$
מוסף 09.07.2015
שאלות מוסף 09.07.15

יצאתי לארג' בלאונג'

ממנכ"לי חברות גדולות וראשי ממשלות עד מתווכים, יועצים ואנשי מכירות, הלאונג'ים העסקיים של המלונות מציעים לכולם מזנון חופשי עשיר, תפאורה של יוקרה ומינגלינג ללא הפסקה, תמורת תשלום יומי או מינוי שנתי. ארי ליבסקר יצא למסע בין המועדונים הסגורים של הבכירים ועד הטרקלינים הפתוחים לכולם, בחיפוש אחר סוד הקסם של חללי העבודה העסקיים החמים של הרגע

ארי ליבסקר 07:0009.07.15

לטרקלין העסקי של מלון קראון פלזה סיטי סנטר, בקומה ה־20 במגדל המרובע במרכז עזריאלי בתל אביב, הגעתי בפעם הראשונה לפני כשלוש שנים. כמה גברים בחליפות ואשה אחת במיני ונעלי עקב, שהקימו מועדון לקוחות למיליונרים רוסים, הזמינו אותי לשם כדי לספר לי על המיזם. הם סיפרו שזה הטרקלין הקבוע שלהם, שבו הם פוגשים אוליגרכים ובעלי ממון אחרים, ואני תהיתי למה אין להם משרד, ומה מסתתר מאחורי הצורך בתפאורה סינתטית של עושר.

 

כתב מוסף כלכליסט בטרקלין בכפר המכביה כתב מוסף כלכליסט בטרקלין בכפר המכביה צילום: עמית שעל

 

עכשיו אני חוזר לשם, בניסיון לפענח את עולם הלאונג'ים העסקיים, ופוגש עוד שניים מקבועי המקום, לוטן סגל ובנימין פלומן, שבמסגרת תחקיר לספר על אסטרטגיית העסקים הישראלית פגשו כאן כמה מהבכירים בעולם העסקי ובחרו באופן מחושב מאוד בתפאורת העושר של הטרקלין. "ראיינו את כל המנכ"לים הגדולים במשק, רמי לוי, דב קוטלר, חלי ממן, דני ורדי", אומר סגל. "וכשאתה אומר למנכ"ל שאתה מעוניין לראיין אותו בבית קפה, לרוב הישראלים, והמנכ"לים הם ישראלים, זה נשמע זול ולא רציני. כשאתה אומר טרקלין הכל משתנה, הסיכוי שהם יגיעו הרבה יותר גבוה". פלומן נכנס בקושי לדברי חברו ומדגים: "'אני רוצה להזמין אותך לארוחת בוקר בטרקלין. תבוא, אני אפנק אותך'".

 

לא נראה לי שמנכ"לים של חברות מתלהבים כל כך מארוחות בוקר בחינם.

סגל: "מה אתה אומר?! אתה לא תאמין כמה הם אוהבים את זה, הם אפילו דורשים את זה. אנחנו לא רוצים לספר לך עד איזו רמה של קטנוניות מגיעים דווקא המנכ"לים הכי בכירים".

 

פלומן: "אנשים זה אנשים זה אנשים זה אנשים".

 

למה שלא תיסע אל המנכ"ל למשרד?

סגל: "למה שאני אסע אליו?".

 

טרקלין במלון דן בתל אביב טרקלין במלון דן בתל אביב צילום: תומי הרפז

 

כי הוא מנכ"ל.

סגל: "גם אני מנכ"ל, אז מה (סגל מנכ"ל "המרכז לאסטרטגיה ישראלית", ומנכ"ל שותף עם פלומן של "המרכז לתהליך המכירה הישראלי" - א"ל). יש תורה שלמה שאומרת שכשאדם יוצא מאזור הנוחות פגישות נעשות אחרת. יותר קל לך לשלוט בדברים. הסיכוי שלי לקלף את המנכ"לים כאן גדול יותר. המנכ"לים הם הרי זכרי אלפא ובעלי רצון לשלוט. כשאני אומר לו 'בוא אני אעשה לך סיבוב' ומוביל אותו ומראה לו איפה השתייה והאוכל אז אני המוביל והוא המובל".

