$
מוסף מנהלים 2014
מוסף מנהלים 2014

מבוא לטיפשות כלכלית

שש שנים אחרי המשבר של 2008 הדשדוש העולמי נמשך. ויש לזה רק שתי סיבות: הפוליטיקאים שלנו, וכל מה שהם עושים

ג'וזף שטיגליץ 09:0124.12.14

מאז התחלנו לטפס מביצת המשבר של 2008 אנחנו עדיין כלואים באותה תלולית: גם ב־2014, אחרי המהלכים הנחרצים־לכאורה שנקטו הממשלות באירופה ובארצות הברית, שתי הכלכלות ממשיכות לסבול מהאטה קשה ומתמשכת. יש פער עצום בין המקום שבו כלכלות המערב נמצאות לבין היכן שהיו יכולות להיות אלמלא המשבר. ובאירופה הפער רק גדל.

 

השווקים המתעוררים התמודדו טוב יותר עם הקשיים, אך גם שם הודפסו בעיקר כותרות קודרות. גם המצליחות מקרב המדינות המתפתחות - אותן מדינות עם כלכלה מוטת יצוא שהצליחו לצמוח גם כששוקי היעד שלהן נקלעו לקשיים - הפגינו ב־2014 ביצועים חלשים משמעותית.

 

מסע הבחירות של ביל קלינטון ב־1992 התבסס על סלוגן פשוט: "זו הכלכלה, טיפש". אך במבט לאחור המצב אז לא היה כה גרוע. כיום ההכנסה הממוצעת למשפחה נמוכה בהרבה. ובכל זאת אפשר לשאוב השראה מהסיסמה ההיא. תחלואי הכלכלה של זמננו מתמצים, במידה רבה, לשני סלוגנים דומים: "זו הפוליטיקה, טיפש" ו"ביקוש, ביקוש, ביקוש".

 

הקיפאון הכלכלי שהשתרר השנה בעולם הוא מעשה ידי אדם, והביקוש העולמי נחנק בידי שני גורמים: מדינאים והמדיניות שלהם. וכשאין ביקוש גם ההשקעות והתעסוקה מתפוגגות. זה עד כדי כך פשוט.

 

זה ניכר במיוחד באיחוד האירופי. האיחוד אימץ רשמית את מדיניות הצנע, קיצץ בהוצאה הציבורית והעמיק את הפגיעה בהוצאה הפרטית. במידת מה, מבנה האיחוד הוא שאחראי לתגובה האטית לגל ההלם של המשבר. בהיעדר פיקוח מאוחד על הבנקים באירופה, לא פלא שהכסף ברח מהמדינות שהוכו יותר, החליש את המערכות הפיננסיות שלהן וחנק את תעשיות האשראי וההשקעות בהן.

 

וביפן, אחד מ"שלושת החצים" של תוכנית ההבראה הכלכלית של ראש הממשלה, שינזו אבה, נורה בכיוון ההפוך: באפריל הועלה מס הקניות ביפן, ובתגובה ירד התוצר המקומי, ואנחנו קיבלנו עוד דוגמה לנכונות הגישה הקיינסיאנית ואזהרותיה, כאילו שחסרו לנו דוגמאות.

 

 צילום: אי פי איי, רויטרס, איי פי

 

 

ארצות הברית נקטה הכי פחות צעדי צנע - ונהנתה מהביצועים הכלכליים הטובים ביותר. אבל גם שם, מספר עובדי המגזר הציבורי ירד מאז המשבר ב־650 אלף, בעוד אלמלא המשבר היינו מצפים לתוספת של 2 מיליון עובדים למגזר זה. וכך גם ארצות הברית סובלת מצמיחה אנמית עד כדי קיפאון ברמות השכר.

 

ההאטה בצמיחת השווקים המתעוררים משקפת בעיקר את ההאטה בסין. סין היא הכלכלה הגדולה בעולם (במונחי שוויון כוח הקנייה, PPP), וכבר שנים היא התורמת העיקרית לצמיחה העולמית. אך הצלחתה הולידה בעיות מסוג חדש, שבהן כדאי להזדרז ולטפל.

 

המעבר של המשק הסיני מכמות לאיכות מבורך. ואף שמלחמתו של הנשיא שי ג'ינפינג בשחיתות עלולה להאט עוד יותר את הצמיחה, עקב השיתוק שאוחז במגזר הציבורי, אין סיבה שיוותר. להפך. יש לטפל בנחרצות דומה בעוד גורמים שמערערים את האמון בממשל הסיני - בעיות נרחבות של זיהום, פערים שהולכים ומעמיקים והשחיתות שפושה בסקטור הפרטי.

 

בקיצור, מוטב שהעולם לא יצפה מסין למשוך מעלה ב־2015 את הביקוש העולמי. אם כבר, השנה הזאת תביא לנו בורות עמוקים יותר.

 

וברוסיה, בינתיים, סביר שנראה את הסנקציות המערביות בולמות את הצמיחה, עם השלכות שליליות על מדינות אירופה (אין פה ביקורת נגד הסנקציות: מהעולם נדרש להגיב לפלישה לאוקראינה, ומנכ"לים שטוענים אחרת כדי להגן על ההשקעות שלהם מפגינים היעדר מצפון מדאיג).

 

כבר שש שנים שהמערב ממשיך להאמין שצעדים מוניטריים הם שיצילו את המצב. המשבר הוליד גירעונות תקציביים כבירים וחובות שרק תופחים, והצורך לרסן את המינופים, זו היתה הדעה הרווחת, דורש לדחוק הצדה את המדיניות הפיסקאלית.

 

הבעיה היא שריבית נמוכה לא תגרום לחברות להשקיע אם למוצרים שלהן אין ביקוש. היא גם לא תדרבן יחידים ללוות כסף לצריכה אם הם חוששים לעתידם (ובצדק). הדבר שמדיניות מוניטרית כן יודעת לעשות הוא לנפח בועות של מחירי נכסים. אולי היא גם תעלה את מחירי האג"ח הממשלתיות באירופה ובכך תמנע משבר חוב במדינות. אבל חשוב להבהיר: הסיכוי שצעדים מוניטריים ישיבו לעולם את השגשוג הוא - כלום.

 

וזה מחזיר אותנו למדיניות ולמדינאים. ביקוש. זה מה שהעולם צריך יותר מכל. המגזר הפרטי, גם בתמיכת הרשויות המוניטריות, לא יספק זאת. אבל מדיניות פיסקאלית עשויה להצליח. יש בידינו שלל אפשרויות להשקעות ציבוריות שיניבו תשואה גבוהה, גבוהה בהרבה מהעלות הריאלית של ההון. הן מה שיחזק את המאזנים של המדינות שיבחרו בהן.

הבעיה הגדולה של העולם ב־2015 אינה כלכלית. מתחלואים כלכליים אנחנו יודעים לברוח. הבעיה היא הפוליטיקה המטופשת שלנו.

פרוג'קט סינדיקט, 2014

בטל שלח
    לכל התגובות
    x