החזון של ד"ר איריס טרומן: כמו בית הדין בהאג, אבל לריסון תאגידים
באו"ם כבר מתעניינים ברעיון של ד"ר טרומן להקים בית משפט כלכלי בינלאומי שיוסמך לדון במחלוקות בין מדינות לתאגידים רב־לאומיים. שני הצדדים יכולים להרוויח ודאות משפטית ומסלול עוקף רגולציות מקומיות מאימוץ התוכנית הזו, אך הדרך להגשמתה צפויה להיות ארוכה ועתירת פגישות עם משפטנים ומנהיגים
האם המשפט הבינלאומי יתרחב לתחום הכלכלי? לד"ר איריס טרומן יש חזון שכבר התגבש לתוכנית פעולה, ועכשיו רק צריך שהאו"ם יגשים אותו ויקים בית משפט כלכלי בינלאומי: בית משפט שיתמקד בסכסוכים בין תאגידים רב־לאומיים לבין מדינות.
ההצעה של טרומן גובשה במסגרת דוקטורט באוניברסיטת לסטר שבאנגליה בהנחיית מלקום שאוו, פרופסור למשפט בינלאומי, והיא כבר הוזמנה במרץ אשתקד להציג את התוכנית שלה בז'נבה בפני ועדת האו"ם לזכויות אדם ותאגידים. אמנם העבודה כתובה וערוכה כהצעה קונקרטית, אבל מכיוון שבאו"ם חברות 193 מדינות כל פורום בינלאומי הוא הזדמנות להפיץ את התוכנית ולהטמיעה בקרב משפטנים, כלכלנים ובעיקר מנהיגים.
כשחברת נפט מדכאת התקוממות בניגריה
"העולם כולו משמש את התאגידים כפלטפורמה אחת לפעילות עסקית. ועדות האו"ם דנות זה יותר מעשור בפתרון רציני לבעיית סמכות השיפוט המעורפלת בכל הנוגע לסכסוכים בין מדינות לתאגידים", מסבירה טרומן את נחיצות התוכנית שלה.
דוגמה קלאסית לקשיים היא תאונות מכליות הנפט. "למשל, אמוקו קאדיז, שהיתה בדרכה מהמפרץ הפרסי לרוטרדם, עלתה על שרטון במים הטריטוריאליים של צרפת. "1.6 מיליון חביות נפט נשפכו לים", אומרת טרומן, "הצדדים הניזוקים, מחזיקי רכוש בחופים, עיריות שונות ומדינת צרפת הגישו תביעות נזיקין על רשלנות. בעוכרי בירור יעיל של מערכת תביעות כזו היה ערפל סמיך של שאלות סמכות ופרוצדורה משפטית. בית משפט כלכלי בינלאומי ייתן פתרון קבוע ומוסדר לסכסוכים מעין אלה במסגרת המצב הכאוטי היום, שבו תאגידים ואף מדינות בוחרים בטריבונל מקומי כזה או אחר כדי לשרת ביתר שאת את האינטרסים שלהם".
ד"ר איריס טרומן. לשכנע 193 מדינות צילום: יח"צ נקודת החיכוך האמיתית בין מדינות לתאגידים רב־לאומיים מצויה בעולם השלישי. חברת הנפט של פועלת בכ־140 מדינות. אחת מהן היא ניגריה. לפני 20 שנה החלו תושבים מקומיים למחות נגד הממשלה ונגד של שבבעלותה בארות נפט באזור. מחאתם נגעה לזיהום מקורות המים שיצרו בארות הנפט. כמו כן מחו התושבים על אי־שיתופם ברווחים העצומים מהנפט, שעה שהם חיים בעוני מחפיר.
צעדי המחאה כללו גם הצתה ונזק לבארות הנפט של של, והחשד הוטל על התושבים. לפי תחקיר של "הניו יורק טיימס", של דרשה מהשלטונות הניגריים לדכא את ההתפרעויות, הזהירה את הממשל שתפסיק את פעילותה באזור ואף שילמה בונוסים למפקדי הצבא שהצטיינו בדיכוי אלים של המחאה.
דוגמה אחרת שדווקא הגיעה לערכאות אבל משקפת את הכאוס הקיים היא התביעה שהוגשה בעניין הנחת צינור נפט בבורמה בידי תאגיד הנפט יונוקול. ב־1996 הגישו קבוצה של כפריים תביעה נגד התאגיד ונגד הצבא והחברה הממשלתית הבורמזית השותפה לפרויקט, זאת בטענה שבמהלכו בוצעו הפרות קשות של זכויות אדם כגון עבודה בכפיה, רצח ואונס.
בית משפט אמריקאי קבע כי מיאנמר (בורמה) הוא מקום השיפוט ההולם, אולם לאחר שנשמעו הצדדים נקבע שלמיאנמר אין מערכת משפטית שמסוגלת להתמודד עם מקרים מעין אלה, ומקום השיפוט נדד לברמודה, מקומה של החברה־האם. הפעם טענה ההגנה שאין לה מומחה במשפט של ברמודה ויידרש זמן רב למצוא כזה. בית המשפט החליט, בשלישית, להפנות את הצדדים לקליפורניה. אגב, מסע התלאות המשפטי הזה הסתיים בהצלחה, כשב־2005, בהסכם פשרה שנותר חסוי, שילמה יונוקול סכום פיצויים ניכר.