 

פלומן: "אתה מנטרל אותו מה־comfort zone שלו ואז משהו משתנה אצלו".

 

סגל: "אני אגיד לך עוד משהו, זה לא מקרי שאנחנו יושבים עם הגב אל הנוף כשאנחנו משוחחים איתך. כשאתה מביט אל הנוף אתה נפתח, והמחשבה שלך יותר זורמת. המקום הזה יוצר רושם, שובר שגרה, והוא בלתי צפוי. נגיד, אם תהיה עכשיו אזעקה של צוק איתן, ואנחנו יושבים פה עם מנכ"ל ורצים איתו למקלט, הוא מאבד את אזור הנוחות שלו ואז הוא מתקלף בצורה אחרת לגמרי, הוא נפתח אליך כמו בצל".

 

טרקלין בקראון פלזה סיטי סנטר טרקלין בקראון פלזה סיטי סנטר צילום: תומי הרפז

 

הלאונג'ים בנויים בדיוק כדי לאפשר לעסקים לזרום - או לפחות ליצור תחושה שזה אפשרי. הם מציעים לאנשים להרגיש שהם עושים עסקים, ולפעמים אפילו ממש לעשות אותם. ובשנים האחרונות הקונספט הזה פורח: הטכנולוגיה מאפשרת לעבוד מכל מקום אבל לא כל מקום מתאים לפגישות, ובמקביל מתרבים אנשי המקצוע העצמאים - יזמים, משקיעים, יועצים וכן הלאה - שהלאונג'ים יכולים להחליף עבורם את המשרד. המלונות, מצדם, משתמשים בתשתית קיימת (חלל, מטבח, צוות) ומציעים לאוכלוסייה חדשה שירות חדש שמספק הכנסה חדשה.

 

תמורת תשלום נאה אך לא מופרך (ראו מסגרת בעמוד הבא) הטרקלינים האלה מציעים חלל מעוצב, ארוחות ומשקאות חינם לאורך כל היום, פינות ישיבה סגורות יותר ופחות (מאווירת לובי ועד חדרי ישיבות), נוף, אווירה של מלון - ואוכלוסייה מסוימת מאוד. "זה לא בית קפה או מסעדה, לא כל אחד נכנס לכאן, חשוב לנו לשמור על האיכות האנושית", אומרת מנהלת קראון פלזה סיטי סנטר, ומסרבת לפרט איך בדיוק נעשית הסלקציה ועל פי אילו קריטריונים.

 

עבור יועצים ומאמנים למיניהם הלאונג'ים העסקיים במלונות הם חלל עבודה נוח מאוד. אבל לא רק הם נמצאים שם - גם אנשי עסקים בכירים ומוכרים מנהלים לא מעט מפגישותיהם במלונות ולא במשרדיהם. קראון פלזה, למשל, ששייך למלונות אפריקה ישראל, הוא בסיס ללא מעט פגישות של בעלי החברה לב לבייב. יצחק תשובה מקיים פגישות בטרקלין במלון הבית שבבעלותו, לאונרדו סיטי טאוור במתחם הבורסה ברמת גן. בכירי נובל אנרג'י, טבע וחברות ענק אחרות משתמשים בחללי עבודה ופגישות במלון דן תל אביב או דן אכדיה הרצליה, כחלק מהסכם כללי בין התאגידים למלון. מנכ"לים, משקיעים ובעלי מניות מפוזרים בין המלונות השונים. אנשי עסקים זרים משתמשים בטרקלינים במלונות שבהם הם שוהים, למשל דן ודיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב, וגם אם הם לנים במלונות בוטיק, שפורחים בעיר לאחרונה - הם משתמשים בשירותי הלאונג'ים של המלונות הגדולים לצורך פגישות עם עמיתים מקומיים.

