הדחת השופטת: איפה המידתיות המפורסמת?

בהחלטה הזו המשפט הביס את הצדק, ההחמרה את המידתיות, ההתעמרות את החמלה. מקרה קלאסי של ייקוב הדין את ההר ואת השכל הישר. בית הדין המשמעתי החליט להדיח מכהונה את השופטת רונית פוזננסקי־כץ בגלל שעונש ההשעיה לא נמנה, לשיטתם של השופטים, על העונשים שהחוק מאפשר להטיל.

השופטת הורשעה בהסדר טיעון לאחר שהתגלו מסרוני ווטסאפ שהחליפה עם עו"ד ערן שחם־שביט, נציג התביעה בתיק 4000. אין טענה שההתכתבות הטתה הליכים והחלטות. הפגם העיקרי הוא בעצם הקשר ובסגנון הבלתי פורמלי. היו גם מסרונים שנשאו אופי חמור יותר, כמו זה שבו נכתב שהמדינה תבקש שלושה ימי מעצר ו"את בהחלט אבל ממש בהחלט יכולה לתת יומיים". השופטת משתפת כאן, מבודחת ומשועשעת, פעולה עם תכנון ימי מעצר בסוג של שוק פרסי שמתנהל על הזכות הבסיסית ביותר של אדם - חירותו. והפגיעה היא גם בנכס המרכזי של השופט והמערכת - אמון הציבור בנייטרליות השיפוטית.

מה עושים כשאין סנקציה מתאימה?

והתגובה לפגיעה הזו הגיעה אתמול בפסק דינם של נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס, שופט העליון ניל הנדל והשופטת המחוזית אסתר הלמן. החוק מאפשר בחירה בין חמש סנקציות: הערה, התראה, נזיפה, העברה למקום אחר והעברה מן הכהונה. הצדדים, בא כוח שרת המשפטים, עו"ד שאול גורדון ופרקליטי השופטת, עורכי הדין אייל רוזובסקי וציון אמיר הסכימו על עונש השעייה לשופטת.

הסכמה זו לא הועילה, בגלל שהשופטים קבעו כי אין בסמכותם להשעות וכי השעייה אינה חלק מתון יותר מהסמכות להדיח. גרוניס קבע שהשעייה היא עונש אחר לגמרי שהמחוקק במודע לא כלל בחוק. ובכל זאת, התחושה המשותפת לרבים, שופטים ועורכי דין, היא שנעשה עוול גדול לשופטת וניתן היה להגיע לתוצאה אחרת. הנה כמה רעיונות.

ראשית, נניח שלא ניתן להשעות והחוק מונה עונשים קלים מדי ועונש אחד כבד מדי . ואז, כשחסר העונש המידתי המתאים, אמור בית דין ששוקל גם צדק, חסד ומידתיות, להעדיף את העונש הקל יותר על פני הכבד יותר.

שנית, מאחר שהצדדים הסכימו להשעייה, ניתן היה לסגור את הסיפור בהחלטה קצרה שמאמצת הסכמה זו ולהותיר את הפלפול לגבי סמכות ההשעייה למועד אחר.

שלישית, גרוניס התעלם מהאבחנה הלשונית בין סמכות הוועדה לבחירת שופטים "לסיים" כהונה של שופט לבין סמכות בית הדין "להעביר"

מכהונה. השעייה, לפי פרקליטי השופטת, היא העברה קצובה, לעומת הניסוח המפורש של סיום כהונה. זה יכול היה להיות קצה החוט לבית הדין, אילו רצה בכך, לאמץ את הסכמת הצדדים להשעייה.

השוואה מדכדכת

אי אפשר להימנע מהשוואה לשופטת הילה כהן, שהועמדה לדין משמעתי לאחר ששינתה פרוטוקולים והחלטות באופן שלא שיקף את הדיונים ואף קרעה והשליכה לפח האשפה בקשות לדחיית דיון. והנה, בית הדין הסתפק בנזיפה בלבד בגלל שלא הוכחו מניעים פסולים במעשיה. אילו מניעיה של פוזננסקי־כץ נשקלו הרי שמתחייבת תוצאה זהה.

השופטת מתוארת בפסק הדין כ"מקצועית, חרוצה, מסורה ורגישה... ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר". על כהן לא הורעפו סופרלטיבים כאלה. חמלת יתר הסתפקה בנזיפה במקרה של כהן ואילו טהרנות יתר גרמה להדחה במקרה של פוזננסקי־כץ. איפה המידתיות המפורסמת כשצריך אותה?