מרים נאור פורשת מביהמ"ש העליון: שופטת טובה, נשיאה בעל כורחה
השופטת נאור, שטקס הפרידה ממנה יתקיים מחרתיים, לא היתה נשיאה "טבעית": היא אימצה בגלימתה הנשיאותית את המשמעת המחמירה של גלימת השופטת. זו הרוח ששרתה על פסיקותיה ההיסטוריות - מוויסות המניות, דרך משפט דרעי, ועד מיסוי הגז ופסילת חוק המסתננים
"בראש בית המשפט העליון היום עומדת נשיאה, מרים נאור, שופטת מעולה שבמעולות", כתב מאיר שמגר באוטוביוגרפיה שלו. שמגר, שידוע בשימוש זהיר ומדויק במילים, הכפיל את המחמאה לנאור כשופטת ("מעולה שבמעולות"), אבל חסך ממנה שבח דומה לתפקודה כנשיאה. בדיוק ההפך מדורית ביניש, שאותה תיאר כ"נשיאה מצוינת" אך חסך ממנה את יחסו לאיכותה כשופטת. וזו השאלה המרכזית: עד כמה שופטת מעולה יכולה להיות גם נשיאה מעולה?
מחרתיים תעביר נאור את שרביט הנשיאות לאסתר חיות. שיטת הסניוריטי הטילה עליה את התפקיד באחת התקופות הקשות בתולדותיו של המוסד. למרות שרת משפטים ששופעת יוזמות לכרסם בכוחו, למרות האיום לעלות על בית המשפט עם D9, למרות שר בממשלה, יריב לוין, שלא מחמיץ הזדמנות לחרף ולגדף - נאור הצליחה לסיים את המשמרת שלה ולהחזיר את הפיקדון בלי שנגרם נזק ממשי לבית המשפט העליון. בנוסף, הקדנציה שלה הצטיינה ביבול לא מבוטל של פסקי דין שמעידים כי בית המשפט לא הרכין ראש, וכי הוא ממשיך לקיים את האתוס הטבוע בדנ"א שלו - נאמנות לעקרונות, לתקדימים ולרוח שמנחים אותו מאז הקמתו, בראש ובראשונה עצמאות מקצועית נטולת מורא. ביטול חוק הגיוס, ביטול חוק מיסוי דירה שלישית וביטול כליאת מסתננים ליותר מ־60 יום הם כמה מפסקי דין אלה.
באיזו מידה נאור אחראית לשימור המורשת הזו ולהנחלתה ליורשת? קרדיט חשוב מגיע, בין השאר, לשר האוצר משה כחלון, שנטל על עצמו להיות המגן של מערכת המשפט בקואליציה העוינת. לעניין שמירת רוח המוסד, נאור ידעה לשמור על רוחו, על עוצמתו ועל עצמאותו. אף על פי כן, נטען נגדה שבנוגע לבחירת שופטים ומינויים - הן לבית המשפט העליון והן לערכאות הנמוכות יותר - היא הותירה את הדומיננטיות לקואליציה ששלטה בוועדה לבחירת שופטים, לשרת המשפטים איילת שקד ולראש לשכת עורכי דין אפי נוה. למשולש נאור־שקד־נוה נשוב בהמשך.
האיפוק והענייניות עמדו לעתים לרועץ
הנכס הגדול ביותר של נאור, שגם יריביה הכירו בו, הוא היותה שופטת מאופקת ועניינית. כזו שמאמינה בעבודה "לפי הספר", שפיה ולבה שווים. תכונה זו הכשילה אותה לא פעם גם כשצדקה לגופו של עניין. כך קרה כשפנתה כשופטת באולם לאם שכולה שהאריכה בדיבור, במילים "גברתי לא יכולה לנצל את מעמדה...".
כנשיאה הונחה בפניה בקשה מצד שופטי השלום בירושלים להקים בחצר בית המשפט פינת הנצחה לשופט מוריס בן עטר שהתאבד. נסיבות התאבדותו נקשרו להתמודדותו עם עומס העבודה ולתגובת המערכת. נאור סברה, ואולי בצדק מבחינתה, שהטרגדיה הזו אינה ראויה להנצחה, אבל הדרך שבה דחתה את הבקשה לא הצטיינה ברגישות רבה.
עניין זה מתקשר לתלונות על אדישותה של נאור לרווחתם של השופטים. כשנענתה לבקשת נשיאי בתי המשפט לדון עמה בעומסי העבודה שגברו בעת שביתת העוזרים המשפטיים, נאור התפרצה ונזפה בהם בחריפות חריגה. אולי היה זה משום שנאור הובילה את המאבק לקציבת כהונתם של העוזרים, קציבה שעמיתיה של נאור בבג"ץ ביטלו. העובדה שפסקו נגדה עשויה ללמד על היעדר מנהיגות מצדה; אבל אפשר, וגם צריך, לשבח אותה ואותם על העצמאות השיפוטית שהפגינו, עצמאות שנאור טיפחה כנשיאה.