 

 

גם פוליטיקאים מרבים להשתמש בטרקלינים האלה. מנהל הלאונג' בקראון פלזה סיפר לי, למשל, על האורח הקבוע משה כחלון, היום שר האוצר, שבילה בלאונג' שעות ארוכות לפני הבחירות: "זה המשרד שלו כאן. הוא היה יושב פה שעות ונפגש עם הרבה מאוד אנשים מוכרים".

 

כך, הטרקלינים האלה מספקים לאנשי עסקים שאינם בדרג הבכיר ביותר לא רק סביבה נוחה לפגישות אלא גם איזו הילה, את התחושה שהם מתארחים ומארחים במקום שבו קורים כל הדברים, ואת האפשרות להפגין סגנון מסוים שלא יכלו להפגין במקום אחר. הלאונג'ים במלונות הם סוג נוסף של חללי עבודה משותפים, במקביל לכאלה המיועדים לאנשי הייטק ומאפשרים להם לעבוד, לנהל פגישות ולרקום חלומות על אקזיטים. גם במלונות אפשר לעבוד, להיפגש ולחלום על עסקאות ענק וכסף גדול, בתחושה של השתייכות למועדון סגור ואקסקלוסיבי, פלוס תפאורה מכובדת ואוכל טוב. בועה של ביזנס.

 

טרקלין מלון = הון ושלטון

 

"חללי עבודה משותפים" הם כביכול המצאה חדשה, אבל למעשה הטרקלינים במלונות איתנו כבר עשרות שנים. רשת הילטון נחשבת החלוצה בתחום, וגם בהילטון תל אביב יש טרקלין מכובד, ששופץ לאחרונה, בקומה העליונה, ואורחים מכובדים - במלון מתגאים בעיקר בכך שראש הממשלה בנימין נתניהו מרבה להשתמש בטרקלין.

 

אבל הטרקלין המיתולוגי של ישראל הוא זה של מלון דן. לאורך העשורים הקודמים הוא אירח נדבנים שהרעיפו כסף על ישראל ועסקנים שחיפשו אותם, את אצולת העסקים המקומית ואת הפוליטיקאים. שמעון פרס היה שם ממש בן בית, גם רבין הגיע, צוותי משא ומתן קואליציוניים התכנסו במלון כדי לרקום ממשלות. טרקלין עסקי הציע באותם ימים שירותים הכרחיים - "טלפון על כל שולחן, עיתוני כלכלה מחו"ל, מחשב לשימוש אנשי עסקים ואפילו חדר ישיבות, שבו אפשר לנהל שיחות ועידה באמצעות הטלוויזיה לכל העולם", כפי שנכתב ב"ידיעות אחרונות" על טרקלין המלך דוד במלון דן עם שיפוצו לפני 22 שנה, באוגוסט 1993.

 

סגל (מימין) ופלומן בקראון פלזה. "כשאתה אומר טרקלין הכל משתנה, הסיכוי שהם יגיעו הרבה יותר גבוה" סגל (מימין) ופלומן בקראון פלזה. "כשאתה אומר טרקלין הכל משתנה, הסיכוי שהם יגיעו הרבה יותר גבוה" צילום: עמית שעל

 

בעידן האינטרנט, הלפטופ והסמארטפון, איש אינו מחפש עוד שירותים כאלה. הטרקלינים מציעים פחות תוכן ויותר אריזה ואווירה שאומרות פרסטיז', כסף, קשרים. זה של דן הוא עדיין אחד הגדולים והמרשימים, ושומר בכבוד על רוח העיצוב והריהוט של שנות השישים. אני פוגש בו עכשיו את דליה איציק, לשעבר יו"ר הכנסת וכיום יועצת לחברות שונות. "אני כאן די קבוע, זה המקום שבו אני עורכת פגישות", אומרת איציק. "מאוד נאה ונעים לי להיות פה". ביום שבו נתקלתי בה פגשה איציק את ד"ר גיא רוטקופף, לשעבר מנכ"ל משרד המשפטים וכיום מיועציו של יצחק תשובה בכל הנוגע לרגולציה וגז.

