האם מיסוי פוגע בצמיחה כלכלית?
פרופ' יוסי זעירא טען בראיון לכלכליסט כי העלאת מסים תצמצם את האי-שוויון, אך לא צפויה להשפיע באופן שלילי על הצמיחה הכלכלית. טענה זו חסרת בסיס
זעירא מדגיש בראיון את החשיבות של הפרדת העמדות האישיות מהניתוח המקצועי, אבל טענותיו בהמשך הריאיון אינן הרבה יותר מהצהרות אידיאולגיות, וההבהרה שלא מדובר בניתוח כלכלי מקצועי אלא בעמדה אישית חסרה. מעט הטענות הכלכליות שהוא מעלה בראיון חסרות בסיס מוצק ומשרתות את האידיאולוגיה האישית: ממשלה גדולה וצמצום אי שוויון. אידיאולוגיה לגיטימית, כמובן, אבל לא עמדה מקצועית שנשענת על מחקר כלכלי.
צמיחה צילום: שאטרסטוק
זעירא, מאשים דווקא את הכלכלנים ה"ניאו-ליברלים" בחוסר אבחנה בין דעה אישית לממצאים מחקריים, אבל הדוגמא שלו שגויה. כך הוא טוען: "לכן האי־שוויון אינו גזירה משמים: אפשר לשנות אותו ... ואפשר לעשות הרבה יותר ממה שכלכלנים רבים אומרים... אין מחקרים כלכליים רציניים שמראים ששיעורי הצמיחה מושפעים באופן משמעותי מגודלה של הממשלה (כלומר היקף המגזר הציבורי), כל עוד גודל הממשלה נמצא בגבולות גזרה סבירים. כשאנחנו מסתכלים על מדינות ה־OECD, ההוצאה הציבורית שלהן היא בין 35% ל־55% מהתוצר (בישראל היא 38%). זה טווח גדול יחסית, ובתוכו לגובה ההוצאות והמסים אין השפעה משמעותית על התפקוד הכלכלי". ולגבי עקומת לאפר הוא טוען: "מחקרים כבר הוכיחו המון המון פעמים שזה לא נכון (שלעיתים הורדת שיעורי המס תורמת לעלייה בתקבולי המס), רק מין אפשרות היפותטית שלרוב לא מתממשת".
אבל חוקרים בעלי שם עולמי דווקא מתייחסים ברצינות רבה לאפשרות הזו, ואפילו טוענים שיש דוגמאות של מדינות שנמצאות בחלק היורד של העקומה. כך למשל Harald Uhlig מאוניברסיטת שיקגו, מבכירי המקרו כלכלנים בעולם, מוצא במחקר How Far Are We From The Slippery Slope? The Laffer Curve Revisited , כי בדנמרק ושוודיה ניתן להוריד את שיעורי המס על ההון ולהגדיל את תקבולי המס. אפשר גם לציין את הורדת המסים של נתניהו שר האוצר ב-2002, שתרמה כפי הנראה לצמיחה הכלכלית וכתוצאה גם לתקבולי המסים.
אבל אין לבלבל בין עקומת לאפר לבין הדיון על השפעת המיסוי על הצמיחה הכלכלית. גם אם שיעורי מס גבוהים יותר מגדילים את תקבולי המסים, עדיין יש מחיר להעלאתם. המחיר הראשון, שזעירא פשוט מתעלם ממנו, הוא הרווחה של הציבור שהכנסתו הפנויה נפגעת. התוספת לתקציב הממשלה אולי מפצה על הפגיעה ואולי לא.
המחיר השני הוא הפגיעה בצמיחה הכלכלית. זעירא טוען, שבתחום הרלוונטי לישראל, אין להיקף המיסוי השפעה מהותית על הצמיחה הכלכלית, ומגיע למסקנה שניתן ורצוי להעלות את שיעורי המס. טענה זו היא חסרת בסיס, ועומדת בסתירה לגוף מחקר די גדול. כך לדוגמא המאמר של Romer and Romer משנת 2010 והמאמר של Mertens and Ravn משנת 2013, מדווחים על נתונים שמעידים על השפעה שלילית מהותית של העלאת מס על הצמיחה הכלכלית. שני המאמרים פורסמו בכתב העת של האגודה האמריקאית לכלכלה - כתב עת מהמובילים בכלכלה אם לא המוביל שבהם. קיימים עוד עשרות מאמרים שבוחנים את השפעת המיסוי על הצמיחה ורובם המכריע, כפי שניתן לראות כאן, מוצאים השפעה שלילית. אפשר תמיד למצוא בכל מחקר פגמים, אבל התמונה המצטיירת ברורה: הטענה שלמיסוי אין פגיעה בצמיחה היא חסרת בסיס ולמעשה עומדת בסתירה לממצאי המחקר הכלכלי.
כמובן שמטרות חברתיות ואחרות יכולות להצדיק מיסוי שפוגע בצורה מתונה בצמיחה. עד כמה? זה כבר עניין של טעם. אבל הטענה של זעירא שבתחום שבין 35% - ל-55% ניתן להעלות מסים ללא כל פגיעה בצמיחה אינה אלא הגיגי לב העומדים בסתירה למחקר. הצגת העובדה שמדובר בתחום המיסוי במדינות ה-OECD כתמיכה בכך שבתחום הזה אין למיסוי השפעה על צמיחה, היא תמוהה ביותר. גם סינגפור - מדינה עשירה מאוד בהשוואה לרוב מדינות ה-OECD - משמשת דוגמה נגדית לטענה של זעירא. סינגפור מסתפקת בהוצאה ציבורית נמוכה בהרבה מ-35%, ומדגימה שניתן ליהנות מצמיחה כלכלית מרשימה למרות שיעור מיסוי נמוך, ואולי, באופן עקבי עם המחקר הכלכלי, המיסוי הנמוך למעשה תורם לצמיחה.
הכותב הוא פרופסור לכלכלה בבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת ווריק, יו"ר כנס מכון אהרן
