$
מוסף 10.08.2017
האדר מוסף שבועי 10.8.17

בתנועה: גאווה ודעה קדומה

צעדנו בגאווה בירושלים, אבל האבטחה הסטרילית מדי נטעה בנו דכדוך שהתגלגל לאקט מחאה על רכבו של ראש הממשלה

יובל בן עמי 09:2810.08.17

לי כל זה כבר מוכר. אני רגיל לגדודי המג"בניקים סביב גן הפעמון, למשאיות שחוסמות את הרחובות כדי שאפילו קשר עין לא יתקיים בין הצועדים לבין מי שאולי לא רוצה במצעד, ולתחושה המשונה של צעידה ברחוב קרן היסוד, ציר ראשי שהושבת לחלוטין לכבודנו, משל היה רחוב השוהדא בחברון. בשתיים או שלוש מרפסות יושבים דיירים ומביטים בנו, ובכל אחד מהמקרים נמצא איתם שוטר.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

 

אבל זוג החברות שבא איתי לא פגש עד כה בדבר מכל זה. המוזיקאית כבר השתתפה במצעדי גאווה, ולהקתה היתה היחידה שהסכימה להופיע באירוע הגאווה הראשון. אפילו את המצעד הירושלמי פקדה בעבר, וראתה אותו נפתח בהדרגה מהפנינג סגור באצטדיון למצעד גאווה רגיל. אבל הרצח של שירה בנקי לפני שנתיים הפך את המצעד לממוגן עד דיכאון, ובזה היא טרם חזתה. זוגתה השפית צעדה רק בתל אביב ובלונדון, אבל לא פה, בעיר שבלבה חומה.

 

אני כאן בכל שנה. שירה נרצחה לנגד עיניי, פחות או יותר. עכשיו אני מדריך את השתיים בהלכותיה של המסורת שהתפתחה מאז. עוד לפני הגיענו למקום הרצח מחולקים לצועדים פרחים לבנים. בנקודה שבה דקר שליסל את בנקי אנחנו מניחים אותם למרגלות תמונתה. על התמונה רשומות המילים האלה: "מוטב ללמד את הטוב מאשר לגנות את הרע. שפינוזה". זה כל כך נכון ויפה, ואני דומע.

 

 איור: שמרית אלקנתי

 

 

כשעה אחרי הרצח ההוא יצאתי לבדי להתהלך בשכונות החרדיות של ירושלים. הייתי בלבוש דראג מלא — שמלה, פאה, הילוך וחיוך — אם כי צנוע מאוד. לא הלכתי להתגרות בתושבים, אלא לחוות את העיר במלואה, לשבור מיד את המחיצה שנוצרה. הלכתי ממש בתוך מאה שערים, וכולם נהגו בי בכבוד. מאוחר יותר, בכיכר ציון, צירף אותי זמר רחוב חב"דניק למעגל השירה שלו, והביע בפניי התנצלות פומבית סמלית.

 

בחזרה להווה. חברותיי ואני פונים לרחוב הלל. כאן העסקים פתוחים ברובם והתחושה כמעט נורמלית, אבל עדיין לא מרגישים מצעד. לא קיימנו תקשורת עם ירושלים, פשוט חסמנו אותה. ברגשות מעורבים שלושתנו חותכים מנאומי הסיום ומתחילים לטפס בחזרה לעבר הרכב. אני מוביל, מתוקף תפקידי כיליד העיר ומדריך תיירים, אבל אני קצת מתברבר בדרך ומוביל אותנו לעבר פיו של רחוב סמולנסקין, העובר ליד מעון ראש הממשלה.

 

"נדמה לי שהרחוב סגור להולכי רגל", אני אומר בהיסוס.

 

"איך סגור?" תוהות שתי התל־אביביות ההגיוניות.

 

איש לא יושב בבוטקה שליד המחסום, למרבה הפלא. אנחנו חולפים על פניו ומגיעים אל מתחת לגג מתכת המחפה על הרחוב, בניסיון להיכנס אליו. לפתע, מלמעלה, אור חזק הכה בנו בסנוורים. המוזיקאית מסירה בנועם את המדבקה הצמודה לדש חולצתה ומדביקה אותה באגביות על חלונה הקדמי של מכונית שרד. "גאה להיאבק לשוויון" נכתב במדבקה, על רקע צבעי הגאווה.

 

מעבר לרכב, בעודו ישוב מאחורי חלון רחב, מאבטח אחד מאותת לאחר על ההתרחשות. ניגש אלינו איש עם אוזנייה. "מה עשית שם?", הוא חוקר אותי, כנראה הסיק שאני הוא מדביק המדבקה. כי הרי גברים הם אלה שעושים דברים, ואילו נשים, מה הן עושות? שותות שמפניה ורודה.

 

המוזיקאית מחייכת לעברו חיוך של אמנית גדולה ושובבה מהוללת. היא מצמידה מדבקות של גאווה וספק וכעס אל חלונותיה הקדמיים של התודעה הישראלית זה עשורים, ותמיד עושה זאת בחיוך. יש לה תפקיד בעולם הזה: לא לקבל את גגון המתכת ואת האור העז כמובנים מאליהם, אלא פשוט לצעוד על פניהם. מיגון היתר של מצעד הגאווה עצוב וקיצוני, אבל ניתן לתרץ אותו. מיגון היתר שכאן חורג מגבולות הפרגמטי אל הנפשי. אף ראש ממשלה קודם לא ביצר את עצמו כך. זה מרחב שלקוח מסרט מדע בדיוני.

 

המוזיקאית מודה בפשע ומסירה את המדבקה לבקשת המאבטח. "מה זה?", הוא מצביע על עיגול הניר.

 

"זה מהמחאה".

 

"פה אין מחאה", הוא קובע.

 

מאבטח נוסף ניגש כעת אליי ומשגיח שאמחק תמונה שצילמתי. באופן מוזר, כל זה לא מפחיד. הערות כמו "אנחנו יכולים לגמור את זה בטוב, ואנחנו יכולים לגמור את זה לא בטוב", נשמעות אולי משכנעות בטירונות. אבל אנחנו כבר מבוגרים. נתניהו של אוגוסט 2017 יכול לעורר דאגה או גיחוך, אבל לא הדרת כבוד.

 

"ידוע לכם שבהיותכם כאן אתם עוברים על תקנה עירונית מספר 39 א'?", חוקר המאבטח. אני ידעתי. כבר התנגשתי חזיתית בתקנה הזאת בעבר, ואפילו כתבתי עליה כאן. "מדבקה על החלון הקדמי חוסמת את שדה הראייה של הנהג ועלולה להיות קטלנית, אפילו שהיא קטנה", הוא מסביר, וניכר שהוא מכיר בדביליות של ההערה.

 

זה נגמר בבירור קצר של פרטי המפגעת ובשילוחנו לדרכנו. אנחנו יוצאים בחזרה לכיכר פריז, פונים שמאלה לרחוב עזה וחולפים על פני המסך השחור והענקי, שמסתיר מפני משפחת נתניהו את העולם הזה, על מדבקותיו, מחאותיו ונשמותיו הטובות.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x