הנוכחים בטקסי הפרידה שנערכים לנאור בבתי המשפט השונים מספרים על נאור שמתרגשת, מזילה דמעות, מקרינה טוב לב אנושי. כולם תוהים מדוע הרחיקה נאור את הממד החומל הזה מארגז הכלים הנשיאותי. נראה שנאור האדם, השופטת והנשיאה הכילה שילוב מורכב, שהתגלם בטיפוסי האישיות הקוטביים של שני המנטורים שנאור גדלה עליהם והתמחתה אצלם - משה לנדוי המתון והסולידי ומישאל חשין הסוער והיצרי. בביוגרפיה של לנדוי שכתבה מיכל שקד מסופר על העצה לחיים שנטלה כברכת הדרך מלנדוי: "השופט עוסק בתיקים רבים, אך עליו לזכור כי לגבי המתדיין כל תיק הוא המשפט האחד והיחיד שיש לו. על השופט לראות בכל תיק ובכל עניין כעולם ומלואו, כפי שרואה אותם המתדיין".
את הנוקשות המסוימת של נאור לתלונות השופטים על העומס ניתן לקשור לאירוע מכונן בעברה. ב־1990, כשכיהנה בבית המשפט המחוזי בירושלים, הוגש אליו כתב האישום נגד בכירי המערכת הבנקאית בפרשת ויסות המניות. אף שהיה זה תיק ענק שכלל מאות ארגזי חומר וכעשרה נאשמים, לא חשב הנשיא דאז ורדי זיילר להקצות לו שלושה שופטים. זיילר כינס את השופטים ושאל מי יסכים לקבל עליו את ניהול המשפט לבדו. רק שתיים התנדבו: מרים נאור ודליה דורנר. המשימה הוטלה על נאור, והיא הקדישה ימים ולילות להביא את התיק לידי סיום.
הסיום הזה יכול ללמד עוד משהו על השקפת עולמה. נאור החמירה בהרשעת הבנקאים ואף שלחה כמה מהם למאסר בפועל. העליון ביטל את עונשי המאסר וזיכה את הבנקאים מהסעיף החמור שבו הרשיעה - פגיעה ביודעין ביכולת הבנק לקיים את התחייבויותיו. ברגע זה הבינה נאור ששינוי אמיתי בטיפול בשחיתות הצווארון הלבן והפוליטיקאים אפשר לעשות רק בבית המשפט העליון. אם הלקח הכלכלי נלמד אצל הבנקאים, הלקח הפוליטי נלמד בתיק דרעי. ההרכב שכלל את נאור, יעקב צמח ומוסיה ארד שלח את אריה דרעי לארבע שנות מאסר. שוב היה זה העליון שהמעיט בסכומי השוחד שבהם הורשע דרעי והפחית שנה ממאסרו.
ואכן, בעליון הזדמן לנאור לבטא את השינוי המחמיר. כך, למשל, בבג"ץ המפורסם שבו פסקה על הדחתם של ראשי הערים שמעון גפסו מנצרת עילית ויצחק רוכברגר מרמת השרון לנוכח כתבי האישום שהוגשו נגדם, אף שהחוק לא חייב זאת. בהמשך תוקן החוק ברוח פסק הדין. בפסק דינה "חינכה" נאור את הפוליטיקאים במועצת העיר להדיח את הפוליטיקאי שמכהן כראש העיר: "פוליטיקאי חייב לשאול את עצמו אם בהיעדר כל אינטרס פוליטי לכאן או לכאן, הוא, כאזרח הממלא תפקיד ציבורי, היה מסכים שאדם שנהג כפי המיוחס בכתב אישום למועמד מסיעתו - יישאר במשרתו. אם התשובה היא בשלילה - עליו לתמוך בהעברתו מכהונה. המוסר וטוהר המידות אינם ניתנים לחלוקה על פי שיקולים פוליטיים. עלינו לשאוף לכך שהצבעות, גם של פוליטיקאים, תהיינה הצבעות 'נקיות' שלא יביישו את המצביע".
התבשילים של שקד התישו את הנשיאה
מערכת המשפט מתנהלת במשולש שבין נשיא העליון, שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה. למשולש הזה חדר לאחרונה גם ראש לשכת עורכי הדין אפי נוה. בין נוה לשקד נוצרה מערכת יחסים אישית חברית הדוקה, שאותתה לנאור כי הלשכה כבר אינה מונחת כבעבר בכיסו של בית המשפט.
נאור השלימה עם המצב ואף הצטרפה לחברותא הזו שבין נוה לשקד. כשביקשה שקד לאתגר את שיטת הסניוריטי במינוי הנשיאה, ואולי אף לטרפד את מינויה של אסתר חיות - התייצב נוה לטובת חיות ובכנס הלשכה אף דחף את שר האוצר כחלון "לברך את הנשיאה הבאה".