עו"ד גיא אופיר. חושש מהלוביזם העוצמתי של התאגידים טרומן מציעה להקים גוף בשם ICSCD, ראשי תיבות של בית משפט בינלאומי לסכסוכי תאגידים־מדינות. לדבריה, ההצעה מגלמת "סינתזה של ההיבטים החיוביים של גופים מסחריים משפטיים בינלאומיים קיימים בכמה שיפורים משמעותיים". לפי ד"ר טרומן, ה־ICSCD מציע פתרון לשלושה אתגרים מורכבים במצב הנוכחי במשפט הבינלאומי: האחד, שאלת התחולה של החוק הבינלאומי על סכסוכים מעין אלה; השני, הטבע הבלתי ברור של השיפוט הבינלאומי במישור הפנים־ארצי בסכסוכים בין תאגידי ענק ומדינות; והשלישי, היעדר מסורת מגובשת פורמלית של תקדימים.
קפיצה רעיונית כדי לתקוע יתד נוסף
עד כה הצליח המשפט הבינלאומי לתקוע יתד בשני תחומים: פלילי (בית הדין הפלילי בהאג) וזכויות אדם (בית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג). טרומן מסמנת את השלב הבא באבולוציה הזאת - בית משפט כלכלי.
השלב הזה מחייב קפיצה רעיונית - הרחבת המשפט לתאגידים - כפי שמסביר עו"ד גיא אופיר, מומחה לתאגידים בינלאומיים: "במשפט הבינלאומי יש שבע אמנות עיקריות העוסקות בהגנה על זכויות אזרחיות, חברתיות וכלכליות. האמנות מטילות על המדינות החברות שורה ארוכה של חובות. התאגידים הרב־לאומיים, בעקיפין, נהנים מהזכויות המוגנות באמנות אלה בכל הנוגע לזכויות קנייניות וחוזיות, אולם הם אינם מוכרים כבעלי חובות".
לדעתו של עו"ד אופיר, הוצאת התאגידים מתחולת האמנות הבינלאומיות ארכאית ואינה מוצדקת. הוא מעיד ש־30 ל־40 אלף תאגידים רב־לאומיים מחזיקים ברבע מהנכסים בעולם. מחזור המכירות של התאגידים הגדולים שבהם גדול מהתמ"ג של רוב מדינות העולם.
התנאי להחלת משפט בינלאומי הוא הסכמת המדינות לוותר על עליונות המשפט שלהן. מדוע שהן יסכימו? טרומן: "במדינות, במיוחד מתפתחות, יש חשש מהתנהלות התאגידים שבחירת מקום התביעה יקפח את האינטרסים ויעקוף את ההגנות הפנימיות שלהן הנוגעות לאכיפת זכויות צרכנים, זכויות קניין, שימור מקורות טבעיים, ביטחון לאומי ועוד".
אז הטיעון הוא שלמדינות יש חולשה לעומת התאגידים?
טרומן: "כן. ובית המשפט יבטיח להן רגולציה חזקה, קבועה ואמינה. נציגי המדינות ישתתפו בכתיבת האמנה שתקבע את תצורתו של בית המשפט. האמנה תחייב את התאגידים להשקיע לטובת הציבור במדינה המארחת כדי לצמצם את התופעה של תאגידים המושכים את עסקם ממדינה לאחר שניצלו את משאביה הטבעיים והאנושיים".
יתרונות אלה מתרכזים בעיקר במדינות החלשות יותר, וגם זאת בהנחה שמשטריהן המושחתים לא משתפים פעולה עם התאגידים נגד האזרחים, כפי שראינו בדוגמאות מניגריה ובורמה. בכל מקרה, ברור שבית משפט כזה לא יקום ללא הסכמת ארה"ב, גרמניה וסין ששולטות בכלכלה העולמית.
ומה התועלת לתאגידים?
"בעיקר השתחררות ממגבלות הרגולציה הייחודיות לכל מדינה, שמערימה בדרכה שלה קשיים בירוקרטיים ומשפטיים", אומרת טרומן ורומזת לישראל, שבה ריבוי הרגולטורים והיעדר התיאום ביניהם מקשים על תאגידי חוץ שמשקיעים בארץ. הרעיון, לפי טרומן, הוא שתאגיד שיסכים לשיפוט הבינלאומי יזכה לוודאות משפטית מוגברת שתיגזר מעמידה בסוג של "תו תקן" בינלאומי. "בית המשפט הבינלאומי יציע תמריצים כלכליים כדי לעודד תאגידים להצטרף. למשל, הקלות מס והגבלים.
ההקלות יינתנו לתאגיד בכל מדינה שבה תהיה לו פעילות עסקית".
אופיר, לעומתה, סבור שהתאגידים לא ימהרו לוותר על כוחם הנוכחי: "זה נשמע נכון וראוי, להקים טריבונל בינלאומי, בגלל שבתי המשפט במרבית המדינות אינם חזקים דיים, כדי להתמודד מול גופים עוצמתיים אלו. אולם אני חושש שהסדרים בינלאומיים ישרתו יותר את התאגידים. הסיבה נעוצה בכוחם להפעיל לוביזם עוצמתי ולהשתמש במוסדות הרשמיים של ממשלת ארה"ב כדי לקדם אינטרסים מסחריים במישור הבינלאומי". בפועל, מזכיר אופיר, "רוב האמנות הבינלאומיות כיום מהוות אמצעי לשמירת האינטרסים של התאגידים ולא להגנה על זכויות אדם מפניהם".
העבודה של טרומן כתובה וערוכה באופן קונקרטי, החל מקביעת מושבו של בית המשפט, הטריבונלים שירכיבו אותו וכלה בהרכב השופטים, הכשרתם ודרך בחירתם. השלב הבא, אם המהלך יותנע, הוא כתיבת אמנה בינלאומית שתכונן את סמכויות בית המשפט ותגדיר את יסודותיו ועקרונותיו. ואז צריך יהיה לראות כמה מדינות ותאגידים יחתמו על האמנה ויסכימו לקבל על עצמן את הדין הכלכלי הבינלאומי. כנאמר, עוד חזון למועד ועוד ארוך המועד לחזון.
