החל הקרב המשפטי על טיוטות מגילת העצמאות

ב־14 במאי 1948 הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל, ומגילת העצמאות נחתמה. אולם שלושה שבועות לפני כן, כשתאריך היעד לסיום המנדט הבריטי הלך והתקרב, כלום עדיין לא היה מוכן - לא מגילה ולא נוסח של הכרזה. ביום שישי, 23 באפריל, הטיל פנחס רוזן - ראש המועצה המשפטית במינהלת העם, ולימים שר המשפטים הראשון - את משימת ניסוח ההכרזה על עו"ד מרדכי בעהם, בן 33 באותה העת.

שלשום, בעיתוי המופלא של ערב יום העצמאות 68 שנה אחרי כן, נפתח באולמה של השופטת תמר בזק־רפפורט מבית המשפט המחוזי בירושלים, קרב משפטי בשאלה למי שייכות הטיוטות הראשונות שכתב בעהם: למדינת ישראל או לבניו דניאל ורפאל.

מעמד הכרזת העצמאות

המדינה התעוררה לתבוע את הטיוטות מהבנים לאחר שגילתה שבכוונתם למכור אותן באמצעות בית המכירות הפומביות קדם, שגם הוא בנתבעים. קדם, המתמחה במכירת פריטים הקשורים לתולדות עם ישראל, מציע את הטיוטות של בעהם במחיר התחלתי של 250 אלף דולר, ומעריך שיוכל למכור אותן תמורת 1–0.5 מיליון דולר.

פרופ' יורם שחר, שחקר את גלגוליה של הכרזת העצמאות, מצא שבעהם היה המנסח הראשון של המסמך, שעבר בהמשך מספר רב של תיקונים ושינויים. נוסף עליו זכאים לקרדיט על ניסוח המגילה גם שלום צבי דוידוביץ', אורי ידין, צבי בייקר, צבי ברנזון ומשה זילברג (לימים שופטי בית המשפט העליון), פנחס רוזן, משה שרת וכמובן דוד בן־גוריון. התרומה הגדולה של בעהם היתה הביטוי "צור ישראל", ששימש בנוסח הסופי כפשרה בין הדתיים שרצו מעורבות אלוהית גדולה יותר, לבין החילונים שביקשו להוציא את אלוהים לגמרי מהמסמך המכונן של המדינה.

המדינה, באמצעות עוה"ד מיכל הירשפלד ויעקב פונקלשטיין מפרקליטות מחוז ירושלים, טוענת ש"למר בעהם ולבאים בנעליו אין זכות להתעשר שלא כדין על חשבון קופת הציבור ולמכור התעודות ההיסטוריות בשוק החופשי לכל המרבה במחיר". לשיטתם מדובר ב"תעודות היסטוריות בעלות חשיבות לאומית וציבורית מהמעלה הראשונה", וככאלו הן שייכות למדינה כרכוש הציבור ומקומן כ"חומר ארכיוני" בגנזך המדינה.

מבחינת המדינה, בעהם היה סוג של עובד מדינה שלא גויס למאמץ המלחמתי, "אף שהיה חייב בכך", כדי לבצע את המשימה שהטיל עליו רוזן. בסיומה, עם כינון המדינה, הצטרף למשרד המשפטים כ"סגן היועץ המשפטי".

אחת הטיוטות הראשונות של המגילה. לא נועדה להיות מסמך נשגב

נכדו של בעהם עו"ד רון בעהם מייצג את הבנים הנתבעים לצד עוה"ד רונן קצף וערן פרזנטי ממשרד מ. פירון. הם מכנים את התביעה "פוגעת, מעליבה ומאכזבת", ולא מבינים למה לקח למדינה 67 שנה עד הגשת התביעה "לתבוע את אשר אין לה יד ורגל בו". ואם המדינה לא ידעה על קיום הטיוטות, הרי שברור שמאז המחקר של יורם שחר, מלפני 13 שנה, היה עליה לדעת. מחד מתארת המדינה את הטיוטות כמסמכים היסטוריים בעלי ערך נדיר מאין כמותו, ומנגד לא עשתה דבר כדי לקבלם לרשותה ולהחזקתה. 67 שנה, או 13, מייצרות לדעת הנתבעים שיהוי והתיישנות.

