משדרת".

 

יו"ר סנאפצ'ט מייקל לינטון. "הפך מנטור שלנו" יו"ר סנאפצ'ט מייקל לינטון. "הפך מנטור שלנו" צילום: בלומברג
וגם הפקה קצרה יותר וזולה יותר.

"בארצות הברית סדרות אינטרנט היו זולות כי לא ידעו לעשות מהן כסף, ואז הגיעה נטפליקס והשקיעה המון כסף בסדרות אינטרנט. ההפרדה בין גופי שידור כמו רשת, קשת, NBC ופוקס לבין גופים כמו נטפליקס, אמזון פריים והולו כבר לא נכונה. הם מנצחים בטירוף. נטפליקס שמים השנה 13 מיליארד דולר במזומן על הפקות. זה יותר ממה ש־HBO, דיסני, ABC ו־CBS שמו יחד (בשנה שעברה). והתוכן הוא אותו תוכן".

 

וכמה עוד אינטראקטיבי זה יכול להיות עם VR ו־AR (מציאות רבודה)?

"מבחינתי זה הקנבס שעליו אתה מספר את הסיפור שלך. כולם מתעסקים בלהשאיר את התוכן אותו הדבר ולהגיש אותו בדרכים שונות, אבל צריך להבין שאנשים רוצים שישמעו אותם, הם רוצים להגיב בחזרה".

 

נשמע מבטיח, אבל בינתיים נראה שזה לא באמת מתרומם אלא מתקדם די לאט.

"תלוי למה את משווה. מהרגע שהיה אפשר להוסיף סאונד לסרט ועד שאנשים התייחסו לזה כעניין אמנותי עברו יותר מ־15 שנה, ועבר פרק זמן נוסף עד שגילו את המיוזיקל. אותו דבר עם צבע. היו המון אנשים שאמרו, 'למה צריך את זה? תורידו'. הסיבה היא לא טכנולוגית אלא יצירתית. אני חושב שכולם מבינים שאינטראקטיביות היא העתיד, כי רואים את זה בהתנהגות של הצופים בכל דבר. השאלה המאתגרת היא איך מפתחים את זה. צריך הרבה יוצרים ושליטה יצירתית שלהם — בשביל היצירתיות ולא בשביל הכסף".

 

"אנחנו כבר מייצרים הכנסות, אבל עדיין לא רווחים"

 

ב־2011, שנה לאחר שאקו קמה, בלוך עבר לניו יורק, ומאז הוא שם, עם ביקורים תדירים בארץ. ולמרות כל השנים, העסקים והתוכן שהוא עושה באנגלית, הוא מאושר להתראיין בעברית. "בשפת האם שלך תמיד תהיה יותר אינטליגנטי ושנון, עם כל מיני משחקי מילים או אם תרצה להישמע יותר מחוכם", הוא אומר. רק לפני חודש הוא היה בארץ, לשלוש הופעות בבארבי, "הכל סולד־אאוט, יותר משהיה לי בזמן אמת בחיים". הוא פותח אלבום תמונות דיגיטלי ומראה לי תמונות מההופעה. חלק גדול מהחבר'ה על הבמה הם אנשי אקו.

 

אתם יותר מוזיקאים או אנשי טכנולוגיה?

"שניהם. אמהות בארץ רוצות שהילדים שלהן ילמדו מחשבים כדי שלא ילכו לקרבי, ואז הילדים שרוצים להיות מוזיקאים או אנימטורים לומדים מחשבים. כל האנשים פה היו ב־8200 אבל היתה להם גם להקה. הדוגמה הכי טובה לזה היא מנהל הקריאייטיב הראשי שלנו, אלון בנארי, שביים את 'קצרים', 'מתי נתנשק' ו'ילדי ראש הממשלה', אבל יש לו גם תואר שני במדעי המחשב. לכל המפתחים שלנו יש גם צד אמנותי, ודברים כאלה יש רק בארץ. אני חושב שהשילוב הוא מה שמייחד אותנו".

ועכשיו, בעקבות המיזם המשותף עם וולמארט, בלוך מחפש עוד אנשים כמוהו וכמו חבריו: אנשי טכנולוגיה שהם גם יוצרים ושירצו לפרוק את שני הסטים של הכישורים האלה באקו. החברה פעילה בניו יורק ובתל אביב, ומעסיקה בכל לוקיישן כ־30 עובדים. בארץ יושב צוות הפיתוח שלה.

 

מה מודל ההכנסות שלכם? ממה אתם מייצרים או תייצרו הכנסות?

"במיוחד מפרסום אינטראקטיבי. אנחנו מאוד בעניין של להשאיר את השימוש בפלטפורמה חינם, וזאת הדרך לעשות את זה. והבחירה האקטיבית של הצופים מאפשרת לנו לעשות פרסומות אינטראקטיביות שמרגישות בעלות ערך, ולא מבאסות כמו רוב הפרסומות כיום, שמנסות להטריל אותך".

