שמעון פרס: האיש שחייו שזורים בתולדות מדינת ישראל

לפני כל תואר רשמי שנשא בו במהלך חייו, שמעון פרס שהלך היום לעולמו הוא האיש שתמיד היה שם. לוחמי הפלמ"ח הכירו אותו כבכיר במטה ההגנה, יד ימינו של דוד בן גוריון, ומראשית המדינה הוא היה זה שבמו ידיו הביא לצה"ל נשק, תחמושת, ספינות, טנקים ומטוסים, כאשר במקביל החל לכהן בתפקיד מנכ"ל משרד הבטחון בו היה אחראי על בניית הכור הגרעיני בדימונה. כבר אז אפשר היה להבין שמדובר באיש שאין הרבה כמוהו, מהסוג שגבולות המחשבה הן לא מגבלה, שהמעוף הוא לא נר לרגליו אלא פשוט האופן בו הוא תופס את המציאות. אין זה מקרי שבשנותיו האחרונות עסק באובססיביות בעולם הננוטכנולוגיה.

חמי פרס בראיון ל"כלכליסט": "אדם צריך לעשות את מה שהוא מאמין בו. לא תמיד זה מסתדר עם המשפחה" הקרע בין הוריו, תמיכתו באביו, גינוני הבית הפולני, מפגשי הילדות הטראומתיים עם בן־גוריון ודיין, והעבודה המשותפת היום עם אביו שמעון במרכז פרס לשלום. חמי פרס, מייסד קרן פיטנגו, מספר בראיון גלוי לב למוסף כלכליסט איך זה לגדול בצלו של אחרון הנפילים של הפוליטיקה הישראלית דיאנה בחור ניר, 47 תגובות לכתבה המלאה 

יש מעט מאוד אנשים שאפשר להגיד עליהם שלא ברור איך היתה נראית מדינת ישראל בשנותיה הראשונות בלעדיהם, ופרס הוא ללא ספק אחד מהאנשים הללו. מה היה קורה אם פרס היה קצת פחות דיפלומט ובעל כריזמה כה שופעת, עד שהצליח להביא בהיחבא את הטנקים והמטוסים הצרפתים לישראל הצעירה? מה היה קורה אם היה פחות זהיר ומתוחכם בבניית הכור בדימונה? עדיף שלא לחשוב.

במצבים כאלו נהוג בדרך כלל להזכיר בעיקר את ההצלחות הגדולות של האנשים שליוו אותנו, אבל לעיתים זה נעשה משום שההישגים לא היו כה גדולים עד כדי שיאפילו על כל כישלון וביקורת. במקרה של פרס הנוהג הזה לא רלבנטי. אנשים דגולים מהסוג שלו רשמו גם כשלונות מפוארים, והם היו מפוארים בדיוק מהסיבה שההצלחות היו חסרות תקדים – כי מטרתן היתה כה גדולה, עד שכפסע בין כישלון להצלחה. מבצע אנטבה ב-1976, אותו פרס הגה ואישר במסגרת תפקידו כשר ביטחון, הוא אולי הדוגמה הקלאסית לגודל החלום שהסתיים בהצלחה כבירה, אבל בקלות יכול היה להסתיים הפוך.

הנשיא התשיעי שמעון פרס צילום: נמרוד גליקמן

באותו אופן פרס הפוליטיקאי גם לא חסך מעצמו מאבקים. מול יריבים במפלגות אחרות, וגם מול יריבים במפלגת העבודה שהיה בין מייסדיה, הבולט שבהם הוא כמובן יצחק רבין. השניים הללו, יריבים מרים בחלק גדול משנותיהם הפוליטיות, הצליחו לסיים את הפרק המשותף שלהם כרעים לדרך. הרעות הזו נוצרה גם היא בלי מילים, מתוך צעידה משותפת אל עבר מה שהם ראו כעתיד שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. כי בסופו של דבר אנשים כאלו, בניגוד להרבה אחרים ששמותיהם מופיעים בעיתונים בימינו, הם אנשים של אמונה ודרך. היריבות, הפוליטיקה הקטנה, היא רק אמצעי, לא דרך חיים.

יש מנהיגים שכאשר הם הולכים אומרים אחריהם שההיסטוריה תשפוט אותם ואת מעשיהם. אצל שמעון פרס ההיסטוריה כבר שפטה מזמן, ופסקה שמדובר בענק.