כשהם מסיימים את פגישתם איציק מלווה את רוטקופף לבופה, וכשפגישתם מסתיימת רשמית ממהרת להתיישב מול איציק לימור פוקר־קוברסקי, מי שדווח כי משמשת לוביסטית של חברת החשמל הפרטית דוראד וגם אחותו של הלל קוברינסקי, יד ימינו של יאיר לפיד.

 

למלונות דן יש באזור המרכז בסך הכל ארבעה טרקלינים לאנשי עסקים, אך להבדיל ממלונות אחרים שמציעים אירוח לפי מחיר ליום, אלה של מלונות דן פתוחים רק לאורחי המלון המתאכסנים במחלקות היקרות יותר - ולחברות שחתומות על הסכמים גלובליים שונים עם המלונות. בדן אכדיה בהרצליה, למשל, הסבירו לי שאם ארז ויגודמן, מנכ"ל טבע, מבקש לקיים פגישות בלאונג' העסקי שלהם, הוא יקבל את המקום. במילים אחרות, גם בתוך עולם הלאונג'ים יש היררכיה בין אלה הסגורים רק לגופים עסקיים גדולים בהסדרים מיוחדים לבין אלה הפתוחים לכל יזם ואיש עסקים על בסיס צורך נקודתי ובתשלום יומי.

 

הטרקלין בכפר המכבייה הטרקלין בכפר המכבייה צילום: עמית שעל

 

במלון כפר המכבייה ברמת גן, למשל, התשלום הוא 35 דולר לאדם לארבע שעות. אחד האורחים הקבועים, מספרים שם, הוא הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, שמקבל הנחת סלב ומשלם רק 30 שקל ליום שלם - ומגיע למקום כמעט מדי יום. גם חברי הכנסת אביגדור ליברמן ויואב קיש והכלכלן פרופ' אשר בלס פוקדים את הלאונג' בכפר המכבייה, וראש הממשלה נתניהו קיים שם ישיבות מרתוניות עם חברי מרכז הליכוד משעות הערב ועד לפנות בוקר. העובדים זוכרים היטב את ביקור נתניהו, שהורכב מפגישה אחרי פגישה, ומציינים ש"מעולם לא נתקלנו בטרקלין במישהו ממוקד כל כך".

 

מלא אוכל ותפאורה = יוקרה

 

למעט במקרה של אורחים כמו ראש הממשלה, הלאונג'ים העסקיים אינם עובדים 24 שעות, ובכל זאת הם פתוחים מ־7 בבוקר עד 10 או 11 בלילה. בכולם מתחלף התפריט שלוש פעמים ביום: בבוקר מוגשת ארוחת בוקר, כולל כמה סוגי ביצים; מ־11 מגישים גבינות, מלוחים, פירות, עוגות ופטיפורים. ב־5 עוברים לתפריט מגוון של ארוחת ערב קלה. באופן טבעי, ככל שהמלון יוקרתי יותר כך גם התקרובות. צוות מלצרים משרת את האורחים בארוחות, הבופה פתוח בין הארוחות, השתייה הקרה והחמה בחינם, גם האלכוהול, שבטרקלינים היוקרתיים ביותר הרבה יותר מיין ובירה.

 

הלאונג' במלון דן הלאונג' במלון דן צילום: תומי הרפז

 

