שכר הבכירים: חוק בעייתי שצפוי לצלוח את בג"ץ
קביעת יחס שכר מעוררת קשיים, אך סוללת את הדרך להגבלות דומות בחברות ריאליות
לראשונה בישראל, ויש אומרים בכלל, נקבע שכר מקסימום בחוק. במספר. מספר היה עד כה רק בשכר מינימום. ואכן, מנכ"לי הגופים הפיננסים מצמצמים את הפער לכיוון המספר הזה. הבעיה היא שרק הם. והשאלה היא למה. למה רק למגזר הפיננסי נתפרה ההגבלה הכפולה של תקרה ויחס - 2.5 מיליון שקל בשנה ופי 35 - ועוד שתי שאלות לא פחות חשובות: מי מרוויח ומי מפסיד מהחוק הזה.
לפני שלוש שנים הציעה ח"כ שלי יחימוביץ' יחס של עד פי 50 בין משכורות הבכיר והזוטר בחברות הציבוריות. ליחס יש היגיון כי הוא מחייב את הבכירים להעלות את משכורות הזוטרים אם הם רוצים להעלות את משכורותיהם, ואת שניהם הוא קושר לביצועים והישגים. הצעת יחימוביץ' נדחתה על ידי ועדת נאמן שיזמה את תיקון 20 לחוק החברות. אחד מאדריכליו, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, הדגיש שחשיבות התיקון היא במסר שלא בושה להיות יותר צנוע. והוא הוסיף אזהרה: אם המסר לא יופנם, יישלף הפטיש הגדול.
ועדת הכספים צילום: עמית שאבי ועכשיו הוא נשלף. ולמה הוא הונחת רק על אנשי הפיננסים? כי המסר של ליכט לא הופנם, כי עכשיו פורסמו המשכורות, כי ממילא כולם מתעבים אותם וכי צריך להתחיל איפשהו. בהמשך, כשיעברו למנהלי החברות הריאליות, אף אחד כבר לא ישאל למה.
החוק מעורר לא מעט בעיות משפטיות. במשרד המשפטים יסכימו שמדובר במתווה קיצוני, אבל יגידו שלמרות הקשיים ניתן להגן עליו בבג"ץ. הבעיות הן פגיעה בחופש החוזים, בחופש העיסוק, בשוויון, בהטלת הגבלות לא מידתיות על הדירקטוריון ובמשטר המיסוי החריג. את המספר 2.5 מיליון שקל בשנה ניתן להצדיק בכך שההתערבות היא רק במיסוי. מותר לשלם יותר, אבל זה יהיה יקר יותר. לעומת זאת הגבלת היחס עשויה לעורר בעייה משפטית, כי האיסור על הדירקטוריון לאשר שכר החורג מתקרה זו הוא מוחלט.
זיגזג במדיניות וסיפוק הסנטימנט הציבורי
אבל הבעיות האמיתיות הן לא המשפטיות. הן נעוצות בזיגזוג הדרמטי מהמדיניות המוצהרת של המדינה שכוללת הסרת
חסמים, הקלות ברגולציה והשקעת מאמצים כדי להתקדם במדדי ה"דואינג ביזנס". ידועים הזלזול והביטול כלפי הטענות על ייבוש הבורסה והרתעת משקיעים, אבל מי ירצה להקים עסק במדינה שמגבילה אותו בשכירת המנהלים הכי טובים? זו הסיבה שבסביבת ראש הממשלה בנימין נתניהו לא אוהבים את החוק הזה. ובנק ישראל? שם לא אוהבים את החמדנות של הבנקאים ואנשי הפיננסים, אבל ככל הנראה הבנק לא היה מאפשר להצעת חוק כזאת לעבור בתקופתו של סטנלי פישר כנגיד.
אז מה יש ומה אין בחוק שבדרך? הוא אינו מועיל כלכלית - לא לאזרחים שתנאיהם לא ישופרו ולא לגופים הפיננסים שיחסכו סכום זניח בקיצוץ - הוא עלול לפגוע במוטיבציית הניהול בגופים פיננסים ואולי לנטישת מנהלים טובים, והוא מזיק לדימויה ומעמדה הכלכלי של המדינה. יש בו מסר חינוכי שמשולבים בו קצת נקמנות, שמחה לאיד וסיפוק סנטימנט ציבורי. והוא גם מסייע לשר האוצר משה כחלון לכסות בעלה תאנה את מחדליו בתחומי הדיור, הגז ויוקר המחיה. הבעיה היא שעלה התאנה קצת שקוף.
