האם מדינת ישראל יוצאת מדעתה?

האם לדעתכם מדינת ישראל מתפוררת? או, אם תרצו, האם מדינת ישראל יוצאת מדעתה? אלה כמובן שאלות מקוממות, מעצבנות שמולידות מייד חשק עז לחפש סיבות לאופטימיות, להגיד: בחייך, אל תגזים. תמיד אפשר לחזור למנטרה על הנס הישראלי, לתת מחמאות לאבות המייסדים שהקימו כאן מדינה לתפארת, עם תוצר לנפש יותר גבוה מרוב מדינות העולם. תמיד ראוי למנות את ההישגים המרהיבים של השכל והטכנולוגיה שלנו שכבשו את העולם, מהטפטפות עד ווייז.

אבל אחרי שחיזקנו והתחזקנו, אחרי שהחלשנו את הסאונד בטלוויזיה בשמונה בערב כדי לא להתבאס מהחדשות, אחרי שהדחקנו את צפירות האזעקה מהמלחמה האחרונה, שהייתה כחלום ליל קיץ מוזר, אחרי שעקפנו את הייאוש של הצעירים המפגינים בכיכרות, אחרי ששמחנו על השמש המלטפת אותנו בדצמבר, אחרי כל החלב והדבש, בכל זאת, מתגנבת שאלה טורדנית, ברגע של חולשה, מה קורה לנו - האם אנחנו מתפוררים? האם יצאנו מדעתנו? ולמה במורד הגרון מתחלקת מועקה?

כשצילומי החתונה ההיא מאלצים אותנו להישיר מבט אל המסך, כפי שנמשכים להציץ בפצע מוגלתי, או כשאנחנו נבוכים מול מצעד הבושה של בכירים חסרי מעצורים לחדרי החקירות, או כשאנחנו שומעים איך הפרקליט של ראש הממשלה והפרקליט לשעבר שלו נפגשים בסתר ומסתבכים בגרסאות, או כשאנחנו רואים איך שמים ללעג את ההליך לבחירת היועץ המשפטי לממשלה, או כשאנחנו מבינים שאפילו למינוי של ראש המוסד מתלווה איזה רחש-בחש לא בריא, גם אנחנו לרגע מתערערים ושואלים – אולי אנחנו לא בסדר. אולי חלינו במחלה , אולי ירדנו מהפסים.

מועמד יחיד? מכיר הממשלה אביחי מנדלבליט יהיה היועץ המשפטי צילום: אוהד צויגנברג

אלה לא המדדים הבינלאומיים שגורמים למועקה. מדדים אפשר לתקן. ישראל מידרדרת כבר שנים בהשוואות בינלאומיות. מאז שהצטרפנו ל-OECD, לקול מצהלותיו של יובל שטייניץ, נחשפה אמת עגומה על מיקומנו העלוב בעולם המפותח. אנחנו נופלים במדדי הקידמה הטכנולוגית, התחרותיות העולמית וחופש העיתונות, ומככבים דווקא בצד הרע של הפערים החברתיים, החינוך, ומדד השחיתות. אבל כל אלה ניתנים לתיקון, גם אם לא ביום אחד, או בשנה אחת.

מדדים אפשר לתקן, מחלה לאומית קשה יותר לרפא. לקינו במחלה שהתסמין הבולט שלה הוא ערעור של היסודות הרציונאליים והערכיים שעליהם קמה הדמוקרטיה הישראלית, ושבזכותם הגענו עד כה. אז למה אנחנו שותקים מול המחלה הלאומית ותסמיניה?

הדבר המדהים ביותר בישראל ערב 2016 זו השתיקה הלאומית. שרים בממשלה, חברי כנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה, פקידים באוצר ובמערכת הביטחון, מנכ"לים בולטים במשק, אנשי עסקים. כולם מדברים בלחש, לא בפומבי, על מדינה שירדה מן הפסים, על ממשלה שאיבדה כיוון, על מנהיגות מוטרפת. מה שמשותף להם זו חרדה עמוקה. אבל מול מצלמות ומיקרופונים הם שותקים. כמעט כולם שומרים על זכות השתיקה. לא שוברים שתיקה.

אני רוצה להיות אופטימי, אני רוצה לאחל לכולנו שנה טובה יותר, שנה שפויה יותר ב-2016, אבל האמת היא שרק אם אנשים יתחילו לדבר בקול רם וצלול על מה שקורה כאן, יש סיכוי להחלמה לאומית. אם תבחרו בשתיקה, המדינה הזו תמשיך לצאת מדעתה. הגיע הזמן להגיד לציבור מה שאתם אומרים בחדרי חדרים.