בכל הלאונג'ים האווירה דומה, אבל ייחודית לז'אנר הזה של לאונג'ים במלונות. יש שם רווחה שאי אפשר למצוא גם במפוארים שבמשרדים, פיל דק של חופשה, או לפחות רגיעה. בחלק מהמקומות זה בולט במיוחד, למשל במלון השרון, על רכס הכורכר בצפון הרצליה. זה המלון הראשון שנבנה אחרי קום המדינה, בתכנון איקוני של האדריכל זאב רכטר, וכולו משרה על הנוכחים תחושה אלגנטית ואותנטית, לא רטרו מזויף אלא הדר עיצובי של פעם. הטרקלין העסקי אינו גדול, אך הוא צופה על המדשאה המטופחת, הבריכה והים. זיוה סוסנובוסקי, עוזרת למנכ"ל המלון, מנהלת את הלאונג', ומכירה אישית כל אחד מיושביו. "שים לב שאנשים נבחרו כאן בקפידה", היא אומרת ונמנעת מלפרט, כמו בכל שאר המלונות, איך בדיוק בוחרים מי נכנס. ובכל זאת היא מספרת, למשל, על מתווכי נדל"ן שנהגו לפקוד את המקום ולפגוש בו לקוחות בשיטת הדלת המסתובבת, ו"להם הראינו את הדרך החוצה".

 

אחד מאמצעי הסינון הוא כמובן הסדר התשלום. מלון השרון, למשל, גובה 100 שקל לכניסה יומית, ו־15 אלף שקל למינוי שנתי לשנה הראשונה (אחר כך המחיר הוא 12 אלף לשנה). בהשוואה לחללי עבודה משותפים אחרים, זה לא הרבה; בחלל WeWork בתל אביב, למשל, המיועד ליזמים מתחום הטכנולוגיה, משלמים 1,700 שקל בחודש תמורת פינת עבודה, משקאות חמים ומים קרים, להבדיל מהעושר הקולינרי במלונות.

 

זייד במלון השרון. "פה יש שפע. יש מחקר שקובע שככל שאנשים שבעים יותר, כך הם מרוצים יותר כלקוחות" זייד במלון השרון. "פה יש שפע. יש מחקר שקובע שככל שאנשים שבעים יותר, כך הם מרוצים יותר כלקוחות" צילום: עמית שעל

 

"לשכור משרד בהרצליה, ואני לא מדבר על הרצליה פיתוח אלא על איזה כוך בסוקולוב, עולה 2,000 שקל בלי חשמל, מים, ארנונה והוצאות משרד. פה בהרבה פחות אני מקבל all included", אומר ליאור לזר (38), תושב הרצליה שעובד פעמיים בשבוע במשרדיו בחיפה ובשאר הזמן מהלאונג' של מלון השרון. הוא הבעלים של גוף שנקרא "המרכז למצוינות", המתמחה בקואוצ'ינג לילדים ולבני נוער שרוצים להצטיין, ועכשיו הוא יושב לבדו עם הלפטופ, נשנושים מהבופה וכוס קפה. "כשאתה עובד שמונה שעות אתה צריך סביבת עבודה נוחה. אני זקוק למקום שאוכל לעבוד בו בשקט, להיפגש עם לקוחות מוסדיים ופרטיים. ויש פה סביבה עסקית של אנשים ברמתי - יושבים כאן למשל ד"ר יניב זייד, שמכונה ד"ר שכנוע, שבזכותו מגיעים לכאן הרבה מנחים מהטלוויזיה ואנשים מפורסמים, וגורו המכירות ניר דובדבני. אלו אנשים שיש לי על מה לדבר איתם, אנשים שהם ברמה שלי. אין פה בעלי בסטות ודומיהם. לפני כן הייתי במלון דניאל, ולא מצאתי את עצמי. יש שם הרבה אנשים שמדברים בקול רם ועושים הרבה רעש. יש שם גם אפשרות כניסה לכל דיירי הבניין שנמצא במלון, שהם לרוב פנסיונרים שיושבים במעין פרלמנט ומדברים ברעש. לכן ברחתי לפה".

 

המינוי השנתי במלון השרון מאפשר למנויים להשתמש בחדר הישיבות פעמיים בשנה, בכל פעם לחצי יום, ולהזמין למקום עד עשרה אנשים, כולל כל הכיבוד. לזר שבע רצון מהשירות הזה, שבו כבר עשה שימוש: "הסיכויים שתסגור עסקה בפגישה כזאת גדולים יותר. אין מה לעשות, התפאורה יוצרת רושם. כשמגיע לקוח הוא לא בהכרח יודע כמה שילמת על התפאורה - מבחינתו אתה בטרקלין עסקי, אז אתה מבוסס. יכול להיות שהדו"חות הכספיים שלך מראים מינוס מיליון שקל, זה לא משנה, מבחינה פסיכולוגית הוא היה במלון והשקיעו לו בפגישה".

