• תפריט
משפט

5 פרשות חמות של משפט ותקשורת: הצעה לדיון בכנס לשכת עורכי הדין

רוב הפרשות נוגעות ליחסים של ראש הממשלה נתניהו, האובססיה שלו לסיקור חיובי והעולמות שהפך כדי להשיגו. השאלות מה פלילי ומה כלל לא נחקר – עוד תלויות ועומדות

משה גורלי 06:5324.05.18

נדמה שלא הייתה שנה כה גדושה בפרשות משפט-תקשורת שבכוחן לספק חומר רב ומקורי למושב התקשורת בכנס לשכת עוה"ד בשבוע הבא. חמש מהן עדיין חיות ובועטות. בבית המשפט העליון, על שולחן היועמ"ש, בחקירות המשטרה, ואפילו בדו"ח מבקר המדינה האחרון שעסק בהדלפות המשטרה שקשורות גם הן איכשהו לפרשות האחרות.

 

ארבע מהפרשות קשורות לראש הממשלה נתניהו וליחסיו עם ארבעה כלי תקשורת מרכזיים – ישראל היום, ידיעות אחרונות, וואלה והתאגיד. כולן קשורות לאובססיה שלו לסיקור חיובי והעולמות שהפך כדי להשיגו.

שתיים מהארבע, תיקי 2000 (ידיעות) ו־4000 (וואלה), נותבו למסלול הפלילי. הסיבה העיקרית לכך הן ההקלטות. להקלטות יש כוח מהפנט כראיית זהב. לפעמים זה נכון, לפעמים ממש לא. שלל ההקלטות מלשכת הרמטכ"ל בפרשת מסמך גלנט-הרפז סיפקו חשדות לאינספור עבירות, מפוטש עד הפרת אמונים. כבר בשלבים הראשונים של החקירה והדלפות חלקי ההקלטות, כתבתי שאין מקומם של פטפוטי הרהב היהירים האלה בכתבי אישום פליליים.

 

הארץ רעשה, בצדק, כשנחשפו החלקים הבעייתיים מהמסרונים שהוחלפו בין השופטת רונית פוזננסקי־כץ לנציג רשות ניי"ע עו"ד ערן שחם־שביט בהארכות המעצר בתיק 4000. והנה, כשנחשפו מלוא התכתובת, ההקשר והמהות, לא רק שרוככה החומרה, אלא התברר שלבה של השופטת היה במקום השיפוטי הנכון, אך שטעתה בגדול בהתנהלות.

 

נשוב לפלילי, אחרי סיבוב קצר בפרשות שלא הופללו. בג"ץ בוחן כעת את חוקתיות החלטת נתניהו לקרוע את חטיבת החדשות מהתאגיד. השופטים, ובמיוחד חנן מלצר, מני מזוז ודפנה ברק־ארז, תקפו בדיון את תכלית הפיצול ואמרו במפורש שהמטרה האמיתית היא העברת חטיבת החדשות לשליטת הפוליטיקאים ברוח תהייתה וחזונה של השרה מירי רגב: בשביל מה צריכים תאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? הפיצול נולד כפשרה פוליטית עקומה ורקובה. לאחר שכבר הלך לבחירות ב־2015 כדי לשמר את "ישראל היום", כמעט הלך נתניהו שוב לבחירות על התאגיד. אז רצה לשמור על ביטאונו המאוים, ובפרשת התאגיד רצה להמית את השידור הציבורי בשל האפשרות שלא יסור למרותו. הטוויסטים האלה אינם בגדר "הפרת אמונים"? מקצועית, חוקתית ומוסרית הם מסריחים לא פחות מכל תיק פלילי.

 

ראש הממשלה בנימין נתניהו ראש הממשלה בנימין נתניהו צילום: בלומברג

 

פגיעה בתקשורת החופשית

 

"ישראל היום" הוא מתנה משלדון אדלסון. בפרשת התאגיד מנסה ביבי לארגן לעצמו מתנה נוספת מהמחוקק - מחלקת חדשות נפרדת שתסור למרותו. סיפור "ישראל היום" מלווה את חיינו מיום הקמתו. היבטים פליליים פוטנציאליים כלל לא נחקרו. תלונות הוגשו, אך כל גורמי האכיפה מהיועמ"ש ומטה החליטו שלא לחקור. לא את הקמת החינמון כסוג של מתנה או מתנת בחירות שניתנו ממיליארדר וידיד אישי לראש ממשלת ישראל. לא נחקרו יחסי הקח־תן - הסיקור החיובי על גבול הסוגד, שקיבלו ראש הממשלה ורעייתו אל מול העובדה שנתניהו גרר את המדינה לבחירות כדי לסכל פגיעה בעיתון. אדלסון עצמו, להבדיל ממילצ'ן, מוזס ואלוביץ', מעולם לא נחקר באזהרה, לא על המתנה, וגם לא על תמורה אפשרית אחרת שקיבל בפעילויות של נתניהו למענו בארה"ב.

