$
דעות

ג'ובים למי בדיוק? האוּבדוֹת מדברות

דוד ביטן הוא כמו ארנבות הפרא באוסטרליה: חביב למראה, שבהיעדר אויבים פוליטיים גורם נזק אדיר. כשהוא מקדם את חוק הג'ובים הוא תורם גם להשחתה מחדש של חברות ממשלתיות וגם להפצת "שפת האוּבדוֹת" הרעה של טראמפ

אמיר זיו 06:5502.07.17

חשוב להקשיב היטב לטיעון של ח"כ דוד ביטן בדיון על "חוק הג'ובים" שעבר בקריאת טרומית לפני ימים אחדים. חשוב, כי טמון בדברים שלו הרבה מעבר לסתם התעקשות להחזיר את המינויים הפוליטיים המרקיבים לחברות הממשלתיות.

 

 

 

במענה לטענות שלפיהן מדובר בחוק שישיב לחיים את השחיתות השיב ביטן: "השחיתות האמיתית היא נבחרת הדירקטורים" (ובגרסה הארוכה: "השחיתות האמיתית היא כשלפיד כשר אוצר הקים את נבחרת הדירקטורים"). לכאורה אמירה סתמית, זועקת הרבה פחות מההתנפלות הוולגרית על הורים שכולים מלפני חודשיים, למשל. אבל האמירה של ביטן היא המחשה מופלאה, לכאורה מבלי לשים לב, לשפה חדשה והרסנית שצומחת כאן.

 

שר האוצר משה כחלון. הוא ומפלגתו לא מצטיינים בשמירה על עמדות ערכיות שר האוצר משה כחלון. הוא ומפלגתו לא מצטיינים בשמירה על עמדות ערכיות צילום: שאול גולן

 

השפה הזאת מאפשרת בשלב ראשון לומר שקר בלי ניד עפעף ("השחיתות היא נבחרת הדירקטורים"), בשלב הבא, מרגע שהשקר נאמר, כבר ניתן להתייחס אליו כאל עובדה שאינה נתונה במחלוקת ("האמיתית"), ובשלב הסופי להשתמש בעובדה המומצאת כדי לבסס טיעון, ועוד טיעון ערכי: "הצעת החוק שלי באה לתקן עיוות".

 

כמו באמריקה

 

נבחרת הדירקטורים, נזכיר, היא מאגר של מועמדים לדירקטוריונים בחברות ממשלתיות שנדרשו לשם כך לעמוד בתנאי סף מסוימים. היא הוקמה כדי למזער השפעה פוליטית

הרסנית על החברות הללו, חלקן מהגדולות והחשובות במשק, אחרי שפוליטיזציה של הנהלותיהן הובילה למינויים לא ראויים, לבזבוז כספי ציבור ובחלק מהמקרים לריקבון ולחוסר תפקוד.

 

בהחלט אפשר להתווכח אם הפתרון של נבחרת דירקטורים הוא הנכון ביותר. אפשר גם להתווכח על מידת השליטה הרצויה של השרים בחברות הממשלתיות. אבל נבחרת הדירקטורים בוודאי אינה "השחיתות האמיתית". גם ביטן יודע את זה. ובכל זאת, הוא לא נרתע מלהוציא מפיו את הטענה הזאת.

 

האמירה של ביטן היא חלק משפה מופרכת במתכוון, שייחודה הוא בכך שהיא אינה מחויבת עוד לאיזושהי אמת. הדברים שאמר מבקשים להיות עובדה רק מכיוון שאמר אותם. השאלה אם הם נכונים פשוט אינה רלבנטית. בעידן דונלד טראמפ נהוג לכנות אותן "עובדות אלטרנטיביות", אבל זו הגדרה מקלה, משועשעת משהו, שממעיטה בנזק שהשפה הזאת יוצרת. את האמירות שביטן ודומיו מוציאים מהפה ראוי לכנות "אוּבדוֹת" — הן נשמעות כעובדה, אבל מובילות לאובדן.

 

טראמפ הוא כמובן המיישם המובהק והבולט ביותר של שפת האוּבדוֹת. הנשיא האמריקאי ויתר מזמן על הצורך ליצור זיקה כלשהי בין אמירותיו לבין אמת עובדתית. הוא השריש שפה חדשה לגמרי, נשגבת מבחינתו, שבה האמירה כשלעצמה, מעצם הגייתה והוצאתה מהפה, הופכת אוּבדה. פיגוע בשבדיה? ציתות של אובמה לטלפון שלו? גירעון בסחר עם קנדה? אלה אירועים שלא התרחשו, עובדות שקריות, אבל מרגע שנהגו כאוּבדוֹת ניתן יהיה בהמשך לבסס עליהן טיעון שיוביל לפעולה — וניתן כמובן גם לא, שהרי אוּבדה אינה מחייבת איש.

 

אין עובדות, אין ערכים

 

מדובר בהרבה יותר מדיון בלשני. שפת האוּבדוֹת היא שפה קטלנית, שמעוותת את בסיס התקשורת בין בני אנוש. מרגע שניתן לומר כל מה שרוצים כאילו הוא עובדה אמיתית, למעשה אי אפשר לומר כלום.