טענות משפטיות נוספות שמעלים הבנים עוסקות בזכות היוצרים של אביהם במסמכים, שהם ניירות עבודה פרטיים שהקשר שלהם לנוסח הסופי רחוק ביותר. עוד הם טוענים כי בעהם המנוח לא קיבל כל תמורה על מאמציו, כספית או אחרת. הוא היה עו"ד פרטי שאף אם התנדב לסייע, על המדינה להוכיח שהיה עובד המדינה שבדרך או שעבד תחת חוזה שבמסגרתו הוזמן ממנו נוסח הכרזת העצמאות, וכי העביר את היצירה על זכויותיה למזמין.

"ההכרזה", אמר פרופ' שחר בראיון לח"מ לפני 13 שנה, "לא נועדה מלכתחילה להיכתב כמסמך נשגב, ועל כן לא נמסרה לסופרי הדור ומשורריו כדי שינסחוה, אלא בעיקר לעורכי דין ועסקנים פוליטיים. באותו דור היתה גם באלה רוח גדולה מאוד". והרוח הזו, בעיקר המשפטית, ממשיכה לנשב. ההכרזה על הקמת המדינה נשמעה במוזיאון תל אביב, וההכרזה על הבעלות בטיוטות ההכרזה תימסר בבית המשפט המחוזי בירושלים.

הואיל ואלוהי ישראל נתן את הארץ

היהודים הם עם משפטי. עשרת הדיברות, המסמך המכונן שהפך את האספסוף שיצא ממצרים לעם, הוא מסמך משפטי. התורה היא סט מפורט של מצוות וחוקים שמכתיבים את חייו של היהודי מקומו בבוקר ועד לכתו לישון, מלידתו ועד מותו. מספר עורכי הדין לנפש במדינת היהודים הוא הגבוה ביותר בעולם, וכך כנראה גם העומס על בתי המשפט.

לכן אין פלא שגם מגילת העצמאות נמסרה למשפטנים לניסוח. עו"ד מרדכי בעהם היה הראשון שבהם. את הנוסח הסופי שיכתב דוד בן־גוריון, שדווקא עקר חלק משפת המשפט. בעהם, בפרק המבוא, החל כל פסקה ב"הואיל" ("הואיל ואלוהי ישראל נתן את הארץ הזאת לאבותינו...") הידוע, שמעטר חוזים מסחריים ומוכר היטב לשוכרי הדירות. בן־גוריון ביקש מסמך חגיגי יותר, ולכן העיף את כל ה"הואילים" מהנוסח הסופי.

את הקרדיט הגדול מבין הנסחים נותן פרופ' יורם שחר לצבי ברנזון. "אצלו", לדבריו, "ניכרת קפיצת מדרגה לא רק בניסוח, אלא גם בערכם המוסרי של התכנים. לא רק תלונות ודרישות מהעולם, אלא גם הכרה במחויבות ובאחריות של בעל הכוח, של מי שהפך מנרדף לאדון". בטיוטת ברנזון נכתב על "הקמת מדינה יהודית חופשית, עצמאית ודמוקרטית". הביטוי "דמוקרטית" לא הופיע בטיוטות קודמות ונעקר בהמשך. שחר: "אני מניח שגברו הדגש והרצון לבצר הגמוניה יהודית ברורה והחשש מפני ביטוי גורף, כללי ומחייב מדי, שיהווה בהמשך בסיס לתביעה רחבה לשותפות בשלטון על הארץ".

את מסמוס הדמוקרטיה, במיוחד כלפי הערבים, מייחס שחר לאנשי משרד המשפטים ובמיוחד לבעהם, אורי ידין וצבי בייקר. בעוד ברנזון כתב "אנו קוראים במיוחד לערבים במדינה היהודית לשתף פעולה כאזרחים שווי זכויות וחובות", הציעו השלושה נוסח תחליפי: "אנו קוראים לערבים, אזרחי המדינה היהודית, ליטול חלק בבניין מדינתנו". שחר: "במקום התחייבות לתת לערבים מעמד של אזרחים שווי זכויות וחובות, הם מוזמנים לעבוד בבניין".