• תפריט
דעות

העובדים שלך הם לא שלך

כולם מדברים על הדור החדש של עובדים, שלא נאמן למקום העבודה שלו ומתעניין קודם כל בחיים שלו. תתרגלו - הארגון העתידי יהיה מורכב מעובדים עצמאיים, אנשים מוכשרים שמגיעים לבצע פרויקט של יום או התקשרות של שנים, אבל חייהם יהיו בידיהם

אייל לינור 08:1213.07.18

"כל מה שעלינו לעשות הוא לקחת את השקרים ולהפוך אותם למציאות איכשהו. כל מה שעלינו לראות הוא שאני לא שייך לך ואת לא שייכת לי. חופש, אתה צריך לוותר עליו כדי לדרוש". ג'ורג' מייקל freedom 90 (תרגום חפשי).

 

לא יאומן. אני מצטט את ג'ורג' מייקל כפתיח למאמר מקצועי. אבל אין מה לעשות, הבחור צדק. השיר הזה נכתב בשנות ה-90 על מערכת יחסים בין אמן לקהלו, ולמרות שלא לכך התכוון המשורר, הוא ניבא בדיוק מושלם את חייהם של התינוקות שנולדו שנים לאחר שהשיר הזה נכתב.

 

אז הנה הם כאן. דור ה-Y או ה-Z או כאב הראש של המעסיקים. כולנו מדברים על הדור החדש של העובדים, זה שלא סופר אותנו, זה שלא מעניין אותו החזון העסקי של הארגון, זה שרוצה ללכת הביתה בזמן, זה שרוצה גם חיים, זה שעושה לך את ראיון העבודה במקום שאתה תראיין אותו, זה שאכפת לו גם מהאחריות החברתית וזה שייפרד ממך בתוך שנתיים ברגע שיבין שהספינה המפוארת שנקראת הארגון לא שטה בכיוון הפרטי שלו.

 

תקראו להם איך שתקראו להם, כל שם או הגדרה שתפילו עליהם מעידה יותר על עצמכם מאשר עליהם. כל המחקרים שנעשו על הדור שלהם נעשו על ידי חוקרים ששייכים לדור הקודם. כל המחקרים נעשו מנקודת מבט של מעסיקים שכולם שואלים את עצמם את אותה שאלה בדיוק: למה לעזאזל אנחנו לא מצליחים לעצב אותם בדמותנו. כי אותם המחקרים שלנו לא ממש מעניינים, הם לא עסוקים בלחקור את הדור שלהם ובלחיות את החיים.

 

למה המאהבת הצעירה עזבה גבר מבוסס

 

העיסוק הבלתי פוסק בהגדרת דור ה-Y או ה-Z הוא תוצר של משבר עמוק בשוק העבודה, צרה צרורה מבחינתם של המעסיקים הגדולים שפתאום מגלים שהעובדים שלהם הם לא שלהם. זה אינו רק משבר בעולם הגיוס והשימור, זהו בעצם משבר זוגיות לכל דבר. אבל הצורך האובססיבי לנתח אותו משול לצורך של גבר מבוסס בגיל העמידה ששואל את עצמו למה המאהבת הצעירה שלקח לעצמו, נוטשת אותו למרות כל המנעמים שהרעיף עליה. התשובה פשוטה, יש לה חיים, היא רוצה לעשות דברים מעניינים ולא מעניין אותה להזדקן אתך.

 

 

ככה עובדים היום ככה עובדים היום צילום: שאטרסטוק

 

וכך מנהלי HR (משאבי האנוש) ומנכ"לים עומדים פעורי פה מול מה שהם מרגישים כ"כפיות טובה" וחוסר נאמנות. ככל שהם מנסים לייצר סביבת עבודה מפנקת בעיצוב פנים יוקרתי, השקעה בקמפיינים, אזניות BOSE יוקרתיות לכל פועל, ותקציבי סיבוס בגובה של משכורת חודשית של מורה בישראל, הם לא מצליחים להבין מדוע תוחלת התעסוקה של עובד מוכשר בארגון היא לא יותר משנתיים או שלוש. ברגע שנוצרת ההזדמנות, הגוזל פורש את הכנפיים וחותך את השמיים למקום אחר.

