מצלמות המהירות: האם המשטרה פעלה בתום לב?

הכשל שהתגלה במצלמות המהירות מעורר באופן טבעי את השאלות איך נקבל חזרה את כספי הקנסות שאולי הושתו שלא כדין. אבל שתי שאלות מעניינות הרבה יותר נוגעות להתנהלותה של משטרת ישראל.

הראשונה, למה בדיוק יועדו המצלמות האלה – להגדלת גביית הקנסות מהנהגים או להפחתת הקטל בכבישים. המשטרה תטען בנחישות שהתכלית הבלעדית היא הפחתת הקטל. אבל, את הנחת העבודה הזו צריך לבדוק לנוכח העלייה המקבילה והתלולה למדי – גם במספר ההרוגים בתאונות הדרכים וגם בזרם הדו,חות והקנסות.

תשובה לשאלת ייעוד המצלמות ניתן יהיה, למשל, להסיק ממיקומן. האם הוצבו כמלכודות גבייה או כאמצעי אכיפה ומניעה. אם המסקנה היא שעיקר תרומתן של המצלמות הוא לתקציב המדינה, יש להתייחס אליהן בהתאם. על המשטרה לא רק לטעון את התכלית המוצהרת של המצלמות, אלא גם להוכיח את תרומתן לתכלית זו.

מצלמת מהירות בכביש בגין בירושלים צילום:אלכס קולומויסקי

האם המשטרה קיבלה את כספי הקנסות במרמה?

פוטנציאל התביעה במקרה כזה הוא גדול. תביעות השבה אזרחיות ואפילו חקירת מח"ש על קבלת דבר במרמה מצד גורמים באגף התנועה במשטרה.

המשטרה, לפי תזה זו, קיבלה את כספי הקנסות במרמה. דוח מח"ש האחרון הציף השנה את מחדלי המשטרה בתחומי השחיתות (ערן מלכה), עבירות מין (הרשימה ארוכה) ו'פרופיילינג' (אכיפת יתר כלפי מיעוטים, בעיקר ערבים ואתיופים). אולי בדו"ח השנה הבאה נקבל גם מצלמות המהירות, עם או בלי כתבי אישום פליליים או משמעתיים.

בכל מקרה, השאלה תחזור, בכל וריאציה שהיא ל"תום הלב" של המשטרה: הן לגבי התכלית האמיתית לגבי השימוש במצלמות, ובעיקר לגבי ידיעתה בזמן אמת שהיא מפעילה סנקציות פליליות כלפי נהגים באמצעות כלי שאמינותו מוטלת בספק גדול.