ההישגים הנמוכים של התלמידים מול ה-OECD: החטא הקדמון בשיטת הזרמים

נפתלי בנט שר החינוך צילום: עמית שאבי

אף מדינה מערבית, בטח שלא אומת הסטארט־אפ שלנו, היתה שמחה למשמע תוצאות כאלו המעידות על פערים עצומים בין הקבוצות השונות המרכיבות אותה. אמנם שר החינוך הקודם שי פירון החל בתוכנית תקצוב דיפרנציאלית ("סל טיפוח") בבתי הספר היסודיים ובחטיבות ויורשו בנט מצהיר מתחת לכל עץ רענן כי בכוונתו להרחיבה, אך טרם ברור מה היא תכלול ואיזה נפח מהתקציב של המשרד יושקע בה. גם העובדה שהתוכנית לא מתייחסת לתיכונים לא יכולה להוסיף לתיקון העיוותים.

הכשלים המובנים במערכת החינוך שהובילו לפערים הללו מקורם בחטא הקדמון שהוא שיטת הזרמים בחינוך (ממלכתי, ממלכתי־דתי וכו'). הרי אם השיטה קובעת מראש בידול בין קבוצות שונות בחברה ובין בתי ספר, בין תוכני לימוד שונים ותקצוב ייחודי ומשתנה, איך יהיה שוויון אמיתי גם כשתקציב החינוך ימשיך להתנפח?

באותה נשימה, צריך לצמצם את ערבוב הכספים הפרטיים במערכת החינוך הציבורית, בעיקר דרך זרם "חינוך מוכר שאינו רשמי". מכיוון שאין כמעט בתי ספר פרטיים הומוגניים בישראל, הורים שיש להם כסף מצליחים להכניס תקציבי אקסטרה לבתי ספר מזרם זה. וכך מצד אחד בתי הספר האלו ממומנים על ידי הציבור, אך בזכות האקסטרה, ההורים העשירים שולטים במתרחש בכיתות של ילדיהם — מה שמוביל למצב שבו יש כיתה מושקעת בשכבה של כיתות רגילות, מה שלא מסייע לחתירה לשוויון.