• תפריט
דעות

הפרטת הכשרות - מי אמור לשאת באחריות?

הפרטת הכשרות היא עובדה קיימת במציאות הישראלית ונשאלת השאלה - מי אמור לשאת בעלותה של כשרות "מהודרת" במוסדות מדינתיים?

עופר סיטבון 07:5617.11.17

האם השגחת כשרות היא מתפקידיה של המדינה? האם העברת סמכויות כלשהן בתחום זה מידי המדינה לגורמים פרטיים היא בגדר "הפרטה"? הדיון בסוגיה התעורר לאחרונה מחדש בעקבות פסיקת בג"ץ שהותירה על כנו את האיסור על בית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר מהרבנות להציג מצג כשרותי, אך התירה לו להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים שעליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, לרבות הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר.

 

 

ניתן להצביע בהקשר זה על שתי תפיסות מתחרות: מי שרואה במתן שירותי פיקוח על כשרות משאב יסוד חברתי המבטא את זהותה של החברה הישראלית, יגרוס כי העברתו לידיים פרטיות תפגע בנכס ערכי של החברה, בדומה למוזיאונים לאומיים או לאוניברסיטאות. ראייה זו מושתתת על הנחה בדבר קיומו של קונצנזוס בדבר הצורך של האזרחים שהמדינה תספק להם שירותי דת - במקרה זה, פיקוח על כשרות - והיא שעומדת בבסיס המונופול על הענקת תעודות כשרות שניתן מאז ימי ראשית המדינה לרבנות הראשית. לעומת זאת, המצדדים בדרך כלל בהפרדת הדת מהמדינה, רואים שירותים דתיים כדוגמת סימון אוכל ככשר כצורך קהילתי שעל הקהילה הדתית לספק לעצמה, כפי שנעשה בקהילות היהודיות בחו"ל, תוך הותרת הרבנות הראשית כרגולטור של גופי הכשרות הקהילתיים.

 

 

מסעדה עם תעודת כשרות מסעדה עם תעודת כשרות צילום: עטא עוויסאת

 

 

בשטח, ישנן שתי זירות שבהן ההפרטה תקעה יתד בעולם השגחת הכשרות. ראשית, משגיחי כשרות אינם עובדי מדינה שכן הם מועסקים באמצעות חברות כוח אדם ולא על-ידי הרבנות, שמעסיקה רק מפקחים על המשגיחים. (לאחרונה, אישרה מועצת הרבנות הראשית את פיצול תפקיד המשגיח ל"בקר כשרות" שיהיה עובד המועצה הדתית ול"נאמן כשרות" שייבחר מבין עובדי העסק הקיימים).

 

שנית, ואף חשוב יותר, כוחות השוק ודרישות הצרכנים הצמיחו גופי כשרות פרטיים אלטרנטיביים משני סוגים: בד"צים חרדיים המהווים סמכות כשרות אדוקה יותר מהרבנות מבחינה הלכתית, מה שמוביל בפועל להפרטה מלאה של הכשרות בקרב חלקים גדולים במגזר החרדי; וגופים של הציונות הדתית דוגמת "השגחה פרטית" שקמו בעקבות תלונות על התנהלות קלוקלת מצד הרבנות, ומבקשים לפתוח את שוק סימון הכשרות לתחרות ולהמיר את תעודת הרבנות בתעודת כשרות פרטית.

 

במילים אחרות, לצד החפצים בכשרות "מהודרת" יותר מהכשרות הממלכתית, יש המסתפקים בכשרות "פחותה" ממנה. בנסיבות אלו, מתעוררת תדיר השאלה מי אמור לשאת בעלותה של כשרות "מהודרת" במוסדות מדינתיים (צבא, בתי סוהר ועוד) - המדינה או שמא דווקא האזרח שאינו מוכן להסתפק בכשרות הממלכתית?

 

ראוי לציין שפיתוח תחום הכשרות האלטרנטיבית יכול לסייע בקידומו של שינוי חברתי שאינו נוגע רק לציבור הדתי והמסורתי. כך, למשל, ניתן לחשוב על גופי כשרות ליברליים הפועלים להרחבת הקריטריונים הקובעים מהי "כשרות" באופן שיכלול בהם גם שאלות הנוגעות ל"צרכנות אתית" (ethical consumerism) כדוגמת יחס הגון לעובדים, העסקה מגוונת, קשר הוגן עם הספקים, שמירה על רווחת בעלי חיים ועוד. התפתחות בכיוון זה תצעד יד ביד עם המגמות המתפשטות בקרב צרכנים ותאגידים במדינות המערב.

 

כבכל דיון על הפרטה, גם כאן לא נפקד מקומם של שיקולים כלכליים (שוק הכשרות מגלגל מיליארדי שקלים בשנה) וכן של שיקולי יעילות (הרצון בצמצום מנגנון הרבנות). עם זאת, בשונה מסוגיות אחרות, כדוגמת הפרטת בתי הסוהר או אחיות בתי הספר, המערבות מחלוקת אידיאולוגית עמוקה אודות אחריותה של המדינה, גבולות ההפרטה ומחיריה החברתיים, השגחת הכשרות אינה כרוכה בפגיעה בזכויות אדם או בהחצנות חברתיות שליליות אחרות. מכאן שבעזרת רצון טוב, נראה שיהיה קל יותר להגיע ל"סטטוס-קוו" חדש שישקף את השינויים החברתיים העמוקים שהתחוללו בעשורים האחרונים.

 

ד"ר עופר סיטבון מנהל את אתר ההפרטות וההלאמות של מרכז חזן במכון ון-ליר בירושלים

 

ספר התקציב 2017-2018 - גרסת כלכליסט 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x