 

 

"אמהות בישראל רוצות שהילד שלהן ילמד מחשבים כדי שלא ילך לקרבי, ואז מי שרוצה להיות מוזיקאי או אנימטור לומד מחשבים. כל האנשים שלנו היו ב־8200 אבל היתה להם גם להקה. דברים כאלה יש רק בארץ"
מוסף שבועי 18.10.18 יוני בלוך ב הופעה ב בארבי
מוסף שבועי 18.10.18 יוני בלוך ב הופעה ב בארבי
צילום: אורית פניני

 

המשקיעים מצפים לקבל החזר על ההשקעה.

"אנחנו כבר מייצרים הכנסות, עדיין לא רווחים. אנחנו רוצים לגדול".

 

כמה קשה לעבוד עם משקיעים בקליבר הזה, ולא מעט מהם, שיכולים למשוך לכיוונים מנוגדים?

"זאת קבוצת אנשים שיש לי מזל שהם כזה דירקטוריון תומך. הם נתנו לנו ללכת על הטווח הארוך ולא הקצר, ולבנות את הלגיטימציה שלנו מלזכות באמי, בפסטיבל קאן וכאלה. הם אנשים נהדרים. מייקל לינטון, למשל, שהיה מנכ"ל סוני ומכהן כיו"ר סנאפצ'ט, הפך לסוג של מנטור שעוזר לנו. חשבתי שזה כמו חברת תקליטים, שנותנים לך כסף כדי להגשים את החלום ולקחת בתמורה חתיכה מהנשמה. אבל זה לא היה ככה. אני צריך אותם כי זה עולם גדול ומלחיץ וקשה — מקבלת עצות עסקיות ועד לדבר איתי על הלחץ".

 

לאן צועד הווידיאו האינטראקטיבי
משיעור החייאה ועד משחק גיוס עובדים

 

עסקת אקו־וולמארט היא כנראה הגדולה ביותר בתחום הווידיאו האינטראקטיבי. זהו תחום צעיר יחסית, שעודנו בחיתוליו. פועלות בו גם יצרניות תוכן וגם חברות טכנולוגיה, שמפתחות פלטפורמות וכלים שאיתם יוצרים יכולים להפיק תוכני וידיאו אינטראקטיבי. אקו היא מהיחידות שעוסקות בשני התחומים. באגף הטכנולוגי, היא מתחרה בכ־50 חברות טכנולוגיה, שהגדולה שבהן היא יוטיוב. מצד התוכן מתחילות לזלוג לענף ענקיות כמו HBO ונטפליקס.

 

לפני שבועות אחדים פורסם כי נטפליקס נכנסת לתחום, והפרויקט הראשון שלה הוא יצירת פרק אינטראקטיבי בעונה החמישית של הסדרה זוכת האמי "מראה שחורה", שתעלה בדצמבר. בפרק הזה יוכלו הצופים לבחור את קו העלילה. HBO כבר הוציאה בינואר השנה את הפרויקט האינטראקטיבי הראשון שלה, סדרת מתח של שישה פרקים ששמה "מוזאיק", שביים הבמאי זוכה האוסקר סטיבן סודרברג ("סקס, שקרים ווידיאוטייפ", "טראפיק", "ארין ברוקוביץ'"). במותחן הרצח הצופים יכולים לבחור מאיזו פרספקטיבה לצפות בעלילה, ללמוד על עוד היבטים שלה ולבצע חקירה משלהם בעזרת חומרי רקע כמו מסמכים, דו”חות משטרה והודעות קוליות.

 

אחד האתגרים העיקריים שאיתם מתמודדות יצרניות התוכן הוא העלות. ליצור פרק איכותי בסדרת טלוויזיה זה עסק יקר; ליצור פרק עם תוכן אינטראקטיבי, שמתפצל לעשרות, אם לא יותר מזה, נתיבי תוכן שונים, שכל אחד צריך לתסרט, לצלם ולביים — זה עסק יקר עוד יותר.

 

בעיה נוספת היא קהל היעד. תוכן אינטראקטיבי אינו מתאים לכל אחד. לצעירים שנולדו עם סמארטפון ביד, וידיאו אינטראקטיבי הוא דבר מתבקש. עבור המבוגרים יותר הוא דווקא עלול לגרוע מההנאה. בלוך משרטט באופן גס את הקו סביב גיל ארבעים, אבל הוא חמקמק מאוד. גם המשקיעים ומנהלי פלטפורמות התוכן שיכולים לרכוש סדרות אינטראקטיביות ולהקפיץ אותן למעלה נוטים להיות מבוגרים יותר ולא להבין לגמרי למה צריך את זה.

 

מי שכנראה יצעיד את השוק הזה קדימה הוא המפרסמים, שמחפשים כל הזמן דרכים אפקטיביות יותר להתחבב על המשתמש ולהניע אותו. כמה שימושים מפתיעים בטכנולוגיה הוכחו כיעילים מאוד. כך למשל, המועצה הבריטית להחייאה הפיקה את הסרטון Lifesaver, שמערב את הצופים בטיפול בדום לב ומטמיע בהם את העקרונות. בפירמת ראיית החשבון והייעוץ דלויט השתמשו בווידיאו אינטראקטיבי כדי להפוך את גיוס העובדים למין משחק שעוזר לכל מועמד להבין אם הוא מתאים לחברה ולתרבות שלה.

x