מהפכת האקלים של אובמה ממתינה לרוח הגבית מוועידת פריז
נשיא ארה"ב מעוניין להיזכר בהיסטוריה כמי שחתם על ההסכם להפחתת פליטת גזי חממה, אבל כדי לדלג מעל המכשולים שהרפובליקנים יעמידו בדרכו הוא צריך שמנהיגי העולם יתייצבו לצידו
אובמה. מעוניין בעוד רפורמה על שמו צילום: טוויטר
ביום שני הכריז הנשיא על הצעדים המהפכניים ביותר בתחום שינוי האקלים שנעשו בארה"ב עד כה: יעד הפחתה של 32% של פחמן דו-חמצני עד שנת 2030 (לעומת השיעור בשנת 2005), בנוסף לייצור חשמל ממקורות מתחדשים בשיעור של 28% מכלל תמהיל האנרגיה.
לצורך השוואה, האיחוד האירופי הכריז על יעד של לפחות 40% הפחתה בגזי חממה עד 2030 לעומת 1990, אך עבור ארצות הברית, מדובר בצעד שאפתני ובהחלט מרחיק לכת. זהו מהלך שהשפעותיו על הכלכלה האמריקנית יהיו ניכרות: מומחים טוענים כי בטווח הקצר הוא עלול להגביל את הצמיחה, אך הוא נושא עמו פוטנציאל של עצמאות אנרגטית, התייעלות ופתיחת שווקים חדשים לאנרגיה מתחדשת שיהפכו אותו לכדאי בחלוף השנים.
כך או כך, ההשלכות הכלכליות לא עומדות במרכז מאמצי השכנוע; הנשיא מבקש למכור את המהלך לציבור על בסיס חובתו המוסרית של הדור הזה לשמור על כדור הארץ, ומתמקד באסונות טבע שפקדו את ארה"ב בשנים האחרונות. אובמה גם פורט על מיתרי הבריאות וטוען כי כמות הפליטות שתפחת שוות ערך להורדת 166 מיליון מכוניות מהכביש והפחתה של 90 אלף התקפי אסתמה בקרב ילדים בכל שנה. בקטע וידאו שפרסם הבית הלבן, הנשיא פונה ישירות לאזרחי ארה"ב ומבקש את תמיכתם. לצפייה בסרטון לחצו כאן.
הבית הלבן בוושינגטון. אובמה מבטיח הפחתה של 90 אלף התקפי אסתמה בקרב ילדים בכל שנה צילום: שאטרסטוק
כן, אבל איראן
נשיא אמריקני בסוף כהונתו הראשונה עסוק בעיקר בדבר אחד – להכנס למערכת הבחירות ולצאת בצידה השני כאשר הוא עדיין מיסטר פרזידנט. אך לקראת סיומה של כהונתם השנייה כבר עסוקים נשיאי ארצות הברית בדבר אחר לחלוטין, והוא המורשת שלהם. כיצד תשפוט אותם ההיסטוריה? מה ההישגים שקצרו עבור תושבי ארה"ב? ומה הבשורה שהביאו לעולם החופשי? ברק אובמה רוצה להשאיר מאחוריו מורשת מפוארת, ובעוד שהוא נחל הישגים נאים מאוד במדיניות הפנים שלו, החל בביטוח הבריאות שאפילו נושא את שמו בשפה העממית (אובמה-קר) ועד לחוק הפדרלי המתיר נישואים לחד-מיניים, עיניו נשואות כעת למדיניות החוץ, בלתיה לא תהיה מורשת יציבה. בתחום החוץ, לאובמה ומזכיר המדינה קרי יש שני קלפים רציניים ביד: ההסכם עם איראן והסכמי האקלים.
נכון, על פניו מדובר בשני נושאים לא קשורים בעליל. אך יש להם מכנה משותף בולט מאוד: שני ההסכמים מעוררים את חמתם של הרפובליקנים בקונגרס. על ההסכם עם איראן נאמר ונכתב כבר הרבה והוא בוודאי מעורר מחלוקת, אך לא ניתן להטיל ספק במימדיו ההיסטוריים. ההסכם נדון כעת בקונגרס ובסיומו, אם ייפסל על-ידי הקונגרס, יפעיל אובמה את הווטו הנשיאותי. ההערכות הן שהרפובליקנים בקונגרס לא יצליחו לאסוף את שני השלישים הדרושים בכדי לבטל את הווטו.
הסכמי האקלים עשויים לעבור מסלול מכשולים דומה. בארה"ב, אולי יותר מבכל מדינה מערבית אחרת, שינוי אקלים הוא נושא מפלגתי. זוהי אג'נדה דמוקרטית מובהקת שנסמכת על המדע (והדו"ח האחרון של ה-IPCC, פורום מדעני האקלים הבינ"ל, משאיר מעט מאוד מקום לספק), בעוד שהרפובליקנים פונים לסנטימנטים שמרניים ודתיים יותר המפקפקים בתופעת שינוי האקלים.
מגובים בטייקוני הפחם ובמדינות הנשענות על הפקת אנרגיה מזהמת, הימין כבר הכריז מלחמה על תכניותיו של אובמה שמבקש מצידו לקחת "כביש עוקף קונגרס", במהלכים דומים לאלו שנעשו סביב ההסכם האיראני.
המומנטום של אובמה תלוי במידה רבה בהצלחה של שיחות האקלים הבינלאומיות בפריז. אם מדינות רבות יצטרפו להסכם שאפתני, כולל המתחרה והפולטת הגדולה סין, סיכויי ההצלחה שלו בבית גדולים יותר. אך הצלחתו, לפחות זו החלקית, כבר נרשמה במובן אחד: הוא הצליח להעלות את הנושא החשוב הזה בחזרה לסדר היום, ולהכתיב את אחד הנושאים הגדולים בבחירות 2016. השאלה הגדולה היא - האם יצליח להכניס את שינוי האקלים למורשת שלו עצמו, או ששוב ייבעט הנושא לפתחו של הנשיא הבא, ויעבור לדור הבא שיצטרך להתמודד עימו.
