$
משפט

"המשפט זקוק גם לנשמה"

שתי הצעות לחשבון נפש בעקבות מגמות חדשות שמסתמנות בהרשעת עברייני צווארון לבן

משה גורלי 08:3621.09.15
שתי מגמות ובשורות מתחדדות במשפט הכלכלי־פלילי. הראשונה, עבריינים כלכליים נשלחים מעתה למאסר בפועל. השנייה, ההרשעה ששולחת אותם לשם עוברת דרך הגמשה מסוימת של דיני הראיות. שתי המגמות הובלטו בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין מנכ"ל שופרסל לשעבר אפי רוזנהויז, שתומצת בדברי השופט אליקים רובינשטיין: "כשאני רואה הגבל (עסקי), אני יודע זאת".

 

הידיעה הזו מבטלת את הצורך בחוות דעת כלכלית ובשאר "תרגילים" שסנגורים אוהבים להעמיס כדי לנטוע בשופט את הספק הדרוש לזיכוי. רוזנהויז, לקינוח, נשלח גם למאסר, שהוא תקדימי לנוכח העבירות הקלות יחסית שהורשע בהן.

יש המברכים את בתי המשפט על קו מחמיר זה שהעלה את רף הענישה והנמיך את רף ההוכחה. ואולם, יש גם מקום לחשבון נפש שנוגע לא רק למשפט, אלא גם לצדק, חמלה וחסד.

 

צבי בר צבי בר צילום: עמית שעל

 

1. "חוכמת ההמונים"

סגנון משפטי של הנמקה נזנח לטובת הוקעה פופוליסטית

 

מורכבותן של עבירות צווארון לבן מספקת לסנגורים אפשרות לפירוק הפרשה לאלפי רסיסיה, ואיתור הספק שתמיד עולה מחלקם. חוות דעת כלכלית, למשל, היא דרך להוכיח שגם אם נפל פגם בהתנהגות, לא נגרם נזק. השופט חאלד כבוב כבר ציטט את פרופ' אוריאל פרוקצ'יה שאמר כי "מספר ההערכות הנו כמספר המומחים", והדגיש הן את נכונות המומחים להתאים עצמם לרצון המזמין, והן את העובדה שחוות דעת אינה מדע מדויק. רשות ההגבלים העסקיים, הן בתיק רוזנהויז והן בקרטל המאפיות, לא הגישה כלל חוות דעת כלכלית, ובתי המשפט הכשירו זאת. די להם בהתנהגות פסולה, אין צורך בהוכחת הנזק.

 

הרשעתו המהדהדת של רה"מ לשעבר אהוד אולמרט וחבורת הולילנד בידי השופט דוד רוזן היא נדבך חשוב נוסף שמתחבר לסנטימנט הציבורי של "אני יודע שאולמרט מושחת, אין סיכוי שלא ידע שאחיו יוסי קיבל כספים מדכנר". אני מכיר לא מעט משפטנים הגונים שמתעבים את אולמרט, וגם את משה קצב, אבל מתקשים להשלים עם ההיגיון המשפטי של הרשעותיהם.

 

וההיגיון הזה, שצריך להימדד באמות מידה מחמירות של משפט פלילי, חייב להיבדל מההיגיון שאותו מציעה "חוכמת ההמונים". הרעיון של הרשעה מעבר לכל ספק סביר לא נועד להגן על צחורי הצווארון אלא למנוע מצב של הרשעת חפים מפשע. הסכנה היא שאם עיקרון זה נזנח, בתי המשפט עולים על המסלול המסוכן לכיכר העיר. את מחצית הדרך לשם כבר עברנו באותם פסקי הדין שזנחו מזמן את הסגנון המשפטי הסולידי של ההנמקה, לטובת הוקעה פופוליסטית של המורשעים אל קיר הקלון.

 

אורי לופליאנסקי. מחכה לערעור אורי לופליאנסקי. מחכה לערעור צילום: אלכס קולומויסקי

 

2. חמלה וצדק

האם לאיש שהקים את יד שרה באמת מגיע למות בכלא?

 

העניין השני אינו נוגע למשפט אלא לחמלה ולשקילת מאזני הצדק. שני ראשי ערים, אורי לופוליאנסקי וצבי בר, נשלחו לשנות מאסר ארוכות — 6 ו־5.5 בהתאמה. גילו של בר הוא מעל 80 והוא אינו בקו הבריאות. גם לופוליאנסקי חולה מאוד.

 

על פי רוב, אסירים שנשלחים למאסר אחרי גיל 80 הם עבריינים שעדיין מסכנים את שלום הציבור. חולה כלופוליאנסקי צפוי לסיכון חייו בכלא. האם לאיש שהקים את יד שרה באמת מגיע עונש מוות, או שלילת טיפול רפואי מיטבי?

 

הכוונה כאן אינה לפתוח מחדש את הטיעונים לעונש, ובכל זאת, גם בר וגם לופוליאנסקי אינם פושעים סדרתיים. הם אנשי ציבור ששק מעשיהם החיוביים עמוס וכבד לאין ערוך משק חטאיהם. בהתחשב בגילם ובמצב בריאותם, השאלה היא אם החברה הישראלית אינה יכולה להסתפק בעצם ההרשעה, בגירוש בקלון מהחיים הציבוריים, בהשחרה הכבדה בתקשורת. האם כל עוד לא יינעלו סופית מאחורי סורג ובריח לא יבוא הצדק על סיפוקו?

 

3. רגש הנקמה

מערכת המשפט אינה יכולה להסתמך רק על הדין

 

"אין להעלות על הדעת כי רגש הנקמה ינחה את בית המשפט בבואו לשקול מידת עונשו של עבריין", כתב המשנה (בדימוס) לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון. נדמה שענישתם של בר ולופוליאנסקי חרגה למחוזות האלה, ששולבו בהם רוחות הנקמה שנשבו מהציבור.

 

נקווה שבית המשפט העליון ימצא בערעוריהם של השניים את הדרך להקל, ברוח דבריו של אלון: "אין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x