תאגיד שחטא לא יופנה לקצין מבחן
הרכב מורחב של העליון הפך החלטה קודמת וקבע: לא ניתן להטיל עונש של עבודות שירות על תאגיד. במקום זאת הציעו השופטים להרתיע מנהלים בחברות על ידי החמרת הענישה נגדם, או להשתמש ברגולטור כדי שהליכים פליליים נגד תאגידים יהיו אפקטיביים יותר
הרכב מורחב של בית המשפט העליון נדרש לשאלה שאפרים קישון עורר לפני עשרות שנים: האם בן אדם יכול להיות נמל. קישון כתב פעם שקיבל "התראה לפני עיקול" בגלל חוב על עבודות תיקון שבוצעו בנחל הקישון. ניסיונותיו להוכיח לרשויות שאף כי שמו קישון הוא סופר ולא נמל, עלו בתוהו. והוא מתאר את המפגש עם המעקלים שהגיעו לביתו. "אני נמל? - צרחתי - איפה אני נמל? נמל יודע לדבר? נמל יודע לקפוץ? אוהו - ענה אחד מהם, הגוץ - תראה מה הולך באשדוד".
גם בתי המשפט נדרשו לטיפול אנושי בנמל. האם ניתן להחיל על תאגיד צו שירות מבחן ועבודות לשירות הציבור (של"צ) כפי שמקובל ביחס למורשעים אנושיים? חברת נמלי ישראל נצפתה משליכה פסולת לים באזור חיפה. נגד החברה ושלושה נושאי משרה בה הוגשו כתבי אישום. וכך הגיעה התלבטות לפתחם של בתי המשפט, מהשלום עד העליון, כולל דיון נוסף בשאלות אלה.
השופטת אסתר חיות. עדיף להחמיר באכיפה כלפי נושאי משרה צילום: גיא אסיאג
השופטת אסתר חיות. עדיף להחמיר באכיפה כלפי נושאי משרה צילום: גיא אסיאג ארסנל מוגבל של אמצעי ענישה
בסיבוב הראשון בבית המשפט העליון סברו שופטי הרוב אליקים רובינשטיין ויורם דנציגר כי שירות המבחן כשיר להכין תסקירי מבחן גם לתאגידים. השופט יצחק עמית, שהיה בדעת מיעוט, התריע מפני הטלת האחריות לביצוע תסקירי מבחן של תאגידים על שירות המבחן, שנועד והותאם לטיפול בנאשמים בשר ודם.
נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס הוביל את דעת הרוב בדיון הנוסף שהתקיים בשבוע שעבר, שהפך את התוצאה לכיוון של השופט עמית וקיבל את עמדת עו"ד יוסי בנקל מ"ראב"ד מגריזו בנקל" שאומצה בסיבוב הראשון בבית משפט השלום. "באתי למסקנה כי הדין המצוי והמנגנונים הפועלים מכוחו אינם מאפשרים להעמיד תאגיד במבחן או לחייבו בצו שירות לתועלת הציבור", כתב גרוניס.
בפסק דין מקיף ניתח הנשיא הפורש את האופציות ואת סמכויות הענישה. ברור שאי אפשר לשלוח תאגיד למאסר, ולכן נותרו בארסנל אמצעים שתכליתם בשיקום ולא ממש ברור אם ניתן להתאימם לתאגיד: מבחן ללא הרשעה, עבודות שירות, התחייבות שלא לעבור עבירה בעתיד ופיצוי לנפגע (להבדיל מקנס).
רובינשטיין, דעת המיעוט: "לתרום ל'תיקון עולם' חברתי צנוע" צילום: עמית שאבי
לשירות המבחן אין הכשרה לטפל בתאגיד
בבסיס הניתוח נידונים כישוריו של שירות המבחן להתמודד עם תאגידים. "שירות המבחן אינו מיועד ואינו ערוך לטפל בתאגידים", קבע גרוניס. מסקנתו נלמדת ממאפייניו הארגוניים של השירות ומאופי ההכשרה שמוענקת לקציני המבחן. שירות המבחן משויך ארגונית למשרד הרווחה, ושר הרווחה ממנה את קציני המבחן מתוך קהילת העובדים הסוציאליים שהתמחותם בעבירות אלימות במשפחה ובכלל, טיפול בעברייני מין ונפגעי סמים ובנושא המעצרים.
"אין כל קשר בין תחומי הידע הללו לבין טיפול בעבריינות תאגידים", קבע השופט גרוניס, "מרבית השיקולים הנזכרים קשורים בקשר הדוק לכך שהנאשם הוא בן אנוש. בין היתר נדרש בית המשפט להתחשב באופיו של הנאשם, בגילו, בתנאי ביתו, בבריאותו הגופנית ובמצבו השכלי".
רעיון עבודות השירות לתאגיד נגזר מהצורך לאתר פתרונות ענישה יצירתיים לנוכח חסרונותיהם של קנס או פיצוי כאמצעי ענישה בלעדיים. זאת משום שסנקציות כספיות אינן מופנמות ברמות השונות של התאגיד, ולפיכך אינן אפקטיביות ביצירת הרתעה ומניעת עבריינות חוזרת של תאגידים. הסיבה היא שלעתים אין זהות בין מטרות התאגיד לבין התמריצים של מנהלים ועובדים בו, שמונעים גם משיקולי קידום ומוכנים לעתים להתפשר על עמידה בכללים כדי לשפר ביצועים.