 

אז הנה משפט שכבר אסור להגיד: "העובדים שלנו הם הנכס החשוב ביותר".

 

זה הזמן לראות את המציאות כפי שהיא ולא כפי שאתם רוצים שתהיה: העובדים לא שלכם והם בטח לא נכס של הארגון. אבל במקום לייצר את השינוי האמיץ – אנחנו בוחרים לקטלג את הדור שלהם ולהעניק להם ציונים. האם הם טובים, או רעים או חסרי נאמנות, ומה גרם לכך שהם הפכו לכאלה? האמת, ממש לא רלבנטי.

 

כמעסיקים אתם תהיו חייבים לראות את העולם מנקודת מבטם. הם לא עובדים בשבילכם, הם עובדים עבור עצמם. ובעצם, מה כל כך לא מובן בזה?

 

הנאמנות הנדרשת מהעובדים אינה דו-צדדית

 

הדרישה שלכם לנאמנות נשמעת תמוהה ובצדק. מה בדיוק יצא להם כתוצאה מהנאמנות הזו? איזו מן דרישה מוזרה זו? והם צודקים. מבחינתם כל העניין הזה של "ארגון" נשמע להם מוזר. למה הם בכלל צריכים להיות נאמנים לישות מופשטת שמטרתה העיקרית היא לעשות יותר כסף לקבוצת אנשים קטנה העומדת בראשה? למה הם צריכים להקריב את סופי השבוע או את הערבים החופשיים שלהם למען התעשרות של ראשי הפירמידה? איפה הם בתמונה הזאת? הם לא טיפשים בכלל. הם יודעים היטב שהנאמנות הנדרשת מהם אינה דו-צדדית. הארגון ידרוש נאמנות מקסימלית אך לעולם לא יהיה נאמן להם. ברגע הראשון שהם יהפכו ללא רלבנטיים, הארגון ייפרד מהם לשלום, בלי להניד עפעף, אז על איזה נאמנות בדיוק אנחנו מדברים?

 

אז מה יהיה בעתיד? העתיד כבר כאן ומזמן. שימו לב למתרחש מסביב. Uber אינה מעסיקה של נהגי מוניות, Fiverr לא מעסיקה אנשי מקצוע, Airbnb לא מעסיקה חדרנים וקונסיירז'ים. הסתיים העידן בו העובדים "שייכים" למעסיקים או לארגונים בהם הם עובדים. אם הייתם שואלים אותי הארגונים של העתיד יהיו ארגונים מבוזרים, אוסף של כישרונות העובדים עבור עצמם ומשתפים פעולה לתקופות בהתאם לאינטרסים המשותפים של כולם. וזה ממש לא העתיד - זה ההווה.

 

כדי לייצר את עולם העבודה החדש אנחנו צריכים להבין שהעובדים אינם "של" הארגונים, בכלל, בני אדם לא אמורים להיות שייכים לבני אדם אחרים. אני מאמין שהארגון העתידי יהיה סביבה בה העובדים יהיו ישויות עצמאיות, אנשים מוכשרים שמגיעים לבצע פרויקט של יום או התקשרות של שנים. אבל חייהם יהיו בידיהם, הם לא יהיו חייבים ללבוש את הטי שירט הירוקה והמטופשת עם הלוגו בימי כיף כדי לחוש חלק מהשבט הפיקטיבי של החברה. נאמנות לא תהיה משהו שדורשים, אלא משהו אותנטי שייווצר כתוצאה מאמון הדדי ושותפות אמתית – כולל ברווחים ובבעלות.

 

באותה מידה העובדים של העתיד ילמדו לשחרר את הארגון שלהם מהמחויבות ההורית המזויפת של לדאוג לשלומם ושכרם עד הפנסיה. כעובדי העתיד כל אחד יאלץ ללמוד לנהל את הקריירה של עצמו כמו מיני עסק, לפתח מגוון רחב של כישורים ולעולם לא להפסיק ללמוד. וזה נכון עבור כולנו.

 

הכותב הוא יועץ אסטרטגי המתמחה בשיווק ומיתוג 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x