 

לזר במלון השרון. "התפאורה יוצרת רושם. הלקוח לא יודע כמה שילמת - מבחינתו אתה בטרקלין עסקי, אז אתה מבוסס" לזר במלון השרון. "התפאורה יוצרת רושם. הלקוח לא יודע כמה שילמת - מבחינתו אתה בטרקלין עסקי, אז אתה מבוסס" צילום: עמית שעל

 

בשעות הבוקר אני פוגש בלאונג' של השרון כמה מהלקוחות הקבועים, כגון זוג שותפים בעלי חברה בשוק ההון, שעוסקים בגיוס המוסדיים לקניית אג"חים מקרנות אירופיות פרטיות ומעדיפים לשמור על אנונימיות, או בעלת חברת השמה לבכירים, שבחרה את המקום כי היא יכולה לערוך בו ראיונות עם מועמדים. גם עדי מאור־סיסו, בעלת חברה לניהול יעיל לבעלות עסקים, שוקלת להפוך לקבועה. היא מתכוננת לפגישה עם ד"ר שכנוע, שמאמן אותה לקראת הרצאה שעליה לשאת, ומספרת לי שהחלה בכלל כקוסמטיקאית שתוך כדי טיפול ייעצה לאנשים, עד שהבינה שהיא יכולה לעשות מהכישרון הזה מקצוע. "אין לי משרד", היא אומרת, "ואני שוקלת גם לעבור לכאן, אחרי שהדוקטור הכיר לי את המקום". ד"ר שכנוע עצמו, יניב זייד (37, תל אביב), מספר שוויתר על המשרד שלו במתחם הבורסה ברמת גן לטובת הטרקלין הזה: "זה עניין של עלות־תועלת. יש לי פה ארוחת בוקר וערב, יש כאן מיתוג הרבה יותר גבוה שלא תוכל להשיג אף פעם במשרד סטנדרטי, וזה יותר זול ממשרד רגיל. אני מושיב פה לקוחות מול הים ומשדר להם הרבה יותר יוקרה מבבית קפה. אני אוהב להיות לארג' עם הלקוחות שלי, לא רק עוגיות ובייגלה כמו במשרד או עוגה כמו בבית קפה, פה יש שפע. יש מחקר שקובע שככל שאנשים שבעים יותר, כך הם מרוצים יותר כלקוחות. חוץ מזה, כשאתה עובד במשרד שלך, אתה רואה רק את עצמך ואת מי שהזמנת, פה יש מינגלינג. בדרך כלל אני בא לימים שלמים, תופר את כל הפגישות שלי 'בק טו בק', והכל כמובן מוכר לי כהוצאה מוכרת, תחת הכותרת 'הוצאות משרד'. ויש ימים שאני עושה פה ריצת בוקר על הים ואז מתקלח ועולה לטרקלין".

 

כולם מקשיבים לכולם = הזדמנות

 

הלאונג'ים נבדלים זה מזה לא רק בהסדר התשלום ובמידת היוקרה, אלא גם בניואנסים של האוכלוסייה. בלאונג' של קראון פלזה, למשל, בולטים יועצים למיניהם עם טייטלים מכובדים. מעל רצפת העץ השחורה פרוסים חלונות ענק למגדלים הסמוכים ואופק עד הים, ופקיד קבלה מקבל את פניי בסבר פנים יפות. בבופה אני עורם לי מיני מעדנים. מסביב גברים בחליפות משוחחים ביניהם בשקט באנגלית, עם כוס משקה ביד; גבר ואשה עוברים בדקדקנות על חוזה מסודר או מפרט טכני מוקפד; וסגל (36, ראשון לציון) ופלומן (47, מזכרת בתיה) יושבים יחד אבל מרוכזים כל אחד בלפטופ שלו, עם הגב לנוף, ומספרים לי על חברת האסטרטגיה שלהם שבה הם הבעלים, השותפים וגם העובדים היחידים.