הסבר אחר הוא האפשרות לגלגל סנקציות כספיות על גורמים חיצוניים כמו לקוחות התאגיד.
לפיכך, באמצעות עבודות שירות ניתן להניע רפורמות פנימיות ולקדם תרבות ארגונית של ציות לחוק. אולם גרוניס מצנן את ההתלהבות. לא רק שהעובדים הסוציאליים של שירות המבחן אינם כשירים להגשמת מטרה זו, גם בתי המשפט לא מסוגלים לכך. הוא מצביע על הרגולטורים השונים, האמונים על פיקוח ואכיפה בתחומי פעילותם של התאגידים (שוק ההון, איכות סביבה, מזון ותרופות וכיו"ב), כמתאימים ומצוידים יותר לפיתוח מנגנוני אכיפה יעילים ביחס לתאגידים לעניין עבירות בתחומים אלה.
"למנגנון הנשען על 'רגולציה שיפוטית' במסגרת ההליך הפלילי אין כל יתרון נוכח פערי המומחיות והמשאבים השיפוטיים המוגבלים", מכיר גרוניס במגבלות של בתי המשפט ומוסיף: "לדידי אין מקום להטיל על בית המשפט את תפקיד הגישור על הפער בין תחומי מומחיותו של שירות המבחן, לבין אלה הנחוצים לביצוע תסקיר מבחן לגבי תאגיד ולפיקוח על ביצוע עונשים שיוטלו עליו".
עבודות שירות כעונש "עוצבו למידות אנוש"
גרוניס קבע ש"מבחינה מוסדית, בית המשפט חסר כלים ומשאבים הדרושים להערכת מצבו של תאגיד, הגורמים לפעילותו העבריינית והדרכים לתיקון". ולכל אלה חיבר את הסתייגותו הידועה מחקיקה משפטית: "ההוראה המסדירה ענישה בדרך של שירות לתועלת הציבור עוצבה למידותיו של נאשם בן אנוש. הוראותיהן שמות לנגד עיניהן את מצבו האישי, המשפחתי והפיזי של הנאשם, את רגישותו הדתית וכיוצא באלה מאפיינים אנושיים".
אם רוצים להרחיב את הכלי הזה, קובע גרוניס, הדבר מחייב לפנות למחוקק כדי שזה יוכל לבצע "התאמות מקיפות". לדעתו, "אין זה מתפקידו של בית המשפט לבצען על דרך חקיקה שיפוטית". להתאפקות זו הוא מוסיף גם את הסתייגותה של המדינה להטלת העומס הנוסף הזה על שירותי המבחן, שקורסים ממילא תחת העבריינים האנושיים, ולטענת המדינה שבימים אלה יושבת על המדוכה ועדה לבחינת נושא ענישת התאגידים.
את דעת המיעוט הוביל השופט אליקים רובינשטיין, שגם היה זה שכתב את דעת הרוב בסיבוב הראשון של התיק הזה בבית המשפט העליון. "דעתי שונה, וסבורני כי בידינו לתרום ל'תיקון עולם' חברתי צנוע, שבפרשנות לא דחוקה יכול בית המשפט לתת לו יד, וגם כדי שלא ייצא חוטא נשכר", כתב המשנה לנשיאה, שחולק על קביעתו של השופט גרוניס שמדובר בחקיקה שיפוטית. "סבורני כי שירות לתועלת הציבור על ידי תאגיד ומבחן הם דברים המתיישבים עם הדין הקיים. בכל הכבוד, שירות המבחן הנרתע מכניסה לתחום זה, אשר מבטא משימה חברתית יפה, רואה לדעתי - כפי שציינתי - צל הרים כהרים". ורובינשטיין סיכם: "דעת חבריי (הרוב - מ"ג) עלולה להחמיץ אפשרות להרחבת קשת האמצעים בענישה של תאגידים ואפשרות לשינוי חברתי בפרשנות מרחיבה ויצירתית במקצת".
הנחה לתאגיד ומיצוי הדין עם בעלי תפקיד
אבל את "ההנחה" שמקבל התאגיד גובה גרוניס בסיועה הנמרץ של השופטת אסתר חיות מנושאי המשרה בשר ודם. ככלל סבורים השניים ש"ראוי להימנע ממתן פטור לנושאי המשרה תוך נקיטת צעדים פליליים נגד התאגיד בלבד. הטלת אחריות על נושאי המשרה בתאגיד במקרים המתאימים תתרום למימוש תכליות ההרתעה והכוונת ההתנהגות של המשפט הפלילי". במילים אחרות, השופטים פסלו את מסלול הענישה היצירתי הזה עבור חברות שעברו על החוק אבל הצביעו על החלופה הראויה בעיניהם: החמרה עם האנשים שקיבלו את ההחלטות המפרות או לפחות היו אחראים על ההפרה.
השופט גרוניס גם הצביע על החסרונות של המצב הקיים. "העונשים העיקריים שניתן להטיל על תאגידים הם קנס או פיצוי. עמדתי בחוות דעתי על האפקטיביות המוגבלת של ענישה כספית כשמדובר בתאגידים. הטלת אחריות גם על נושאי המשרה תבהיר למקבלי ההחלטות בתאגידים כי הם עלולים לשלם מחיר אישי על עבירות שביצעו בחסות המסך התאגידי. יש בכך כדי לתרום להרתעה ולמניעת עבירות חוזרות".
