פוליטיקה בלי תקווה

רק 24 חוקים אישרה הכנסת העשרים מאז החלה לעבוד – ויצאה לנוח. קיץ בא, קיץ חם של הרי ירושלים. ואולי כדי לדמיין מציאות אחרת, מתוקנת יותר, היא ארגנה לעצמה טקס פרידה של פנטזיה ודמיון בדמות "החוק הנורבגי".

לא ספרד, לא יוון ואפילו לא צרפת. מכל מדינות העולם, דווקא נורבגיה הפכה למשאת נפשם של יושבי המשכן. פעם אחר פעם עלה בכנסת שמה של המדינה הכי לא ישראלית בגלובוס. בנורבגיה יש גז, רגולציה, קרן חיסכון לאומית והפרדת רשויות. יש שם תמ"ג לנפש כפול מישראל, מגזר פרטי משגשג, רשת ביטחון חברתית ולא צריך מזגן. נורבגיה הפכה לרוח רפאים של נורמליות, שמגיחה לבית המחוקקים שלנו בכל פעם שהוא מתחרפן, רק כדי לחדד את המסר.

כי על איזו נורמליות אפשר לדבר? הפרויקט המרכזי של מושב הכנסת המקוצרר היה פירוק הכללים. החוק נותן 42 ימים לראש הממשלה להרכיב ממשלה, אך נס פך השמן מתח 58 ימים מיום הבחירות ועד השבעת הממשלה. כמו מחליק בסלאלום (נורבגי?) הצליח נתניהו להגיע לקו הסיום של המושב כשהוא תמיד עובר בין כל השערים ברגע האחרון: ההסכמים הקואליציוניים נחתמו ברגע האחרון (כי כולם סחטו את נתניהו), הרחבת הממשלה עברה ברגע האחרון (לפני שמישהו מהליכוד יצביע נגד נתניהו), השבעת הממשלה (כי ארדן כעס על נתניהו), ביטול ההצבעה על הגז (כי דרעי וכחלון הבריזו לנתניהו), דחיית התקציב (כי הקואליציה אמרה לא לתלת-שנתי של נתניהו), העלאת החוק הנורבגי בלילה שאחרי היום האחרון, דיון בממשלה על התקציב - ברגע האחרון. תמיד "על הקשקש".

הכנסת ה-20 צילום: אמיל סלמן

המושב נסגר בחוק הנורבגי כפי שנפתח בהרחבת הממשלה: בשני המקרים גויסה הקואליציה במלואה כדי לשנות חוק יסוד, מה שאמור היה להיות הבסיס לחוקה יציבה, בהוראת שעה, כלומר רק לקדנציה הנוכחית בהתאם לצורכי הממשלה הצרה והמבוהלת, קואליציית אורן חזן, נאווה בוקר ואיוב קרא – שלושה שאיימו בתורם במרד.

בצעד הפתיחה גדל מספר השרים כדי שהקואליציה הצרה תשקוט בזכות ממשלה רחבה של 20 שרים, לא כולל ליצמן. הדבר דרש פעולה כוחנית בכנסת, בוועדות אד-הוקיות להכשרה מהירה. בטקס הסיום הנורבגי גדל מספר הפוליטיקאים מקבלי השכר בישראל, אבל רק לקדנציה הנוכחית. חקיקת החוק שקובע ששר שהתפטר מהכנסת יוכל לחזור אליה כשיפסיק להיות שר הפכה לפארסה כשבתחילה הדבר לא היה תקף לליכוד, אחר כך כן, אחר כך שוב הוגבל, אחר כך הוסכם שבליכוד דווקא יוכלו שלושה שרים להתפטר, אחר כך הוחלט שהמספר יהיה שווה לכולם. הפרדת רשויות? סמטוכה ישראלית.

בתווך, התקציב נדחה לסוף נובמבר, שוב בשינוי של חוק יסוד בהוראת שעה, והמליאה נדרשה לאשר פעם אחר פעם העברת סמכויות שרים מצד לצד – התיק האסטרטגי לביטחון הפנים, המו”מ המדיני למשרד הפנים, השירות הלאומי לחקלאות, ירושלים לקליטה ומינהל התכנון לאוצר. ועדות הכנסת קמו מאוחר, ובולטת בהן הנוכחות הנמוכה של הח"כים מהליכוד: הם רצים בין הרבה ועדות, וממילא מצביעים לפי הוראה.

מול המאמץ להתאים את המדינה לצורכיה, פגשה הממשלה אופוזיציה נודניקית שמתגאה בהתשה אל תוך הלילה, במשחקים פרלמנטריים שלא מעניינים איש מחוץ לגבעת רם.

בחירות מוקדמות, ממשלה חדשה, כנסת חדשה – ושום החלטה חשובה לא התקבלה במושב הראשון. ההחלטה הכי חשובה, בעניין הגז, התקרבה לכנסת רק בגלל רצף כשלים שחשף את חולשת הממשל הישראלי, את הפריכות הקואליציונית ואת הקשר בין הון לשלטון. לבסוף, כמה סמלי, נדחתה לפגרה. ומעל הכל, 2015 היתה שנה בלי תקציב, שנה מבוזבזת.

המושב הבא לא מעורר תקווה. נכון, יש לא מעט חברי כנסת שעובדים קשה, בקואליציה ובאופוזיציה, ויש גם רגעים מרגשים של שינוי. אבל אין חזון לאומי, רק רצף בלתי פוסק של משחקים פוליטיים. בשביל מה הלכנו לבחירות? ומדוע אנחנו כבר שנה במהומה פוליטית? המושב הראשון של הכנסת העשרים הציג את המבוכה הלאומית. לא בטוח שהוא יהיה האחרון.