 

בתיק 4000 נחקרת אפשרות שמקורבי נתניהו כניר חפץ היו מעורבים בהכתבת תכנים לפרסום באתר וואלה. רביב דרוקר ביקש לבחון אפשרות דומה: האם נתניהו עצמו הכתיב תכנים ל"ישראל היום". העתירה לפי חוק חופש המידע שהגיש נשענה על סיפורים שהעורך עמוס רגב נהג לנהל שיחת טלפון בחדרו בסמוך לשעת סגירת העיתון, ואחריה היו משתנות לעתים כותרות. בית המשפט הורה לנתניהו למסור מידע על השיחות, שלקיומן, כתב השופט מזוז, "עשויות להיות השלכות משמעותיות שונות, ובהן לעניין מגבלות בגין ניגוד עניינים שעל נושא המשרה ליטול על עצמו בטיפול בעניינים הנוגעים לחבריו, וכן השלכות בהיבטי טוהר המידות, והדברים ידועים". הנה, רימוז לפוטנציאל פלילי שלא נחקר בפרשת "ישראל היום" שמופיע בהליך החוקתי־מנהלי.

 

נתניהו מסר שבמשך 3 שנים, 2012 עד 2015, שוחח כ־234 פעמים עם רגב, אבל לא חשף את הנתון החשוב - מועדי השיחות וכמה זמן נמשכו. בפוסט שפרסם אז כתב נתניהו: "אספר לכם משהו שכולם יודעים: כל הפוליטיקאים מדברים עם מו״לים, עורכים ראשיים ועיתונאים. בין הפוליטיקה והתקשורת מתקיים שיח קבוע ומתמשך - כך מקובל בדמוקרטיה".

בתיק 2000 עוטרו שיחות כאלה בין נתניהו למו"ל ידיעות מוזס בהמלצת משטרה לכתב אישום על סעיף שוחד, וסעיף נוסף, הפרת אמונים נגד נתניהו. ראשית, בגלל שיש הקלטות. שנית, בגלל שלשיחות בין השניים השתרבב האינטרס הכלכלי של מוזס בהחלשת "ישראל היום". נכון, "ישראל היום" פגע כלכלית בידיעות, אבל הוא פגע גם בכל התקשורת הישראלית ואולי גם בדמוקרטיה הישראלית. אין תקדים בעולם כולו למיליארד תושב חוץ שמוכן להפסיד עשרות מיליוני שקלים בשנה כדי להעמיד לרשות ראש הממשלה חינמון שפוגע אנושות בתקציבי הפרסום, צינור החמצן של התקשורת העצמאית. החלשת "ישראל היום" היתה אינטרס של מוזס, אך גם של התקשורת והדמוקרטיה כאן.

 

להפצת מוצרי חינם יש לכאורה ערך מיטיב עם הציבור, אבל גם צד בעייתי. אדלסון יכול היה באותה מידה לרכוש מחלבה ולחלק חינם מוצרי חלב. במקביל, היה ממוטט את תעשיית החלב בישראל. טוב או רע לציבור, לכלכלה, למדינה? וכשמדובר בעיתון, מתווסף הממד של פגיעה בתקשורת החופשית לטובת ראש הממשלה. לא רעיון או אידיאולוגיה מקודמים בחינם, אלא דמות פוליטית.

 

סיקור מאוזן, לא אוהד

 

אבל, וזה העיקר, ברקע השיחות שיזם והקליט נתניהו עמדה הסרת החרם שהטיל על "ידיעות" וכתביו (ולא רק עליהם). ותמורת מה? וגם זה חשוב: סיקור מאוזן יותר, ולא סיקור אוהד. נתניהו נשמע, כך הודלף, מבקש להוריד את מפלס העוינות כלפיו מ־9 ל־7. מוזס מצדו מודיע שאין לו שליטה על כותבים כנחום ברנע, סימה קדמון או אמנון אברמוביץ'. בהמלצת המשטרה נכתב שהובטח לנתניהו "סיקור חיובי ואוהד", כשבפועל ברור שהצדדים מדברים על סיקור מאוזן יותר. זו אבחנה מהותית לעניין "טובת ההנאה". סיקור מאוזן הוא פרקטיקה תקשורתית רצויה ולכן אינה יכולה להיות "טובת הנאה". בדיוק כמו שציפייה ואפילו בקשה מאיש ציבור לבצע את תפקידו אינה יכולה להיות "תמורה".

