רגולטור שלא מפחד

המכתב ששיגרו השבוע מנהלי חברות הביטוח לסלינגר (תחת כסות איגוד חברות הביטוח) היוצא כנגד דרישתה לנתק את עמלות הסוכן מגובה דמי הניהול של החוסך, חריג לא רק בדרישות הכלולות בו אלא בעוצמת הניסוח החריפה והבוטה שלו.

מדוע יוצאות חברות הביטוח באופן כזה כנגד הרגולטורית שמפקחת עליהם? האם לא היה ניתן לצפות כי דווקא הנפגע הישיר מהמהלך שלה, סוכני הביטוח, הם שהיו אמורים להיות חתומים על מכתב שכזה? לכאורה חברות הביטוח יכלו בכלל להשתמש בנייר העמדה שלה כעלה תאנה להפחית את עמלות הסוכנים, להגביר את השיווק הישיר של המוצרים שלהם ולהשתחרר מנטל כלכלי כבד שכרוך בהפצת מוצרי הפנסיה – העמלות השמנות לסוכנים. נייר העמדה נזכיר, מבקש לאסור לתמרץ סוכנים לגייס לקוחות בדמי ניהול גבוהים.

כיצד בכלל מעזות חברות הביטוח לצאת כנגד סלינגר, המפקחת עליהן, ושמחזיקה בהשפעה כה עמוקה על התנהלותן ובעקיפין על רווחיהן? עוצמת המכתב מעידה כי סלינגר נגעה לחברות הביטוח בבטן הרכה.

ראשית, מתברר כי יותר מאשר סוכני הביטוח זקוקים לחברות הביטוח, חברות הביטוח עדיין, חרף הגברת השיווק הישיר, מאוד זקוקות לסוכני הביטוח ועדיין נסמכות עליהם כזרוע ההפצה המרכזית של מוצריהן. חברות הביטוח הגדולות מחזיקות גם בסוכנויות הביטוח הגדולות במשק, אותן רכשו בתמורה לסכומים של מאות מיליוני שקלים (ונזכיר לדוגמא בהקשר זה את סוכנות מבטח סיימון של מגדל, סוכנויות שקל ואגם לידרים של הפניקס וסוכנות תמורה של כלל).

בעוד שסוכני הביטוח שומרים על שתיקה יחסית למול נייר העמדה ואף מביעים בעקיפין תמיכה בשינוי מודל העמלות (תוך העדפה ברורה לתגמול שווה שיקבלו בגין כל המוצרים של כל החברות) חברות הביטוח חושפות שהפגיעה האמיתית בשינוי העמלות היא בכלל שלהן. הסוכנים כנראה מחזיקים בכוח מספיק חזק כדי להשיג את העמלות שלהם, גם ללא קשר לגובה דמי הניהול (לדוגמה דרך תשלום קבוע עבור כל לקוח מגוייס) ואילו חברות הביטוח עלולות למצוא את עצמן נפגעות פעמיים – גם משלמות עמלות לסוכנים באותם היקפים וגם מאבדות את התמריץ של הסוכנים לגייס לקוחות בדמי ניהול גבוהים.

הפאניקה שמשדר המכתב חושפת את החשש האמיתי של חברות הביטוח – פגיעה בשורת הרווח בשל חוסר יכולת לתמרץ את מערך ההפצה שלהם לשווק מוצרים יקרים.

שנית, הן סוכני הביטוח והן חברות הביטוח נתקלות לראשונה ברגולטור שלא מפחד מהם. הלובי החזק, במיוחד של סוכני הביטוח, עשה במשך שנים את העבודה (בעקיפין גם עבור האינטרסים של חברות הביטוח) ומנע רפורמות שיכלו לפגוע במעמד הסוכנים.

כך למשל לפני כשלוש שנים ביקש המפקח על הביטוח דאז, פרופ' עודד שריג, להוביל רפורמה שתגדיל את העמלות השוטפות לסוכנים על חשבון הבונוסים החד פעמיים. זאת, כדי לתמרץ אותם לפעול לאורך זמן לטובת הלקוח על פני גיוס חד פעמי. המהלך שלו זכה להתנגדות מצד לשכת סוכני הביטוח וגרם לו להתקפל תוך ימים ספורים. כבר בכנס לשכת סוכני הביטוח שהתקיים בסמוך לפרסום הטיוטה שלו מיהר לחזור בו ולרכך את הרפורמה. מאז אותה רפורמה המשיכה להתמסמס בצל הבירוקרטיה וחילופי הממשלות.

גם סלינגר פרסמה טיוטת חקיקה משלה (שהחליפה את הטיוטה המתמסמסת של שריג) בספטמבר האחרון שבעצם אומרת את אותו הדבר כמו נייר העמדה, אלא שסלינגר הבינה כי הסיכוי שחקיקה כזו תעבור ותאושר בתקופת הקדנציה שלה שואפת לאפס (בשל פרוצדורת האישורים הארוכה) והחליטה לעשות מעשה עם השפעה מיידית.

אין זו הפעם הראשונה שסלינגר בוחנת את גבולות הסמכות שלה ומצליחה לכופף את חברות הביטוח לפעול כרצונה. ניתן היה לראות זאת בלחצים שהפעילה להורדת שכר בכירי חברות הביטוח לרף עלות של 3.5 מיליון שקל (שהצליח במקרה של מנכ"ל הפניקס אייל לפידות) חרף העובדה כי חקיקה בנושא טרם נכנסה תוקף.

גם בהרחבת דרישת הצינון לשלוש שנים שביקשה להטיל על שריג במינויו לתפקיד בכיר בקבוצת מגדל היא ביצעה פרשנות מעניינת לחקיקה שאומרת בלשון ברורה כי צינון בכירים בשירות הציבורי יעמוד על שנה בלבד. חברות הביטוח והסוכנים מבינים שהם ניצבים למול מאזן כוחות חדש לגמרי. לשם כך הם שכרו "תותח כבד" כמו עו"ד הרטמן, ומשתמשים בנשק לא קונבנציונאלי של איומים בפניה לבג"ץ. יהיה מעניין לראות עד כמה תצליח סלינגר, גם כעת, להמשיך ולהתייצב מולם ללא מורא לטובת ציבור החוסכים.  

דורית סלינגר צילום: עמית שעל