אל תשכחו את ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים

במשולש ההורים-מעסיקים-מדינה, כל צד יכול לצמצם את היקפי האובדן הכספי: המעסיקים מצד אחד יכולים לגלות הבנה - לאפשר גמישות של המשרה, להתיר עבודה מהבית ולבצע שאר התאמות אחרות שיכולות לחסוך להורה עד 2.8 מיליון שקל מתוך האובדן ובכך להשפיע ישירות על עתידם. המדינה, יכולה לתמרץ את המעסיקים: לעודד העסקת הורים לבעלי מוגבלות כפי שהיא מעודדת העסקת בעלי מוגבלויות, להוסיף ימי חופשה, שיפצו על הפער בין ימי החופשה והמחלה הניתנים לכמה שנלקחים בפועל, שמתרגם להפסד כספי להורים. ולבסוף ההורים, שאותם ניתן ליידע ממפני ההשלכות של יציאה משוק העבודה (כמעט 45% דיווחו כי עזבו את מקום עבודתם בעקבות האבחון של ילדם). לצד הטלטלה והתחושות הקשות בעקבות אבחון המוגבלות אצל הילד או הילדה, יציאה ממעגל העבודה עלולה לגרור את המשפחה לסחרור כלכלי שיהיה קשה לצאת ממנו.

עובדים במרכז מע"ש של עמותת צ'יימס בתמיכת עיריית תל אביב. המדינה יכולה לעודד העסקת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים כפי שהיא מעודדת העסקת בעלי מוגבלויות צילום: עמית שעל

ועדיין זה לא פותר את הבעיה. כבר היום הורים מוצאים עצמם ללא פנסיה. הורים מסורים שהקדישו את רוב חייהם הבוגרים לטיפול בילדיהם, שתימרנו בין מסגרות טיפוליות ואפילו ניהלו צוות שיקומי שלם - ובעת החזרה לשוק העבודה כל זה לא מוכר להם, ובעיני מעסיקים הניסיון התעסוקתי שלהם הוא אפס. ועל אף צעדי המניעה שהוצעו, מהמצב הזה קשה להשתקם. אז האם המדינה צריכה לדאוג להם לפנסיה?

חשוב להבין כי הורים אלה לא מבקשים להתחלף עם המדינה. הם מבקשים להיות עמוד התווך בטיפול המותאם לילד. הם מעוניינים לתת לו את התמיכה הטובה ביותר - הם יעשו זאת יותר טוב מהמדינה או משירותים שיוצעו על ידה. אבל העזרה היחידה שהם מבקשים, זה להשוות את מעמדם.

האם ראוי לעזור להם? השאלה הזאת רלוונטית במיוחד לאור העיסוק של אביגדור ליברמן בהבטחת קצבה למחוסרי פנסיה. הוא אינו הראשון שמתעסק בסוגייה, שמשקפת זכות ראויה. אך האם התקדים שהוא מייצר, של לקיחת אחריות מצד מדינה על הפנסיה, לאחר שני עשורים שלא עשתה כן, פותחת פתח לדיון בזכותן של קבוצות אחרות לזכות בתמיכה מהמדינה בגיל הפרישה?