סיפורו של מספר: 12 מיליארד שקל

שני כנסים שונים של "כלכליסט" נערכו בשבועיים האחרונים, ובשניהם עלו לדיון ההשקעות שמבצעים הגופים המוסדיים המנהלים את כספי הפנסיה. בפאנל הראשון דנו מנהלי ההשקעות המובילים בשוק במגמות עתידיות של השקעות כספי העמיתים; בשני ניסו המשתתפים להבין כיצד רותמים את הכספים האלה למטרות חברתיות.

לבעלי החלומות החברתיים מצפה בשורה רעה - הגופים המוסדיים לא רואים את העתיד בהשקעה במיזמים חברתיים. אפילו להפך, הם מדברים על יציאה מסיבית לחו"ל. אם עד כה הם נחשפו לחו"ל דרך השקעה במניות, כעת הם בוחנים השקעה באג"ח בחו"ל, ואפילו בראייה ארוכת טווח, חבירה למממנים מחו"ל למתן אשראי כהלוואות פרטיות מעבר לים.

בהתאם, החשיפה של המוסדיים לחו"ל גדלה בעקביות. אם בסוף 2013 עמדה חשיפת קופות הגמל לחו"ל על 20.9%, בספטמבר היא הגיעה ל 23.54%. ובשקלים, מדובר בזינוק של 12 מיליארד שקל.

ומה עם המטרות החברתיות? המוסדיים מסכימים שזה רעיון יפה, אבל אי אפשר לצפות מהם להרים אותו ולהתגבר על החסמים. והרגולטור? גם הוא מסכים שהרעיון מקסים, אבל הוא בכלל לא בטוח שהכלי להגשמת מטרות חברתיות צריך להיות הגופים המוסדיים.

כל הסיפור הזה הוא שיח של חירשים, שמציג שלוש אמיתות בסיסיות: הראשונה - מטרת המוסדיים היא השאת תשואה לחוסכים שאת כספם הם מנהלים. השנייה - המוסדיים מנהלים מעל טריליון שקל, שבעזרתם ניתן, בתנאים הנכונים, לממן שלל פרויקטים חברתיים. השלישית - למדינה יש אינטרס גדול שמהלך כזה יצליח, אם הוא יפחית עלויות למשק.

אז למה זה לא קורה? בעיקר בגלל שקשה להשתחרר מתפיסת העבר, שכסף של פנסיונרים ניתן לקבל בזול. פתאום זה נראה חוצפה שהמוסדיים דורשים תשואה בשביל להשתתף בבניין הארץ — בהקמת נמל, בשיקום אסירים או ברחמנא ליצלן, מעשים טובים.

לפעמים קשה בירושלים להשתחרר מהתפיסה שכספי הפנסיה הם לא של המדינה להשתמש בהם, הם של העמיתים, שמוכנים לתת אותם למדינה, תמורת פיצוי מסוים מצדה.

המוסדיים אומרים בקול ברור: נשמח להשתתף בפרויקטים, אבל אנחנו לא פילנתרופים.

הסיכון בפרויקטים חברתיים לא מתומחר כראוי. המוסדיים מציעים מנגנונים שונים להתגבר על פער התמחור — רשת ביטחון מהמדינה, אולי שימושים באג"ח ייעודיות ספציפיות לפרויקטים. אלא שבאוצר מזדעזעים למשמע הצעות כאלה, ואומרים ש"נשמח אם גופים מוסדיים יקימו מסלולים לחוסכים שיבחרו לוותר על חלק מהתשואה כדי לתמוך בדברים שהם מאמינים בהם". זה לא מספיק.

זה יותר פשוט ממה שזה נראה. על הפער בין התשואה לסיכון צריך לגשר, ואם התועלת בפרויקט גדולה מעלות הגישור של הפער - מותר למדינה לגשר עליו, ולא לצפות שהמוסדיים יהיו נדבנים. כל שנדרש זה קצת חשיבה יצירתית ויוזמה. יש הרבה הצדקות להוצאת כספי החוסכים להשקעות בחו"ל, פיזור, תשואה, הזדמנויות, אבל צריך לתת להם גם הצדקה כספית, לא רק מוסרית, להשאיר את הכסף הזה בארץ ולתרום לפיתוחה.

מטרות חברתיות