אילו שיטת הסניוריטי לא היתה קיימת, ספק רב אם נאור היתה נבחרת לנשיאה. אין בה כריזמה ייצוגית ונאומיה הפומביים משמימים. גם דבקותה במתינות, בממלכתיות ובאיפוק הנמיכו קצת את הפרופיל הנשיאותי. כשדפקה על השולחן, זה היה בחבטות עדינות, כמעט בלתי נשמעות.
הפעם היחידה שבה יצאה מגדרה היתה במכתב חריף שכתבה נגד יוזמת שקד לשנות את שיטת ההצבעה בוועדה למינוי שופטים, יוזמה שנועדה לביטול הרוב המיוחד (שבעה מתוך תשעה) שהקנה לשופטים זכות וטו. נאור כינתה את ההצעה "הצבת אקדח על השולחן". חריפות הביטוי - כותבת נעמי לויצקי בספרה "העליונים" - עוררה את חשדה של שקד שהוא הוכתב לה בידי אחרים; אולם כשנאור התעקשה שהיא אחראית לניסוח החריף, שקד האמינה לה.
מי שביקר בדיונים שניהלה נאור בחודשים האחרונים מצא שופטת קצרת רוח וחסרת סבלנות שממהרת לשסע עורכי דין ולנזוף בהם. נראה שלחצי הנשיאות, הנטל הניהולי, הדריכות המתמדת לתבשילים שעלולים לצאת בכל רגע ממטבחה וממוחה הקדחתני של שקד, העכירו את רוחה.
החלקה מיותרת נרשמה בפרשת הטקס בגוש עציון, כשעל שולחנה של נאור נחתה הזמנה ממרכז ההסברה לטקס "לציון יובל לאיו"ש", שבה צוין כי "פרטים מדויקים יימסרו בהמשך". נאור אישרה את השתתפותו של השופט ניל הנדל בטקס, אלא שאז הגיעו הפרטים המדויקים - ועיניה חשכו. ציון היובל הפך ל"חגיגות היובל לשחרור יהודה ושומרון" במעמד נואמים שכולם מזוהים עם הקצה הימני של המפה הפוליטית.
נאור ביטלה את השתתפותו של הנדל והקימה עליה את זעמם של הפוליטיקאים. "הנשיאה נאור רצתה לא להכניס את הרשות השופטת לפוליטיקה, אבל בכך שהחרימה את הטקס ולא שלחה אליו נציג של הרשות השופטת, היא עשתה בדיוק ההפך", חגגה שקד, אותה שקד שכמה שבועות לפני כן האשימה את בית המשפט העליון, לאחר פסק הדין בעניין המסתננים, בהפניית כתף קרה ליהדות ולציונות.
למותר לציין שנטייתה הפוליטית של נאור איננה ידועה. אף על פי כן, אנו יודעים למי היא נשואה - לפרופ' אריה נאור, ששימש מזכיר הממשלה בממשלות מנחם בגין והוא בנה של אסתר רזיאל נאור, חברת כנסת מטעם חירות ואחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל.
בלי קבינט, בלי מטבחון, בלי קליקות
במשמרת של נאור היה בית המשפט העליון נקי מקליקות. לא היו לנאור קבינט מצומצם, מטבחון או מקורבים מועדפים. אף על פי כן, בתקופתה נרשם תקדים שלילי מדאיג: לראשונה בתולדות בית המשפט העליון הודיעו שני שופטים מכהנים, צבי זילברטל ויורם דנציגר, על פרישה מוקדמת, ולא חלילה בשל מחלה. שניהם החליטו שזהו, הם מיצו. בפרישה כזו יש להעיד על זילות מסוימת של בית המשפט העליון, שכן בימים אחרים אף שופט לא היה מעלה על דעתו צעד כזה. אולי הדבר אף מעיד על מנהיגותה של נאור, שלא השכילה להבהיר לשניים את משמעות הצעד.
במובנים רבים, נאור לא היתה נשיאה "טבעית", לטוב וגם לרע. היא לא החזיקה קליקות בתוך בית המשפט, והתרחקה כמו מאש מכל תככנות ומכל מניפולציה שלא הולמות את הריסונים וההגבלות ששופט חייב בהם. השאלה הגדולה היא אם העתקת האיפוק השיפוטי אל המרחב הנשיאותי איננה מגבילה את יכולת התמרון שדרושה לנשיא. כמה מקודמיה של נאור ידעו לקרב אליהם פוליטיקאים, וגם להשתמש ולהפעיל את התקשורת. נאור סלדה ממעשים כאלה והתרחקה מהם.
כשהנשיא אהרן ברק יצא למערכה נגד הקמת בית משפט לחוקה, הוא אמר "את הג'וק הזה צריך להרוג כשהוא עוד קטן". כשדורית ביניש יצאה למערכה נגד שר המשפטים דניאל פרידמן, היא תזמרה קמפיין תקשורתי מתוקתק להפליא. נאור לא העלתה על דעתה להתקרב למקומות האלה. היא החילה על גלימתה הנשיאותית את המשמעת המחמירה של גלימתה כשופטת. היא החילה על חבריה את הנורמות המחמירות שהחילה על עצמה - לטוב ולרע.