 

הדיון הלגיטימי להסרת החרם על העיתון נעלם כליל מהמלצת המשטרה. ההמלצה והשיח התקשורתי מוקדו ומוזערו ל"קח־תן" הכלכלי הלכאורה מושחת, שגם הוא נגזר מהדילמה והאתגר העקרוניים (ונניח לרגע הצידה את הפליליים) שהציב "ישראל היום".

 

ארבעה תופינים מציע נתניהו. שניים מהם - צמצום תפוצת "ישראל היום" וביטול מהדורת סוף השבוע - אינם כלל בסמכותו ואינם במסגרת תפקידיו הרשמיים. השלישי, תיווך משקיעים לעיתון, זו פרקטיקה לגיטימית ונהוגה שאינה פוגעת באינטרס או משאב ציבורי כלשהו. הבעיה מתמקדת בתמורה הרביעית: תמיכת נתניהו בחוק "ישראל היום". בפועל, נתניהו לחם נגדו בחירוף נפש. "אין מי שנלחם נגד 'חוק 'ישראל היום' יותר ממני", אמר בכנסת בינואר 2017, "ועשיתי זאת מטעמים של חופש הביטוי, של גיוון, של פלורליזם. כשאני רואה שחותרים נגדי, גם בעניין הזה, אני מחליט לפטר - לפזר את הממשלה".

 

ואת כל המורכבות הזו דוחסת המשטרה להמלצה לכתב אישום על דיל כלכלי בלבד, כאשר הדיל מפניו ניסה מוזס להתגונן – עסקת נתניהו-"ישראל היום" – לא נחקרה כלל. טענת האכיפה הבררנית בהחלט רלוונטית בהקשר זה.

 

הדלפה משבשת

 

בפרשות 2000 ו־4000, כמו בכל הפרשות המרכזיות שנחקרות, מקבל הציבור טעימות חלקיות ביותר בדמות חומרי חקירה שנבחרים בקפידה ומודלפים כדי להעצים את הנראטיב המושחת. דו"ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מטפל בסוגיה זו. מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך טען בזמנו שהסניגורים הם שמדליפים, הסניגורים מצדם מחזירים את האחריות למשטרה. מבלי להכריע מי צודק (כנראה שניהם), מתרכז המבקר במשטרה. "נמצאו מקרים שבהם הפרה המשטרה את איסור הפרסום מחקירות ובכלל זה פרסמה חומרים המתעדים את המעצר, חשפה לפני עיתונאים פרטים אסורים לפרסום על פי הנחיית היועץ המשפט לממשלה", כתב המבקר, "המשטרה אף הסכימה כי חלק מהחומרים שפרסמה היו אסורים לפרסום".

 

ההיסטוריה מלמדת שההדלפות אינן רק נחלתה של המשטרה. בפרשת ליאורה גלאט ברקוביץ' נמצא שפרקליטה בכירה הדליפה חומרי חקירה לעיתון "הארץ". בפרשת הנשיא משה קצב הונחה האחריות לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה, בכבודו ובעצמו. ב־2003 נכתבה הנחיית יועץ שקובעת בין היתר "לא יימסר לפרסום מידע שעשוי להיות מוגש כחומר ראיה במשפטו של החשוד", וגם, "ככלל, גורמי האכיפה לא יחוו בתקשורת דעה באשר לאשמתו של החשוד". ב־2007 התראיין היועץ מני מזוז מספר פעמים בטלוויזיה וחיווה דעה לפיה נהג הנשיא קצב "לאורך השנים כעבריין מין סדרתי. אני לא מתרשם שמדובר בעלילה".

 

"עינינו הרואות", כתב השופט סלים ג'ובראן, "כי היועץ המשפטי לממשלה מצא לנכון להביע בפומבי את דעתו האישית על אשמתו של המערער ועל כך שאין מדובר בעלילה, עוד בטרם הגיע צוות הפרקליטים למסקנה אם חומר הראיות עולה לכדי ראיות בעלות פוטנציאל להרשעה".

 

לצד סכנת השיבוש שטמונה בהדלפות וב"הרשעה" תקשורתית, מצביע המבקר על ההתנגשות בין כבוד האדם, שמו הטוב, פרטיותו, חזקת חפותו וזכותו להליך הוגן אל מול חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. אלא שאת הדילמה הזו הוא קורא להסדיר, ולא להפקיר להפרות חוזרות נשנות - בידי הסניגורים, אבל גם בידי המשטרה, הפרקליטות ואף היועץ המשפטי לממשלה.

 

x