 

ככל שגובר השימוש בשפה הזאת, כך ניתן פחות ופחות לנהל שיח ערכי על נושא כלשהו. כל אפשרות לוויכוח נחסמת, משום שמול כל טענה עובדתית ניצבת אוּבדה, אולי אפילו כמה. האוּבדוֹת — יש אינסוף מהן — יוצרות שטף עצום שמעמיד את עצמו כשווה לעובדות האמיתיות, ובסופו של דבר מוחק אותן.

 

ג'ורג' אורוול עסק בהיפוך משמעות ציני של שפה, שמאפשר לשיטה פוליטית לשלוט ולהעלים את מתנגדיה. לא הייתי מייחס לביטן תחכום כזה של שיבוש שיח. הוא רק נשא דומיננטי וזחוח של שפת האוּבדוֹת, יציר של התרת רסן ערכית, שמסייע כיום להפצת השפה המסוכנת החדשה בישראל.

 

המאזן האקולוגי הופר

 

במצב עניינים נורמלי, לדוד־ביטנים היה ממתין גורל של פליטי ריאליטי, והם היו נפלטים מהמערכת ונותרים בזיכרון כלא יותר מקוריוז פוליטי. אז איך ביטן, פוליטיקאי־מחמד שזמנו הפוליטי קצוב מראש על ידי פטרונו, הפך לכה דומיננטי?

 

מאותן סיבות שהארנב האירופי החמוד למראה, שהגיע לאוסטרליה עם המהגרים האנגלים במאה ה־19, הפך לאחד המזיקים הגדולים ביבשת: בהיעדר אויבים טבעיים, ועם אקלים נוח, שפע מזון ושטח בלתי מוגבל, הוא התרבה בקצב מדהים, חיסל שטחי מרעה של בעלי חיים אחרים וגרם נזק עצום לחקלאים והרס אקולוגי. הדוד־ביטנים, דמויי ארנב מעלי חיוך שמככבים עונה או שתיים ב"ארץ נהדרת", הופכים בישראל לגורמי נזק שמשאירים אחריהם אדמה חרבה מסיבות דומות: אקלים נוח, והיעדר אויבים פוליטיים אמיתיים.

 

אף אחד אינו מעוניין כיום לקרוא תיגר על הביטנים. ולא מפחד, אלא מחוסר עניין. ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח בחוכמתו הפוליטית המרשימה לבנות קואליציה שבה כולם מקבלים כל מה שחלמו עליו. כל שותפיו מבינים שמה שיש הוא הכי טוב שיכול להיות מבחינתם. וכשכולם בגן עדן, מי הטמבל שינגוס שוב מעץ הדעת? כל רצון במאבק ערכי נוטרל מבעוד מועד.

 

שר הביטחון אביגדור ליברמן יכול להתבונן בחרדים חוגגים את חוק הגיור בניגוד לכל הבטחותיו הפומביות לבוחריו, ובכל זאת לא להשתמש בזכות הווטו שהוענקה לו. נפתלי בנט יכול לראות את עמונה נעקרת וטרם נבנית מחדש, ולהמשיך לדבר על קדושתן של חמש היחידות במתמטיקה. משה כחלון... ובכן, כחלון יכול בסופו של דבר לחיות עם כל דבר — מחוק ההסדרה, דרך כרסום במעמד בית המשפט העליון ומתווה הגז של החבר קובי מימון ועד ניקנוק תאגיד השידור הציבורי — פשוט מפני שהוא או מפלגתו מעולם לא התיימרו להחזיק בעמדה ערכית שהיא בגדר ייהרג ובל יעבור.

 

אפשר לספוג הכל

 

כולם־כולם מניחים כרגע את האג'נדות בצד משום שהם נמצאים בעמדה הכי טובה שיכלו לדמיין. במצב כזה שום דבר, למעט שרידות בשלטון, אינו בנפשו של איש. לא במקרה המשפט השגור בפוליטיקה העכשווית הוא "על זה לא מפרקים ממשלה". מהלכים גדולים או מעשי נבלה קטנים, דבר אינו דרמטי. אפשר לסבול. ובהיעדר אופוזיציה — אפילו לא כאיום, אלא כאלטרנטיבה רעיונית — אין שום מחסום. כמו עם הארנבים באוסטרליה, אין מי שיעצור את הכרסום.

 

אז בסיבוב הנוכחי ביטן רוצה להחזיר את המינויים הפוליטיים לחברות הממשלתיות. לשם כך הוא טוען שהמצב הנוכחי הוא־הוא המושחת. ואת השחיתות הזאת הוא רוצה לתקן על ידי הקלות שיאפשרו להחזיר לדירקטוריונים של החברות הממשלתיות אנשים בעלי זיקה פוליטית. הוא טוען שכלל לא מדובר בג'וב, שהרי דירקטור לא מקבל משכורת אלא רק 1,000 שקל לישיבה. הוא אומר שזה חוק טוב מבחינה ציבורית. והוא מבהיר שהביקורת נגד ההצעה שלו היא דמגוגיה. עכשיו לך תתווכח עם אוּבדוֹת. ומה הטעם? ממילא על דבר כזה לא מפרקים ממשלה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x