 

כשהם עוזבים אני משוחח עם הגבר שישב קודם עם האשה על מסמך כלשהו. הוא מציג את עצמו כ"גל אמיתי שמי, מומחה לענייני אנרגיה", וממהר להדגיש כי מדובר ב"אנרגיה אישית". מאמן, בקיצור. הוא גר בקיבוץ הגושרים ומגיע לתל אביב פעמיים־שלוש בשבוע לפגישות, עכשיו תשע בערב והוא כאן משבע בבוקר. "בהתחלה עבדתי בבתי קפה, אבל הרגשתי שאנשים מרגישים טוב יותר כשמדובר בטרקלין", הוא אומר. "אני כבר לא מתרגש מהגבינת גאודה ושאר האוכל היוקרתי במזנון, אבל המקום הזה מאפשר לי לתת ללקוחות שלי את התחושה שהם בחופש, שעבודה היא גם להתרווח ולהירגע. גם כשאני עובד עם הלקוחות אני יוצא להפסקות. עובדים 40 דקות ואז נחים. נגיד, עוברים שולחן".

 

במלון דניאל הרצליה, מרשת טמרס, יש פיל חזק יותר של מכירות. אני פוגש שם את אריק ממון, בעל חברת הפצה של הוויטמינים של סולגאר וגם בעל מפעל NPL לייצור ויטמינים, שיושב בנצרת. "יש לי משרדים בנתניה, אבל אני מייצר גם למותג הפרטי ויטמינים שמתחרים בסולגאר, אז זה נראה מוזר לבוא למשרדים של סולגאר ולהתחרות בהם, לכן התחלתי לעבוד פה", הוא מספר, "סגרתי כבר איזה 12 עסקאות בזכות זה שישבתי פה והקשבתי לשיחות. כולם מקשיבים לכולם וכולם מכירים את כולם, זה מקום קטן".

 

באמצע השיחה שלנו אנחנו מופרעים ולא יכולים להקשיב גם לעצמנו, באדיבות גבר שיושב ליד המחשב השולחני שמציע הטרקלין ומשוחח בטלפון. הוא לבוש שחור, עם תספורת מוהוק, משקפיים מוזרים וקול שמהדהד בכל החדר. בסוף השיחה הוא מציג את עצמו: גידי ביבי, "אני גורו למכירות. זאת אומרת שאני לא מסוגל לשבת דקה אחת בשקט. אני מתנצל מראש אם בשיחה בינינו אני אפסיק את השיחה ואתקשר ללקוח. אני פשוט מכור לזה, זה מדגדג לי בקצה האצבעות. חייב למכור כל כמה דקות", הוא אומר ומוסיף שהוא "מוכר כל מה ששוכרים אותי למכור", ואז עוצר: "סלח לי רגע, אני עכשיו חייב להתקשר ללקוח. 'מה שלומך? מה אתה נשמע בדיכאון? תתעודד חביבי, אתה יכול להיות במצב יותר גרוע, אתה יכול להיות נשוי'". כשהוא מסיים את השיחה הוא שוב חוזר אליי ומסביר: "הלאונג' כאן זה המקום הכי טוב בשבילי. אני מביא לפה לקוחות ויכול לפקח על צי אנשי המכירות שלי", ואז שוב מסביר שהוא מכור וחוזר לשיחה חדשה: "כן חביבי, אני פה בטרקלין בהרצליה פיתוח, אז בוא אח שלי, הכל עליי". ושוב חוזר אליי: "שמע, אני בא ויוצא מפה, ומביא לפה לקוחות שמתים על זה. לאחרונה, כרווק, גם התחלתי להביא לפה דייטים. אתה יודע כמה כסף זה חוסך לי? אתה אומר לה 'תתפרעי' ואחרי זה אתה יורד איתה גם לים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x